ממשלת ישראל הנוכחית, מאז השבעתה, עסוקה בעיקר בעשיית כלום. אין איש במדינה שיכול להצביע על התקדמות כלשהי - ביטחונית, מדינית, חינוכית, מדעית-אקדמית, או אפילו ספורטיבית. אין התקדמות בפיתוח תשתיות (מה שכן, ההצהרות בתחום בהחלט עלו מדרגה בזכות ביבי ושר התחבורה שלו). מצב מערכת הבריאות בכי רע ובין כל שרי הממשלה המנופחת בתולדות ישראל אין איש שרוצה לקחת על עצמו את התפקיד - מלבד הצדיק היחיד בסדום, חסיד גור יעקב ליצמן, שלקח על עצמו את תפקיד סגן השר, וגם מתפקיד זה מוכיח ליתר שרי הממשלה הלא מתפקדים איך מזיזים דברים. לטובת המגזר שלו ועל חשבון חולי הסרטן, אבל לפחות הוא עושה משהו ומוכיח שזה אפשרי.

למה כל ההקדמה הזאת? כי ביבי מתרץ את אי העשייה שלו, את הכניעה המבישה לתכתיבים החרדיים ואת החתירה ל“אחדות“ מזוייפת בכך שישראל נמצאת כיום יותר מתמיד בסכנה קיומית, מכיוון איראן המתגרענת, ויש צורך בממשלה חזקה שתדע לעמוד באיום.
אז יש לנו ממשלה ימנית-קיצונית רחבה (עם מנהיג סוציאל-דמוקרטי ממגדלי אקירוב כעלה תאנה) וכעת אפשר להתכונן למאבק באיראן.
ביבי, בתור אדם שמבין דבר או שניים בדיפלומטיה, יודע שעל מנת לעמוד באיזשהו אתגר מלחמתי מול איראן ישראל חייבת את ארצות-הברית ומדינות המערב לצידה. ישראל חייבת לשמור על בעלת בריתה, שלמרות הכל היא עדיין הגורם החזק ביותר בעולם. לישראל אין סיכוי בלעדיה.

המינוי של אביגדור ליברמן לשר חוץ הוא כשלעצמו הוכחה לחוסר כשירותו של נתניהו להנהיג, אבל מכיוון שהטיעון הזה עדיין לא משכנע מספיק את הישראלים הבטוחים בצדקתם התמידית (ובאנטישמיות הנצחית של הגויים), נאלץ להסתפק באירועים אקטואליים מפעם לפעם שיזכירו את חוסר יכולתו של ביבי לתפקד כראש ממשלת ישראל.

כי למרות שביבי טוען לסכנה קיומית לעם היהודי בארצו, ומודע לחשיבות הקשרים עם ארצות-הברית, ההודעה על הבנייה ברמת-שלמה, שכונה שהיא אכן בקונצנזוס אצלנו אבל עדיין לא הוסדרה מבחינה מדינית (אבל זה בסדר, ביבי אמר שהוא מקווה להגיע להסדר במו“מ הקרוב, אז אני רגוע) יצאה דווקא בזמן ביקורו של סגן נשיא ארה“ב. מיד החלו התירוצים.

ביבי לא ידע. אלי ישי לא ידע. היה מדובר בישיבה רגילה של הועדה המחוזית ירושלים, ובמקרה ההודעה יצאה עכשיו. חוץ מזה, אם היא הייתה יוצאת לפני שבוע או עוד שבוע זה היה יותר טוב?
תחסכו מאיתנו את התירוצים.

אם הסכנה מכיוון איראן היא קיומית ברמה של שואה נוספת, ואם ברור לכולם שעל מנת לעמוד מול הסכנה הזאת יש צורך ביחסים הדוקים עם ארצות-הברית, ובכל זאת יצאה עכשיו ההודעה הזו, שלכולם היה ברור איזה תגובות היא תגרור - כולנו זוכרים את משבר הבניה בגילֹה מלפני כמה חודשים - יש רק מסקנה אחת. אין מנהיג בישראל. ביבי לא כשיר להנהיג, לא עיירה קטנה במדינת שדה בארצות-הברית ובטח לא מדינה מסובכת כמדינת ישראל.

כי אם ביבי ידע על ההודעה, אז הוא לא מחובר למציאות. או לפחות לא למציאות הנובעת מהתובנות המעמיקות בדבר הסכנה של איראן המתגרענת.
ואם ביבי לא ידע על ההודעה, אזי הוא אכן לא מנהיג - כי הוא לא דאג שמישהו יבהיר לחברי הועדה המחוזית בירושלים שהמדינה בסכנה קיומית, וכעת, בזמן הקרוב, יש צורך לסתום את הפה ולהבין שיש דברים יותר חשובים מהרחבת שכונה חרדית בצפון הבירה.

ואם ישנה אופציה שלישית, לפיה ביבי כן ביקש משר הפנים שידאג לשקט בגזרה, אבל שר הפנים בכל זאת פעל בניגוד לדעתו - אזי יקום ראש הממשלה ויפטר את אלי ישי מתפקידו, ויפטור אותנו מתפקודו, וייתן איזה שבריר של אמונה שעדיין יש מנהיג בישראל.
אבל למה כבר אפשר לצפות.

יובל

נכון לעכשיו יש בדיוק 3 תגובות. רוצה להגיב?


הפגנה 13.3.2010

אני מתנצל בפני שלושת הקוראים הקבועים של הבלוג על ההעלמות, תוצאה של עומס יוצא-דופן בשלושת השבועות האחרונים. אחזור לכתוב בסופ“ש הקרוב. בינתיים, אתם מוזמנים לבוידעם.

יובל

אין תגובות


ע“פ תגובתם המהירה, אפשר להניח שקולות אושר בקעו ממשרדיהם של מספר ח“כים ממפלגות הימין, דוגמת ישראל כץ (כצל‘ה), עת שמעו על פיגוע הירי ליד הכפר בית ע‘ור א-תחתא, סמוך לכביש 443. לא במקרה מיהר כצל‘ה, ואיתו משה מטלון (מי?), אריה אלדד, מירי רגב ואחרים לשלוח הודעות מיוחדות לכתבים הפרלמנטריים על מנת שיפרסמו את תגובתם. מרבית התגובות היו בנוסח זהה - בג“צ אשם, בג“צ צריך להתנצל, הכביש צריך להישאר סגור לפלשתינים.
נכנסנו לכותרות? יופי, עשינו את שלנו. ותודה ליורים.
אבל למה לבלבל אותם עם עובדות? הרי את הטוקבקיסטים של אתרי החדשות הגדולים, קהל המצביעים הנבער הקלאסי של אותן מפלגות, זה משכנע.

מה עם העובדה שהכביש סגור לתנועה, ולכן להחלטת בג“צ אין שום קשר ליכולת לבצע את הפיגוע?
והעובדה שפיגוע הירי אל עבר מוצב צה“ל (וכל מי שמכיר את המוצב ואת האזור, יודע שהרבה יותר פשוט לירות ממנו אל הכביש בו נוסעות מכוניות אזרחיות מאשר לעבר המוצב) בוצע מהשטחים הסובבים את הכביש, כלומר ממה שקרוי בפי העם ”השטחים“, ועל כן מדובר בעוד פיגוע ירי בשטחים?
ואם כך, ואם ברור לכולם אחרי פיגוע הירי שכביש 443 הוא כביש הסלול בשטחים, בדיוק כמו כביש חוצה בנימין או כביש חוצה שומרון או כביש קרית-ארבע - ירושלים, אז מדוע מתעקשים המוני בית ישראל לסגור דווקא אותו לתנועת פלשתינים ולא את יתר הכבישים?

פיגוע הירי שהתבצע אמש (שלישי) הוא ככל פיגוע ירי אחר בשטחים. מי שחושב שמדינת ישראל צריכה לכבוש את אותו שטח, צריך לקחת בחשבון את ההשלכות של ישיבה בשטח זה. מי שרוצה לנהוג בכביש שנמצא בשטח הזה, גם כן צריך לקחת בחשבון את ההשלכות (ואני לוקח אותן בחשבון כשאני נוסע באוטובוס שמסלולו עובר ב-443).
על צה“ל לאבטח את הנוסעים בכביש מתוקף תפקידו כצבא של מדינת ישראל אשר הטילה עליו להגן על אותם אזורים - אבל אם את ואתה, כאזרחים, בוחרים לנסוע בכביש זה - אין שום הבדל בין הבחירה הזו לבין הבחירה לנסוע בכביש ליצהר או לצומת תפוח.

הפיגוע אמש לא התרחש בכביש 443, אלא בשטחים, מסביב לכביש, באזורים בהם מותרת תנועת פלשתינים עקב העובדה שמדובר בכפרים פלשתינים. כדי להגיע למרחק ירי ממוצב צה“ל היה צריך הרכב לנסוע כמה עשרות מטרים מהבית האחרון בכפר. האם גם שם יש לחסום תנועת פלשתינים, או שמדובר רק בכביש 443 עקב הנוחות שנגרמת לנהג הישראלי?

תזכורת, למי ששכח - בג“צ הקציב לצה“ל מספר חודשים עד לפתיחת הכביש לפלשתינים, על מנת ליצור הסדרי ביטחון בכניסות לכביש שימנעו הכנסת אמל“ח. פיגוע הירי אמש, שהתבצע מחוץ לכביש, לא רלבנטי לנושא זה.

אבל שוב, למה לבלבל את הטוקבקיסטים עם עובדות, כשאפשר להאכיל אותם בכותרות פשוטות?

נכון לעכשיו יש בדיוק 5 תגובות. רוצה להגיב?


בשנות השמונים ותחילת שנות התשעים היה ראש-ממשלה בישראל, יצחק שמיר, שמדיניותו הייתה למשוך זמן בלי לוותר על שום שעל מאדמת ארץ-ישראל. הוא לא שאף להניע מהלכים אזוריים, לקדם תהליכים מדיניים או להגיד מילים בזויות כמו ”שלום“ בהקשר הישראלי-פלשתיני. זה היה ידוע, זו הייתה מטרתו, והוא עמד בה - גם אם נאלץ להיגרר שלא מרצונו לועידת מדריד.

כיום יש בישראל ראש-ממשלה שמצליח גם כן למשוך זמן בלי לעשות שום מהלך אזורי או מדיני חשוב. הוא אמנם הצהיר על נכונותו למדינה פלשתינית בתנאים מסויימים, אך ביודעו מול איזו הנהגה פלשתינית הוא עומד - הבין כי למו“מ בכל מקרה לא תהיה תוצאה משמעותית, ונמנע מצעדים חד-צדדיים מבוקרים ע“י ישראל, למרות שזה המהלך הקריטי כעת לעתידה של המדינה - פינוי מרבית ההתנחלויות המבודדות.
אבל גם זה לגיטימי - נתניהו נבחר כראש ממשלה מטעם הצד הימני במפה הפוליטית, והוא עונה על רצון בוחריו. השאלה היא מה קורה בזמן הזה, בו הציבור התומך בנתניהו נהנה מההקפאה האמיתית - זו שנעשית בתחום המדיני עם הפלשתינים - בתוך תחומי ישראל גופא.

האם בשנה הראשונה לשלטון נתניהו, ליברמן וברק יכול הציבור בישראל לחכך ידיו בסיפוק ולהגיד כי לממשלה הזו הוא פילל? לפחות בתחום הדת והמדינה, לציבור החופשי בישראל חייבת להידלק נורה אדומה.

דו“ח עמותת חדו“ש (לחופש דת ושוויון), בראשה עומד הרב עו“ד אורי רגב, מציין כי שנת 2009 הייתה, ככותרת הפוסט הזה, ”השנה הגרועה ביותר בעשור”.
מקובל לחשוב אצלנו שסחטנות המפלגות החרדיות, ובראשן ש“ס, היא עניין עתיק יומין שלמעשה מהווה כמעט חוק טבע, ואין להאשים את ראש הממשלה הנוכחי בקיומה. דו“ח עמותת חדו“ש מפריך טענה זו, כיוון שמעולם, לאורך ימיה של ש“ס, כוחה לא הגיעה למצב הנוכחי - וזאת על אף שכבר היה לה מספר מנדטים גבוה יותר.

בשנה האחרונה גדל תקציב הישיבות החרדיות מ-770 מיליון ש“ח, סכום אסטרונומי כשלעצמו, ללמעלה ממיליארד ש“ח. המלגה שמקבל אברך בישיבה חרדית עומד כעת על 880 ש“ח, בעוד חייל קרבי מקבל טיפה יותר מ-700. חייל לא קרבי מקבל כמחצית מסכום זה.
לצד הגידול האדיר בתקציב הישיבות, ביצעה ממשלת נתניהו-ליברמן-ברק קיצוץ חד בתקציב האוניברסיטאות. מה זה אומר על תפיסת העולם של מנהיגי המדינה והדרך בה הם רואים את עתידה? את המסקנות תוכלו להסיק בעצמכם.

ביוני 2003 ביצע נתניהו מהלך חשוב וחיובי, בהיותו שר אוצר, כאשר ביטל את הנוהג לפיו ילד רביעי, ילד חמישי ואילך מקבלים קיצבאות מוגדלות. החל מאותה חקיקה, כל ילד, לא משנה מה מספרו במשפחה, מקבל קיצבה זהה. המהלך הזה לא היה מספיק עדיין על מנת לעצור את קצב הגידול המטורף בשני מגזרים, אבל הוא היה חשוב והיווה אבן דרך. בשנה האחרונה במהלך הזה בוטל.
מיליארד וחצי שקלים, שיתפרסו על פני שלוש שנים, התווספו לקיצבאות הילדים - לטובת הקיצבה לילדים השלישי והרביעי בכל משפחה. ש“ס רצו שיהיה מדובר כמו בעבר בילדים הצעירים יותר בכל משפחה, אך ישראל ביתנו לחצה ובסוף מדובר על השלישי והרביעי. אכן, לחץ למופת לטובת הציבור החופשי במדינת ישראל.

בהסכם הקואליציוני של ש“ס ניתנו לה 130 מיליון ש“ח כ“קופה קטנה“, כלומר כסף בו היא יכולה להשתמש כראות עיניה בתחום החינוך. מהכיס שלכם ושלי.
בנוסף לכך, משולם נהרי, סגן שר החינוך האחראי על החינוך החרדי (האנטי-ציוני, בו לא מלמדים לימודי ליבה ומוציאים בגיל 18 אדם שהוא בור מוחלט בכל ענייני העולם המודרני, על אף הפוטנציאל האדיר במגזר החרדי), העביר תקנה על פיה כל רשות מוקמית מחוייבת לתקצב את החינוך החרדי בתחומה ב-75% לפחות מתיקצוב החינוך הממלכתי.

לקראת פסח מנסה ש“ס להוביל חקיקה שתאסור כל אפשרות למכור חמץ בפסח, אפילו אם מדובר בחנות סגורה לחלוטין. לפני שנתיים ניסיון דומה נפסל ע“י שופטת (דתיה) בבית משפט לעניינים מקומיים בירושלים, בעזרת פרשנות לחוק הקיים. במידה שש“ס תצליח במהלך הנוכחי שלה, ומשם מה יש לי הרגשה שלא ביבי יהיה זה שיעצור אותה - שום פרשנות לא תועיל.

דו“ח משרד החוץ האמריקאי מביע דאגה ממצב חופש הדת בישראל - בתחומי החקיקה, אפליית הנשים (בקווי המהדרין לדוגמה) והיחס ללא-יהודים. הדבר המדהים הוא שנושא זה מטריד הרבה יותר את קברניטיה של מדינה אחרת, במקרה הידידה הגדולה (ואחת האחרונות) של ישראל, מאשר את קברניטי מדינת ישראל. נראה שלא על מנהיגי המדינה שלנו יהיה אפשר לסמוך בנושא זה.
ניתן לומר כי נתניהו  מחוייב לש“ס עקב כוחה הפרלמנטרי הרב והרצון לשמור על הקואליציה שלו, השאלה היא באיזה מחיר, ויותר מכך - מדוע? האם מקדמת הממשלה הנוכחית תהליך חשוב כלשהו? האם באמת ישנו אתגר כה גדול העומד מולה (ואם כן - מדוע לא חיזק את ממשלת קדימה הקודמת ואיפשר לה להישאר בתפקידה לנוכח האתגר הגדול?)? משום מה ולמה מוכר נתניהו את עתיד ילדינו במה שאמור להיות מדינה חופשית ודמוקרטית?

אין לי טענות לש“ס, היא מבצעת את תפקידה באופן מושלם כשהיא מייצגת כך את ציבור בוחריה. לא סתם ציינתי בעבר כי מרצה שלי באוניברסיטה, פרופ‘ בכיר למדע המדינה, טען כי ש“ס היא המפלגה הטובה ביותר בכנסת - מסיבה זו בדיוק.
הטענות שלי הן למנהיגי המפלגות הגדולות, המפלגות שאמורות לייצג את הציבור החופשי במדינת ישראל (מפלגת העבודה ולצידה הליכוד, שאמורה לייצג את המחנה הליברלי), שמוכרים את כולנו תמורת נזיד עדשים - השמירה על הכיסא.

בתקופה בה פעלה ”שינוי“ לא אהבתי את המפלגה, וראיתי בה מפלגה המבוססת על שנאה בלבד. לא הייתי מוכן לתמוך בה. היום, כשאני מבין שדיונים בניואנסים כמו הדיון על מניעיה של מפלגה מסויימת (כמו שנאה או אנטי לנושאי דת) רק מרחיקים את הפיתרון לו המדינה זקוקה - דאגה לעתיד החופשי של המדינה והציבור החי בה, ולא לכיסא של המנהיגים כיום - אני גם מבין שאולי טעיתי ביחסי לטומי לפיד ז“ל.
וכיום, התקווה הכי גדולה שלי היא למפלגה חילונית חזקה - שתכיל בתוכה ח“כים שמוכיחים את עצמם בתחום, כמו ח“כ ניצן הורוביץ ממרצ וח“כ יוחנן פלסנר מקדימה, לצד פעילים אחרים שמוכנים לקחת על עצמם את התפקיד החיוני.

כי אין לנו מדינה אחרת, ומדינה היא יותר מסתם פיסת אדמה. האדמה היא רק משנית למכלול הערכים שמרכיבים את המדינה. כאשר המדינה תהיה מורכבת מערכים דתיים-פונדמנטליסטיים השוללים את חופש האדם, גם אם היא תיקרא ישראל ותוגדר כמדינת העם היהודי, זו כבר לא תהיה המדינה שלי, וגם לא של רבים מכם.

יובל

נכון לעכשיו יש בדיוק 13 תגובות. רוצה להגיב?


משיחה עם אדם שקורא פה בבלוג ולפני כן לא הכיר אותי בחיי האמיתיים, הבנתי שאני לעתים קרובות מצטייר כאדם עם דעות שמעט (או לא מעט) שונות מדעותיי האמיתיות. זה ככל הנראה מתרחש עקב העובדה שאני מעדיף, לפחות בדרך-כלל, לכתוב את דעותיי כאשר הן לא עומדות בלב הקונצנזוס, דבר בו אני לא רואה כל טעם, אלא רק כאשר הן מרוחקות ממנו, לפחות במעט.

אבל האמת היא שלצד היותי שמאלני, ואני לא מתבייש בעמדות השמאל שלי במרבית התחומים, אני רואה בעצמי קודם כל ציוני ואוהד של מדינת ישראל. אם אני נקלע לויכוח באינטרנט (או בביקור בחו“ל, דבר שקרה לי באנגליה) עם אדם ששולל את זכות קיומה של מדינת ישראל - אני אכנס לויכוח קולני עד שאוכיח אותו על טעותו, או לפחות עד שארגיש ש“הכנסתי לו“ מספיק ושנינו יכולים ללכת הביתה מרוצים ובטוחים בצדקתנו.

את כל זה אני כותב כהקדמה לסרטו של אלן דרשוביץ, ”מוצב הדמוקרטיה”, בו צפיתי בערוץ הראשון (הגוסס, סיפור עצוב שראוי לפוסט נפרד מתישהו בקרוב) ב-8 בפברואר.
גם אם הסרט מכיל אי-דיוקים כאלה ואחרים, וגם אם דרשוביץ מצייר את ישראל בצבעים ורודים מדי גם בעיניי, אני מאוד מרוצה מעשייתו ומהעובדה שהוא ייתן משקל נגד למערכת ההסתה והשקרים שנשמעים כנגד ישראל בין השאר גם בארצות-הברית - המדינה שהציבור בה הוא קהל היעד של דרשוביץ. כי אם כבר שקרים - אני מעדיף כאלה שלא שוללים את זכות קיומי. זה לא אומר שבשם הזכות הזאת אני אתמוך בהמשך עשיית עוול מסויים שהמדינה שלי אחראית לו, אבל זה כן רלבנטי בדיון על עצם הלגיטימיות של מדינת ישראל.

אבל הייתה סיבה נוספת שאהבתי את סרטו של דרשוביץ - המוטיבים בהם השתמש על מנת להצדיק את עליונותה של ישראל מבחינה דמוקרטית, וגם (ובעיקר) מבחינה מוסרית. בעוד שבמקרים מסויימים זה נראה מעט מגוחך לצופה הישראלי (כמו דבריה של קרוליין גליק הימנית המובהקת על הציבור הישראלי שוחר השלום, תוך שהיא מציגה הפגנה של פעילי שמאל כה בזויים בעיניה), במרבית המקרים הטענה היא נכונה מאוד עובדתית - פשוט מהסיבה שבמקום פעילי שמאל שמהווים מיעוט מבוטל לחלוטין במדינת ישראל, מוצג שוב ושוב בסרט נשיא בית-המשפט העליון לשעבר, אהרן ברק.

אהרן ברק, ואיתו נשיאת בית המשפט העליון כיום דורית בייניש ומערכת המשפט בכלל, הם מושאים למשל ולשנינה בעיני הציבור הרחב כבר לא מעט שנים, מאז תחילת כהונתו של ברק והולדת ”האקטיביזם השיפוטי“, וביתר שאת מאז תחילת אינתיפאדת אל-אקצה בסוף שנת 2000.

במדינת ישראל, אומר דרשוביץ, ”הכל שפיט“ - וזה הטיעון העיקרי אותו הוא משמיע כדי להוכיח את גדולתה המוסרית של ישראל. העובדה שכל פלשתיני יכול לעתור לבג“צ מוצגת בפני הצופה האמריקאי כהוכחה הניצחת כי ישראל היא אכן מוצב הדמוקרטיה.

סוגיית גדר ההפרדה, בה התערב בג“צ לא פעם (ועזבו את העובדה שעד לאחרונה, מערכת הביטחון צפצפה עליו בגלוי, לפחות בנושא בילעין), מוצגת באריכות ע“י דרשוביץ ואהרן ברק. ברק מסביר בפירוט כיצד בחן בג“צ את סוגיית גדר ההפרדה, וכיצד חייב את המדינה להבדיל בין תוואי ביטחוני לתוואי מדיני. בכלל, ניכר בדרשוביץ שהוא מעריץ את ברק, ולא במקרה בחר בו כדובר העיקרי של ישראל הדמוקרטית. הרי אם לא ברק, את מי הוא יוכל לראיין בנושא? את ח“כ יריב לוין (מי?)? טוב, אליו עוד נחזור בהמשך.

אהרן ברק הוא פטריוט ישראלי במלוא מובן המילה, ששירת את מדינתו לאורך עשרות שנים, ניקה את האורוות כשהיה צריך (ועוד היה ניתן, כמו בפרשת חשבון הדולרים של לאה רבין ב-1977, שהובילה להתפטרות ראש-הממשלה דאז יצחק רבין ז“ל), והמשיך את תפקידו גם בבית המשפט העליון, שם ביצע את המוטל עליו כשופט במדינה דמוקרטית, וידע לאזן - במסגרת החוק והאמנות הבינלאומיות עליהן חתומה ישראל - בין הדרישות הביטחוניות של מדינת ישראל לבין חובותיה כחברה במשפחת העמים.
גם אלן דרשוביץ יודע זאת, ונותר רק לקוות שמלבד השפעה על דעת הקהל האמריקאית בנושא - הצליח דרשוביץ ללמד לא מעט ישראלים על חשיבותו של בית-המשפט העליון לחוסנה של מדינת ישראל והחברה הישראלית בכלל.

ראובן פדהצור, במאמרו בגיליון 10 של כתב העת ”פוליטיקה“ (מחורף 2003 - אבל רלבנטי תמיד), ”תרבות הביטחון“ הישראלית - מקורותיה והשפעותיה על הדמוקרטיה הישראלית, כותב בהרחבה על תופעת המיליטריזציה של החברה בישראל, שהחלה כבר בראשית דרכה של מדינת ישראל. תופעה זו הובילה לכך שלמגזר הביטחוני יש משקל דומיננטי, מעבר לכל פרופורציה, בתהליך קביעת מדיניות הביטחון הלאומי. המדיניות שהוא מגבש הופכת למדיניות הממשלה, משום שלא מוצעות חלופות אחרות ומשום שאין גופים ומנגנונים חיצוניים לממסד הביטחוני שתפקידם לפקח עליו ולבקר אותו.

גנרלים זוכים בישראל לכבוד וליוקרה חסרי תקדים, עוד לפני שהם עוברים לפוליטיקה, ועקב כך כל המלצה של אלוף משנה - כמו החלטתו של אל“מ (דאז) גל הירש לסגור את כביש 443 לתנועת פלשתינים - מתקבלת כמובנת מאליה, וניסיון לערער על ההחלטה כעבור עשור שלם - נחשבת לבגידה במדינה ולהפקרת ביטחון אזרחיה, בלי לחשוב שאולי בעצם נעשה כאן מעשה לא ראוי מצד קברניטי המדינה.

מסקנה נוספת אליה מגיע פדהצור היא כי בטווח הארוך, פוגע דבר זה במודעותן של האליטות והציבור הרחב לזכויות הפרט והמיעוטים ומפחיתה את חשיבותן של נורמות התנהגות דמוקרטיות. ניתוח של המישור הלא פורמאלי והזרמים התת קרקעיים יגלה כי ביסודו של דבר, קיימת השפעה מרחיקת לכת של ”תרבות הביטחון“ על כל תחומי חייה של החברה הישראלית. המשטר הדמוקרטי מתקיים אמנם, אך מרכיבים חשובים שלו משועבדים ל“ביטחון“ כפי שהוא מוגדר באותה ”תרבות“ ייחודית לישראל, והדבר מוביל לכך שישראל הופכת ל“דמוקרטיה שברירית“. אנו עדיין דמוקרטיה, אלן דרשוביץ לא משקר כאן, אבל אנחנו בהחלט צועדים בתחומים מסויים לאזורים מסוכנים מאוד - ובאותם אזורים, כפי שאומר דרשוביץ עצמו, יש לישראל את בג“צ שיציל אותה מעצמה.

דוגמה טובה לכך נתן ח“כ יריב לוין, יו“ר ועדת הכנסת (אם לא הייתי מציין זאת עדיין לא הייתם יודעים שיש אדם שעונה לשם זה), כאשר הגיש הצעת חוק שהופכת את הכנסת למפקחת היחידה על צווי אלוף בשטחים הכבושים - כי כאמור, הכנסת יודעת לפקח טוב מאוד על המערכת הביטחונית, והיא לא תהיה סתם חותמת גומי - ומונעת את  יכולת הפיקוח מבג“צ.
יריב לוין מול בית המשפט העליון. המשמעות כאן היא ניסיון של קבוצת ח“כים להפיל את מבצר הדמוקרטיה האחרון במדינת ישראל. לא האחרון במובן שמלבדו המדינה כולה אינה דמוקרטית - אלא האחרון במובן של החסם האחרון בכל ניסיון לפגיעה בדמוקרטיה.
האמונה העיוורת של הציבור הישראלי, ואיתו ח“כ לוין, בהחלטות המתקבלות בדרגים הגבוהים של הצבא, הובילה אותו לחוקק חוק שעשוי מאוד לפגוע גם בו בעתיד, כאשר הצד שלו במפה הפוליטית (מחנה משה פייגלין, אם מישהו תהה) יהיה במיעוט ויזדקק להגנתו של בג“צ. וכפי שיוכל להסביר ליריב לוין איתמר בן-גביר, בג“צ יודע טוב מאוד להגן גם על הימין הקיצוני אל מול החלטות מערכת הביטחון כאשר החוק הישראלי דורש זאת.

הניתוח המצויין של פדהצור עלה על זה ב-2003, אבל כאמור זה רלבנטי גם היום וכנראה יהיה רלבנטי תמיד. לא במקרה כתב ידידי איציק אלפסי, איש מרכז התומך בפינוי מרבית ההתנחלויות, בפוסט התוקף את בג“צ על החלטתו בנושא 443 כי משמעות ההחלטה היא ”לעזאזל הדמוקרטיה, נמצא דרך לעקוף אותה!”.
החלטה של אל“מ בצה“ל, שלא נבחנה בשום כלי דמוקרטי, נחשבת למהותה של הדמוקרטיה הישראלית בעיניו (ובעיני רבים אחרים), בעוד בג“צ - האמון על יישום הדמוקרטיה במובניה הרחבים (אשר כוללים יותר מאשר את התפיסה של ”הרוב קובע“) - נתפס כאנטי-דמוקרטי.

לכן, כאשר צפיתי עם חברתי בסרטו של אלן דרשוביץ, החיוך העיקרי שעלה על פניי נבע לא מהרטוריקה הנהדרת בה השתמש כדי להוכיח את צדקתה של מדינת ישראל - אלא ממה שאותה רטוריקה הכילה, והמוטיבים העיקריים עליהם חזר.
כי לכל ישראלי שצפה בסרט צריך להיות ברור לאחריו כי בג“צ הוא לא מכשול בפני מדינת ישראל, אלא מבצר שעליה להגן עליו מכל משמר. ונסיונות של שרים בכירים, כמו שר המשפטים לשעבר דניאל פרידמן, או ח“כים זוטרים כמו ח“כ יריב לוין, חברו של ראש עיריית מודיעין חיים ביבס אשר ביקש ממנו ”כביש עוקף בג“צ“, לפגוע במבצר זה - צריכים להדיר שינה מעיניהם גם של אלו אשר יכולים להרוויח בטווח הקצר מחקיקה כזו. כי בטווח הארוך, כולנו ניפגע.

נכון לעכשיו יש בדיוק 11 תגובות. רוצה להגיב?