החל מהבוקר, חיילים צריכים לשלם ברכבת בין 6:00 ל-9:00 בימי ראשון.
לפני מספר שבועות מחאה קולנית וזריזה ברשתות החברתיות הצליחה למנוע מצב בו ייבדקו נסיעותיהם של חיילים בתחבורה הציבורית, כך שלא יוכלו להשתמש בשירותיה מעבר לנסיעות הלוך וחזור לבסיס.
רבים, בראשם מפלגת "קדימה" (מפלגת האופוזיציה שתפיסת העולם שלה מסתכמת בתקיפת הממשלה, שגם אותה אני לא מעריך יותר מדי), קישרו בין שני המהלכים וטענו שהממשלה פוגעת בחיילים ובצבא. אבל האמת היא שמדובר בשני עניינים נפרדים לחלוטין, שהקשר ביניהם מסתכם בתחום הכללי אליו הם משתייכים – תחבורה ציבורית.

הניסיון לפגוע בחיילים ולקצץ גרושים מתקציב הביטחון המנופח ע"י קיצוב נסיעותיהם בתחבורה הציבורית – אחד הבונוסים היחידים בשירות, שמאפשר לחיילים בעלי דמי כיס חודשיים מצחיקים לנסוע בחופשותיהם המעטות בחינם בתחבורה הציבורית הגרועה בישראל – היה ניסיון רע ועלוב, שטוב שנגדע באיבו. נושא הרכבת בימי ראשון בבוקר, לעומת זאת, הוא שונה לחלוטין.

כל מי שנסע כחייל בימי ראשון בבוקר לבאר-שבע, בין אם רק בטירונות ובין אם לאורך כל תקופת שירותו, מכיר את החוויה המפוקפקת של ההידחסות בקרונות ובמעברים עם עוד מאות ואלפי חיילים. למעשה, מה ששאלתי בפעמים הבודדות בהן חוויתי זאת בתקופת הטירונות שלי (ב-2003. דבר לא השתפר מאז) היא מדוע הצבא לא מארגן הסעות שיחליפו את הרכבת – עשרות אוטובוסים לחיילים בלבד מירושלים, מתל-אביב, מחיפה (ואולי מנקודות מרכזיות נוספות) לבאר-שבע בימי ראשון בבוקר, במקום ההידחסות המיותרת לרכבת. האמת היא שחשבנו בעיקר על עצמנו – החיילים – אבל יש ציבור חשוב יותר ששכחנו, שבשבילו צריך לעבור לשיטה הזו. הציבור העובד.

אנחנו רגילים לטעון (ולשמוע) שהחיילים הם מעל הכל. שבזכותם אנחנו יכולים לנהל כאן את חיינו, ועל כן על הציבור להתכופף למענם ככל שיוכל. זה נכון חלקית בלבד. על המדינה (והציבור) לתמוך בחיילים, אבל גם לא לשכוח שהצבא קיים עבור האזרחים – לא להפך. הצבא צריך לדאוג להסעת חייליו לצבא בימי ראשון (ובכל יום אחר). הוא צריך לדאוג לזה כדי שהחיילים – בין אם הם עדיין לומדים את מקצועותיהם הצבאיים, בין אם הם נוסעים לקו הקרבי בו הם משרתים ובין אם הם נוסעים למשרדים הממוזגים בהם הם משרתים – יוכלו לדאוג לביטחון אזרחי מדינת ישראל. האזרחים יוכלו לנסוע לעבודתם, להתפרנס, לספק שירותים חיוניים ליתר הציבור ולשלם את מסיהם לקופת המדינה, שבתורה תוכל להשתמש בכסף הזה כדי לספק שירותים (ביניהם אולי תחבורה ציבורית יעילה יותר, מי יודע?) לאזרחיה. זאת למרות תקציב הביטחון האדיר שמתקיים וגדל על חשבון יתר הצרכים, היום-יומיים, של הציבור, ולמרות עוולות תקציביות אחרות שלא ניכנס אליהן כעת.

נכון, הדרך בה (על פי הדיווחים) יפעלו ההסעות בימי ראשון בבוקר היא לא מושלמת וצריך לשפרה. האוטובוסים צריכים להגיע עד באר-שבע (ולמעשה עד מחנה נתן בדרום העיר, ממנו מתבצעות ההסעות העיקריות לבסיסי הטירונות וההדרכה השונים) כדי למנוע מהחיילים טרטור מיותר עם התיקים, וכדי למנוע את העומס הגדול ביותר ברכבת שמתחיל אחרי תל-אביב. אלה דברים שניתן לשנות בקלות בשתי שיחות טלפון. ע"פ התגובה של מיכאל (תגובה 6), האוטובוסים מגיעים כבר כעת עד באר-שבע ועד מחנה נתן, כך שכלל אין בעיה מהבחינה הזאת והשיפור בשירות לחיילים הוא גדול.
נכון, מגיעה לנו באופן כללי תחבורה ציבורית טובה יותר, מסילה כפולה עד באר-שבע ויותר רכבות שיסעו בשעות העומס כדי לעמוד בביקוש האזרחי לצד אלפי החיילים שצריכים להגיע לבסיסיהם בימי ראשון. אלה דברים שלוקח זמן לשנות, במיוחד במדינת ישראל. עד שזה יקרה, אין מנוס מהטלת האחריות להסעת החיילים על הצבא, באמצעות אוטובוסים שהוא ישכור וימנעו את המצב בו האזרח שרוצה להגיע לעבודה ברכבת ישלם את המחיר.

המצב כיום, בו אזרחים המעוניינים להגיע לעבודתם ברכבת בימי ראשון לא יכולים לעשות זאת (או יכולים לעשות זאת בצורה בלתי נסבלת בעליל) הוא בלתי אפשרי במדינה מתוקנת. החיילים חשובים לכולנו, אבל הציבור העובד הוא זה שנמצא בסוף התהליך שמתקיים בכל מדינה מערבית – התהליך בו המדינה אמורה לדאוג לאזרחיה. אם זה לא קורה, צריך לחפש פתרונות יצירתיים – וזה הכיוון בו הולכים כרגע.

שבוע טוב,
יובל

נכון לעכשיו יש בדיוק 10 תגובות. רוצה להגיב?

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, מופתע. האלימות האחרונה מקרב הקבוצות החרדיות הקיצוניות – שלא הגיעה לשיא אבל זכתה לחשיפת שיא במהדורת יום שישי של חדשות ערוץ 2, בה דווח על ילדה דתיה בת 8 הזוכה להשפלות ואלימות חוזרת ונשנית בדרך לבית-ספרה בבית-שמש – הובילה אותו להצהיר כי הוא הנחה את גורמי אכיפת החוק לעשות הכל כדי לשים קץ לאלימות כנגד נשים. זה הרי מנוגד לחוק.

אך האם בנימין נתניהו יכול לרחוץ בניקיון כפיו? האם אין הוא יודע כי אלו לא פירות באושים של נוער שוליים, אלא מדובר בטובי הבנים של מערכת החינוך החרדית "העצמאית"?
מדובר במערכת שזוכה למימון מלא מהמדינה ובתמורה מחנכת את בניה (ובנותיה) לאותה תפיסת עולם, על פיה עליון הגבר על האשה, ותפקידיה של האישה מצטמצמים לבית פנימה. נכון, בשנים האחרונות אנו רואים ניצנים של שינוי, כמו מכללות לנשים חרדיות ומקומות עבודה המעסיקים את אותן נשים. אך גם נשים חרדיות אלו צריכות במקרים רבים לעבוד לצד ניהול משק הבית – משק בית המכיל בדרך כלל יותר משניים או שלושה ילדים. הן נאלצות לעבוד גם כדי לממן את בעליהן (מילה שערורייתית בפני עצמה הבאה לתאר את בן-הזוג, אך נכונה שבעתיים בעולם החרדי) אשר מעבירים את מרבית שעות היממה בישיבה ומתפרנסים בעצמם בדוחק רב – לא מעבודה, אלא מכספי המסים של יתר הציבור.

כאשר האשה החרדית נוסעת לעבודה, אם היא נוסעת בקווים הייעודיים של הציבור החרדי (כמו לדוגמה אלו הפועלים בהתנחלות החרדית הגדולה בית"ר עלית, מדרום לירושלים) היא נאלצת לשבת מאחור, ואין לה שום בחירה בעניין. אם היא בוחרת למחות, כמו שמחתה יוכבד הורביץ מאשדוד – חרדית משכילה שגדלה באירופה וידעה לענות לאותם גברים מיזוגנים חרדים – צפויה לה השפלה ונידוי. בטח בגיל בית-הספר, בו מתהווה תפיסת העולם של צעירים וצעירות.
התופעה של רחובות מופרדים בין גברים לנשים,  שכעת עדיין לא צברה תאוצה אך החלה להופיע, שוב בבית-שמש (אך גם במאה שערים בירושלים בחגים מסוימים, כמו סוכות), היא דוגמה נוספת להתנהלות שעשויה לפגוע עוד יותר בנשים החרדיות שמעוניינות לצאת לעבוד ולהתפתח – גם באופן עצמאי וגם למען ילדיהן.

את לימור לבנת, הלוחמת הגדולה לזכויות הנשים, זה מטריד פחות. אין ספק שזכויות האשה והאזרחית מטרידות אותה, ולא רק משיקולים אלקטורליים. אך הדאגה הזאת, בין אם מהתנשאות, בין אם מבושה (על היותה יהודיה לא מספיק טובה, להבדיל מהחרדים), ובין אם מבורות (ככל הנראה התשובה הנכונה), היא ממשיכה באמירתה כי "אין לה בעיה עם ההפרדה בין נשים לגברים בערים חרדיות" את המדיניות של ממשלות ישראל לאורך שנים. מדיניות המתכסה באצטלה של חופש יחסי לקבוצות מיעוט שונות, אך בפועל נותנות כוח בידי מספר מצומצם של בעלי שררה המונעים את החופש האזרחי הבסיסי מבני (ובמקרה הזה, בנות) הקהילה שלהם.

אם את לימור לבנת אפשר לפחות לשבח על כנותה (ועל כך שבעזרת כנות זו חשפה את תפיסותיה האמתיות ברבים), את שר התחבורה ישראל כץ אי אפשר לשבח גם אם מנסים במלוא הכוח. לאחר שהתפרסם סיפורה של טניה רוזנבליט, שחשפה את המצוקה האמתית של נשים רבות בקווי המהדרין ואת היעדר הוולונטריזם אותו הגדיר בג"צ כתנאי הבסיסי לקיום הסדר המהדרין, הכריז כץ כי "לא יאפשר הפרדה בקווי התחבורה הציבורית". יפה. חבל רק שכץ עצמו היה זה שאישר וקידם את קווי המהדרין, כאשר אמר לפני קצת יותר משנה כי "אנו יוצאים מהנחה שאין פסול ברעיון האוטובוסים בהם יש הפרדה, הבאה להיענות לצרכי הציבור החרדי".

אלא שאין ציבור חרדי "נפרד". ישנה החברה הישראלית, המממנת מכספי המסים שלה (וזאת בלי להיכנס אפילו לנושא חלוקת נטל המסים בין קבוצות האוכלוסייה השונות) תחבורה ציבורית, גרועה אמנם אבל קיימת, המחויבת לפעול בצורה שוויונית לטובת כלל המגזרים. ישנו החוק בישראל האוסר אפליה והפרדה כפויה בין גברים לנשים במקומות ציבוריים, מלבד בתי תפילה ומקומות שהצנעה יפה להם (כמו בתי שימוש ציבוריים, אותם מזכירים בצורה פאתטית למדי אנשי היח"צ החרדים שיצאו למתקפת נגד בשבועיים האחרונים סביב נושא הדרת הנשים). ובסופו של דבר, ולא פחות חשוב, ישנה התפיסה הישראלית, תפיסה של מדינה המתעקשת שוב ושוב שהיא משתייכת לעולם המערבי והדמוקרטי, השוללת את הדרת הנשים ואת השפלתן במרחב הציבורי.
אין "שכונות חרדיות" או "ערים חרדיות" בהן מתקיים חוק נפרד, ושהגברים והנשים בהן הם רכושם הפרטי של רבני וראשי הקהילה. המדינה מחויבת לכל אחד מהם. כמו שהיא מחויבת לתת להם חינוך מלא, תחום נוסף בו משתמטת מחובותיה (וכדאי לקרוא את הכתבה המצוינת שהופיעה בנושא לפני שבוע בעיתון דה-מרקר), היא מחויבת לתת להם את החופש האזרחי ממנו אני נהנה. אורח חיים חרדי יכול אדם לבחור לקיים בעצמו, בביתו וברחוב, בכפיה אותה יחיל אך ורק על עצמו (ולצערנו, גם על ילדיו עד אשר יהיו בני 18). לא מעבר לכך.

 

שרה בממשלת ישראל (ולמעשה ממשלת ישראל כולה, ולא רק הנוכחית) המתכחשת לכך, ובורחת מחובתה כלפי אזרחיה, ראוי לה שתניח את המפתחות על השולחן ותעביר את התפקיד ואת הסמכות למי שמוכן לכך ויודע את תפקידה של ממשלה במדינה דמוקרטית (וכן, מערבית). אין שום טעם בקריאה נרגשת של ראש-הממשלה לטיפול משטרתי בתופעה, כאשר ממשלתו ממשיכה לממן מערכת שלמה (לא רק "חינוכית", אלא כלכלית וחברתית) המחנכת לתפיסות הללו ונותנת כוח בלתי מוגבל לראשיה – כוח שאינו מפוקח על-ידי המדינה, לא מידתית ולא ערכית.

שבוע טוב,
יובל

נכון לעכשיו יש בדיוק 24 תגובות. רוצה להגיב?

כריסטה וולף, 1929-2011

ידע חסר על הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית, היא מזרח-גרמניה, מציב אותה בעיני הישראלי (או המערבי) הממוצע בתור מדינה שמלבד היותה כלא אחד גדול, לא היוותה דבר. השיקום של ערי מזרח-גרמניה מאז האיחוד (או יותר נכון, הסיפוח בידי מערב-גרמניה) בתחילת שנות התשעים ושביעות הרצון של רבים מתושבי מזרח-גרמניה לשעבר מכך גם כן לא מסייעים לתדמית של הרפובליקה.

אכן, מדינת השטאזי – שירות הביטחון החשאי הידוע לשמצה של מזרח-גרמניה – לא הייתה מקום שקל, נעים או כדאי לחיות בו. דיבוריהם התמוהים של סופרים קומוניסטים רבים מהעולם המערבי, שביקרו ברפובליקה הדמוקרטית בשנות השבעים והשמונים, על "פאר שאין דומה לו במדינות המערב" – לא היה ולא נברא. מזרח-ברלין הייתה, כפי שיורם קניוק תיאר אותה בספרו "הברלינאי האחרון", מוסקבה בלב אירופה.

אבל הייתה גם מזרח-גרמניה אחרת – של תושבים, בין אם האנשים הפשוטים ברחוב, בין אם מייצגי המשטר בענפי הספורט השונים ובין אם סופרים, אמנים ומשוררים – שאולי קיוו לקצת יותר חופש ופתיחות, אבל עדיין לא חשו צורך להידמות דווקא לעולם המערבי.

הסרט "חיים של אחרים" (Das Leben der anderen) שזכה בפרס האוסקר הזר בשנת 2006 (וזכה לפופולאריות רבה גם בישראל), מציג את שנותיה האחרונה של הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית. גיבור הסרט הוא גיאורג דריימן, מחזאי המתגורר במזרח-ברלין, נאמן לרפובליקה ולרעיון הסוציאליסטי, ש"זוכה" למעקב צמוד מידי השטאזי לאחר שהוא נחשד בחתרנות (למעשה, כיסוי להתאהבות של שר התרבות באשתו של דריימן). לדריימן אכן יש ביקורת על המשטר ש"מצדיקה" את המעקב אחריו. הביקורת היא על אופיו הדיקטטורי ועל חוסר ההתמודדות עם בעיות ציבוריות שנגרמות עקב אופיה של המדינה (שיעור ההתאבדות הגבוה, בסרט). אך הוא נשאר נאמן לרעיון הסוציאליסטי – דואליזם שהיה קיים (ועדיין קיים) אצל רבים מתושבי מזרח-גרמניה לשעבר.

כזו הייתה גם הסופרת והמשוררת כריסטה וולף, שנפטרה הבוקר (חמישי) בביתה בברלין אחרי מחלה ממושכת. לא רבים מכירים בארץ את מי שהייתה ככל הנראה הסופרת החשובה ביותר של מזרח-גרמניה. מי שזכתה לכינוי "הסמכות המוסרית העליונה של ה-DDR" (הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית), והוצעה מספר פעמים ע"י גינתר גראס – מגדולי הסופרים הגרמנים – כמועמדת לפרס נובל לספרות, בו לא זכתה מעולם.

וולף הצטרפה למפלגת השלטון במזרח-גרמניה – מפלגת האיחוד הסוציאליסטית הגרמנית, ה-SED – ב-1949. היא נשארה חברה בה עד פירוק חומת ברלין בסוף שנות השמונים והתפרקות הרפובליקה, בשנה שלאחר מכן. בשנים 1959-1961 היא שימשה, ככל הנראה בעל כורחה, כמודיעה של השטאזי – אך עקב פעולות "סינון" מצידה במסגרת דיווחיה איבד השטאזי עניין בדיווחיה, והיא זכתה בעצמה למעקב עד ימי הרפובליקה האחרונים.

שני ספריה המפורסמים ביותר היו "קסנדרה" (Kassandra, שתורגם לעברית) ו"השמיים המחולקים/גן-העדן המחולק" (Der geteilte Himmel), המציג בצורה ביקורתית ביותר את סיפורה של גרמניה המזרחית בשנות השישים (וזיכה את הסופרת בפרס היינריך מאן מחד, ובמעקב צמוד עוד יותר מצד השטאזי מאידך). בעוד שהשני הוא המפורסם יותר, ואף זכה לעיבוד קולנועי של קונרד וולף (אין קשר משפחתי, ככל הידוע לי), דווקא קסנדרה הוא המעניין יותר לדעתי אם בוחנים את קורות חייה של וולף.

קסנדרה (מ-1983) מציג מחדש את סיפור מלחמת טרויה מנקודת מבט שלא נחקרה עד אז – סיפורה הנשי של קסנדרה, ביתו של מלך טרויה., שעד כה הוכר רק מהמיתוס של אייסיכלוס.
ע"פ המיתוס, קסנדרה – ביתו האהובה של המלך פריאמוס – חזתה את המלחמה, אך איש לא הקשיב לה. לאחר המלחמה היא נלקחת כפילגש ע"י אגממנון המנצח (מלך מיקנה) כפילגש, אך נרצחת ע"י אשתו קליטמנסטרה (שרוצחת גם את אגממנון עצמו, כנקמה על כך שהקריב את ביתם כמנחת פיוס לפני המלחמה).
בדומה לדמותה של כריסטה וולף במדינת המשטרה המזרח-גרמנית, גם קסנדרה בוחנת ושופטת את עצמה ואת מעשיה. בספר היא עושה זאת טרם מותה, בעוד היא שבויה ע"י קליטמנסטרה. הערכים היווניים, "המערביים", הם שיא השליליות בעיניה. היא נאמנה לטרויה, הגם שטרויה לא הצליחה לעמוד מול צבאות יוון, אך יש לה ביקורת על הדרך בה התנהלה ועל הדרך בה היא עצמה לא עמדה על המשמר.
גם נקודת המבט הפמיניסטית של וולף לא הולכת כאן לאיבוד, והחלפת שלטון הנשים שהוצג ע"י אייסיכלוס כמתנתו של אפולון לאונושות, מוצג ע"י כריסטה וולף כאסון הגדול ביותר – שהוביל לא רק לנפילת טרויה, אלא להידרדרות העולם האנושי כולו.

הספר לא פורסם תחילה במזרח-גרמניה (עם צאתו בתחילת שנות השמונים), עקב הצנזורה שהבינה את המסר (הלא מאוד נסתר) בסיפור.
כריסטה וולף, שהלכה לעולמה הבוקר, היא אחד השרידים האחרונים לשכבה האינטלקטואלית המפוארת של מזרח-גרמניה. שכבה שהתמודדה מצד אחד עם הקושי של החיים תחת אחד המשטרים המדכאים ביותר בהיסטוריה האנושית, עם צנזורה קפדנית ועם החשש מהבעת עמדות שאינן מתאימות לרוחה של ההנהגה, ומצד שני המשיכה להאמין בערכים שבמרבית העולם נחשבים לארכאיים ולבלתי-אפשריים – ולהגן עליהם במסעותיה בעולם גם לאחר נפילת הגוש המזרחי. במשך שנים מתנגדת למשטר, אך נאמנה למדינה ולרעיון.

בימים בהם גם ישראלים נאמנים מותקפים בידי חברי-כנסת שיכורי כוח על רקע עמדותיהם הלגיטימיות, כדאי שניזכר גם באישה הזו.

יובל

נכון לעכשיו יש בדיוק 9 תגובות. רוצה להגיב?

הפספוס (האחרון) של תנובה

עצוב לראות את תנובה בימינו. חברה שמוצריה סימלו את עמל הכפיים של חקלאים חרוצים ממטולה ועד אילת ושהאוטו הירוק שלה עם הביצים והחלב הופיע בחלומות של כל ילדי המדינה הפכה לסמל של חזירות קפיטליסטית תאבת בצע.

כנראה שהרצון למקסם רווחים "סימם" את תנובה שכן את הסערה שעוברת החברה בימים אלו ניתן היה למנוע.

אילו הייתה החברה מזהה את הפוטנציאל השיווקי עם פרוץ המחאה החברתית היא הייתה יכולה לנצל את גלי ההתקוממות לצורך הוזלת מחירים דרמטית ומתוקשרת, מעשה שהיה מעורר מחדש את האמון של העם בחברה ונותן לה יתרון עצום על פני המתחרות בקרב על כספו של הצרכן, אך בתנובה ( ובחברות המתחרות ) העדיפו לעצום עיניים ולקוות שהסערה תחלוף.

אבל הסערה לא שכחה וכעת היא גורמת לתנובה נזקים אדירים. תנובה היא הראשונה בתור אבל גם טרה ושטראוס עומדות על הקוונת ונראה כי הן הבאות בתור שיידרשו לתת הסברים. הורדת המחירים של כל החברות הללו לאחר מעשה רק הפכה אותן לבזויות יותר בעיני העם שיודע היום טוב מבעבר כי במשך שנים חברות החלב עשקו אותו מבלי להניד עפעף.

אם אותם אנשים שיושבים בדירקטריונים של חברות אלו ומרוויחים הרבה מאד כסף כדי לחשוב היו עוצרים לרגע ומביטים על ההזדמנות שהמחאה הביאה עימה, ייתכן שהיום הם היו רואים את גרף המכירות שלהם מרקיע בצורה דרסטית. אבל הם לא עשו זאת ועכשיו הם הפכו לסמל החזירות.

האמת, מגיע להם.

הפספוס (העתידי) של ביבי

לפעמים אני חושב שראש הממשלה בנימין נתניהו חי באיזו סקאלה משלו. תלוש לחלוטין מהעולם שבו אנו חיים.

היום יצא לי לשמוע את ביבי מספר שהוא מבקש להביא את דו"ח ועדת טרכטנבג להצבעה בכנסת כמה שיותר מהר כדי לגרום לשינוי סדר היום החברתי בישראל. באמת כל הכבוד לביבי שפתאום כל כך אכפת לו מהבעיות החברתיות, אבל לשמוע את המשנה החדשה שלו ביום שבו מחירי הדלק שוב עולים, נו טוב, פאתטי היא המילה ? או שאולי מביש.

מחיר הדלק בישראל לא צריך לעלות על שישה שקלים לליטר, נקודה. אין שום סיבה שמחיר חבית הנפט ימשיך לצנוח ומחיר הדלק בישראל ימשיך לנסוק. במקרה של הדלק החזירות היא של המדינה ולא של חברות הדלק והגיע הזמן שגם ממשלת ישראל תישיר מבט לאזרחיה, תתנצל על שנים של עשיקה ותתקן את העוול ע"י הורדת המיסוי על הדלק.

כולנו באמת מחכים ליום שבו ראש הממשלה יפסיק לפזר הבטחות למצלמה ויחשוב איך הוא משפר את איכות החיים של האזרחים שבחרו בו והדרך לעשות זאת היא כל כך פשוטה. היא עומדת ממש לנגד עיניו וזועקת בשמו, אך הוא לא שומע, או אולי שומע ולא מקשיב.

הוזלת מחיר הדלק לא צריכה להיעשות בהדרגתיות, היא לא צריכה לחכות מספר חודשים ולא לעבור עשרות ועדות שייעלו מיליוני שקלים לקופת המדינה. היא צריכה להיעשות כאן ועכשיו. לא מחר. היום.

כמו במקרה תנובה כך גם בנושא הדלק. אם ראש הממשלה לא ינצל את זעקת העם לטובתו ויתחיל להניע מהלכים גם הכסא שלו עשוי לאבד את שיווי המשקל.

 

אין תגובות

שלי יחימוביץ' היא יו"ר מפלגת העבודה, לאחר בחירות פנימיות שהיו כולן על טהרת הקול החברתי. מי שקרא את הפוסט שכתבתי לפני מספר ימים, יודע שאני רחוק מלהיות מאוכזב. אבל עם כל השמחה, צריך להסתכל קדימה – ולפנינו עומדת תקופה של עבודה קשה ומאומצת. היו לא מעט השמצות ולא מעט דם רע בין שני המחנות בימים האחרונים, בעיקר מכיוון אחד לכיוון השני, אבל זו נחלת העבר. כעת נמצא המחנה הסוציאל-דמוקרטי בבוקרו של יום חדש, וככה הוא צריך לפעול.

הקיץ האחרון, למרות הספינים הבלתי נגמרים מצד מתנגדי המחאה, הוכיח שיש בציבור תמיכה אדירה לרעיון הסוציאל-דמוקרטי. כל מי שמכיר, ולו רק בבסיסן, את עמדותיהן של המפלגות השונות יודע היטב באיזה צד פוליטי נמצאות עמדות אלו – ויודע גם שלא משנה כמה צווחות נגד הממשלה יישמעו מכיוונה של קדימה, מפלגה סוציאל-דמוקרטית היא בטח לא.

87% תמיכה בציבור ומאות אלפים שיצאו לרחובות הוכיחו מעל לכל ספק שלמפלגת העבודה ולמחנה שהיא אמורה להוביל יש הרבה יותר מכמות המנדטים הזעירה שמחנה זה מייצג בכנסת. שנים של ריקבון ושל חוסר הצגת עמדות ברורות בתחום זה (וגם בתחומים אחרים) הובילו לשחיקה מתמדת בתמיכה המפלגה – ובצדק. מפלגה שלא מתחדשת, שלא מראה רעיונות חדשים, והופכת עצמה פעם אחר פעם לכלי-שרת של המפלגה השלטת לצורך הקמת קואליציה בתמורה לאתנן בדמותם של כמה כיסאות בממשלה – לא ראויה לאמון הציבור.

את זה ניתן לשנות עכשיו.
עמיר פרץ, למרות הסתייגותי מהקמפיין שהוביל מטה הבחירות שלו, הוא עדיין פרלמנטר ואדם ראוי, בטח ובטח שבתחום החברתי. גם בוז'י הרצוג, גם אראל מרגלית (שאני מודה שלא הכרתי כמעט עד למערכת הבחירות הזו) הם ראויים, וכך עוד רבים וטובים במפלגה – מחברי-הכנסת שלה ועד פעיליה הצעירים והמבוגרים. מערכת הבחירות הבאה, גם אם תתקיים רק ב-2013, מתחילה מחר בבוקר. אין למפלגה זמן נוסף לריבים פנימיים, גם אם עמיר פרץ ובוז'י הרצוג רוצים להתחרות על המקום השני בפריימריס. זה הזמן לעבוד יחד – לא רק לטובת המפלגה, אלא לטובת הציבור והעם. העם שבשבילו ולמענו הוקמה המפלגה הזו.

בשנים האחרונות הזכירו שוב ושוב שמפלגת העבודה הקימה את המדינה מעפר, בזמן מלחמת קיום ובמצב כלכלי בלתי אפשרי, ובניגוד מוחלט ליתר המדינות שהוקמו באותו עשור של דה-קולוניזציה בעולם כולו – הצליחה להפוך את המדינה לאט אבל בטוח לחלק מהעולם המערבי. אבל בשנים האחרונות זה נשמע עלוב ומנותק מהמציאות, כי מלבד העבר המפואר לא היה למפלגה הזו דבר להציע. מלבד הבטחה חד פעמית בדמות עמיר פרץ ב-2006 (שהייתה חסרת סיכוי מול קדימה של אריאל שרון, גם אחרי נפילתו לתרדמת),  היה מדובר במפלגה שלעסה בכל פעם מחדש את אותן אמירות ואת אותו מחסור ברעיון ובאידאולוגיה אמתית.

כעת יש למפלגה סיכוי להביא אמירה חדשה, אבל שלי יחימוביץ' לא תוכל לעשות זאת לבד. היא מנהיגה ראויה למחנה חברתי וסוציאל-דמוקרטי, אבל מנהיגת מחנה צריכה מחנה חזק וראוי מאחוריה. זה הזמן לשים את כל המשקעים מאחור. זה הזמן להביא למהפך אמיתי. זה לא בשמיים וזה אפשרי – הקיץ הזה הוכיח שהעם זקוק לתקווה אמתית, ורק מפלגת העבודה יכולה להבטיח ולהגשים אותה.

שיהיה לנו בהצלחה.
יובל

נכון לעכשיו יש בדיוק 2 תגובות. רוצה להגיב?