גלעד שליט

קשה להבין איך רבים כל כך, ביניהם כאלה המגדירים עצמם כ“אנשי שמאל“, נגררים אחר הביקורת הארסית נגד שחקני התיאטרון שהעזו, ברוב חוצפתם, לסרב לשחק בשטח כבוש.

במסגרת הגל המתגבר נגד פוסט-ציונות, אנטי-ציונות ופעילות אנטי-ישראלית מובהקת אחרת, סומנו גם שחקני התיאטרון - חלקם ציונים לעילא ולא בהכרח קיצוניים אנטי-ישראלים, כפי שמנסים להציג אותם - כאויבי העם, שמצד אחד נהנים מכספי הציבור ומצד שני תוקעים בגבו את הסכין.

צריך להגיד כמה דברים בעניין הזה.

הדבר החשוב ביותר, הוא ששחקני התיאטרון הם לא עובדי ציבור. להבדיל ממורות, עובדי משרדים ממשלתיים ובעלי תפקידים ציבוריים, שחקני תיאטרון הם אמנים, שהמוסדות בהם הם מופיעים אמנם נהנים מקתצוב ממשלתי (עלוב), אבל פרנסתם נקבעת על פי כשרונם ומידת ההצלחה של ההצגות בהן הם מופיעים - וע“פ הכנסות מכירת הכרטיסים. המדינה לא מממנת את השחקנים והם לא אוכלי חינם - הם עובדים עבור כספם, שמגיע מקהל קוני הכרטיסים.

אחרי שסגרנו את הפינה הזאת, אפשר להסכים כי מותר לשחקני תיאטרון, כמו בכל מקום בעולם לאורך כל ההיסטוריה, כפי שהראה יהושע סובול, להביע עמדה פוליטית.

חלק מהמבקרים את עצומת האמנים עושים זאת מכיוון אחר - לטענתם, החרם לא אפקטיבי ולא יעיל, ולא יקרב את מדינת ישראל והרשות הפלשתיני כהוא זה להשגת הסכם. סליחה, אבל מדוע זה רלבנטי? האם הלגיטימיות של מחאה ציבורית תלויה ביעילות שלה? אם זה המצב, אפשר לאסור על קיומן של 99% מהמחאות הפוליטיות. למעשה, אפשר להכניס לכלא את משפחת שליט על שהעזה למחות (ובצדק) עד עתה, למרות שהוכח כי זה לא הועיל. אם אני ארצה, זכותי לעמוד בסלון ביתי ולהחזיק שלט בעד העלאת תמלוגי הגז - גם אם אף אחד לא יראה אותו. העובדה שזה יהיה צעד לא יעיל מצדי לא משנה דבר.

טענה נוספת, מאותה משפחה, היא כי במסגרת ההצעות הנדיבות ביותר שניתנו לרשות הפלשתינית, ובחלקן בהסכמת ערפאת ואבו-מאזן, נשארה אריאל בתוך תחומי מדינת ישראל העתידית. ייתכן, אבל הסכמים אלו עדיין לא נחתמו, ועל כן - מעמדה של אריאל לא שונה כרגע ממעמדה של בית-אל, אפרת או כל התנחלות אחרת. אם אתם מתנגדים לכל סוג של אמירה נגד כל התנחלות שהיא, אפשר להבין את הטענה - אבל כאשר היא באה מתומכי ההיפרדות מהשטחים, הטענה הזו לא קבילה.

האמירה המגוחכת ביותר בויכוח זה נאמרה על ידי שרת התרבות, לימור לבנת, שטענה כי השחקנים המחרימים ”יוצרים קרע ופילוג בעם“. כאילו עד לעצומה זו, הייתה הסכמה רחבה בעם לגבי הישיבה בשטחים, רוק השחקנים - 40 הארורים הללו - הם שיוצרים כעת קרע בעם והורסים את החזות היפה והאחידה שלנו. לפעמים נדמה לי שבדומה לסרט המופת הגרמני Das Leben der Anderen (חיים של אחרים), המציג את חייהם של אמנים תחת משטר הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית (מזרח-גרמניה), מצפים כיום בממשלת ישראל מהאמנים להיות גם כן עושי דברו של המשטר - ולא למחות על החלטותיו בשום דרך. אם זה עוד היה נסבל במידה מסויימת כאשר דובר על סרטים אנטי-ישראלים מובהקים כגון זה של מוחמד בכרי ”ג‘נין ג‘נין“, איך אפשר להסביר את ההשתלחות של שרי ממשלה בצעד הלגיטימי הזה של שחקני התיאטרון?

הדבר החשוב ביותר, שעליו צריך לשים את הדגש כאן, הוא שלמרות הטענות - לא מדובר בחרם על מתנחלים, אלא חרם על התנחלויות. לא מדובר באיסור על מתנחלים להיכנס לאולמות התיאטרון, לא מדובר על חוסר הסכמה להפצת סרט מסויים להקרנה בהתנחלויות, מדובר בחוסר הרצון של השחקנים עצמם - בשר ודם - ללכת ולהופיע בשטחים שמדינת ישראל מחזיקה אך אינם נמצאים במדינת ישראל. מדינת ישראל עצמה דואגת להגדיר זאת כך, כאשר היא לא מספחת את השטחים ומגדירה אותם כמוחזקים בשליטה צבאית, תחת ריבונותו של אלוף פיקוד המרכז.

עכשיו אפשר לפתוח ויכוח נוסף בנושא, האם אריאל היא חלק ממדינת ישראל או לא, אבל כרגיל - שמאלנים, מלאכתם נעשית בידי אחרים. עיריית אריאל ב-2007 הצהירה על עצמה כי אינה ”אזרח ישראלי“ ולא ”תושב ישראלי“, על מנת להימנע מתשלומי מע“מ ומסים אחרים לעובדיה הפלשתינים. כמובן שבית המשפט דחה את הטענה ומנע מעירייה זו להנות עוד יותר מפירות הישיבה בשטחים, אבל עדיין צריך לזכור את מה שאמרה עיריית אריאל עצמה.

ובכל זאת, אם הייתי שחקן תיאטרון, לא הייתי מסרב להופיע באריאל. הייתי הולך, מופיע, ואומר את דעתי באולם - גם במחיר של זריקת עגבניות עליי ועל יתר השחקנים. אהוד בנאי עשה זאת ועושה זאת בהופעותיו בגוש עציון וביתר יהודה ושומרון, ולמרות שעקב מעמדו וייחוסו המשפחתי הוא יכול להגיד זאת עם הרבה פחות חשש מכמה שחקני תיאטרון המזוהים בעיקר עם מדינת תל-אביב - אותם שחקנים שלא חוששים מהלינץ‘ הפומבי המתבצע בהם כעת, צריכים להיות בעלי התעוזה לעשות זאת גם פנים אל הפנים, מול אותם המתנחלים ממש.

אבל בסופו של דבר, זה לא חשוב מה אני הייתי עושה, ומה מוגדר בעיניי כצעד חכם ומה לא. מה שחשוב זה שצעד המחאה הזה, של שחקני התיאטראות, הוא צעד לגיטימי ומותר בכל מדינה דמוקרטית. הוא לא חותר תחת קיומה של המדינה, הוא לא מערער על זכות קיומה והוא לא נמצא מחוץ לספקטרום הרחב של הצעדים המחאתיים המותרים.

ועל כן, למרות חוסר ההסכמה עימם, אני עומד לצידם של האמנים.

יובל

נכון לעכשיו יש בדיוק 7 תגובות. רוצה להגיב?


מאמרו של משה ארנס, שהתפרסם הבוקר בחלק ב‘ של עיתון ”הארץ“ (וגם בוואלה) הוא דוגמא טובה מאוד לתרבות התחבורה הציבורית בארץ - אם כבר צריך להשקיע בזה, זה רק בשביל שהכבישים יהיו פנויים עבורי, הנהג.

לאורך כל מאמרו לא מדבר משה ארנס על היתרונות הגלומים לתושבי ירושלים, מפסגת זאב ועד קרית-יובל (ולמעשה גם בשכונות אחרות, שחלקן יהנו מקווים מזינים לרכבת וחלקן מהקלת הגודש באוטובוסים), שיוכלו סוף סוף לעלות על כלי תחבורה להסעת המונים שלא יעמוד בפקקים. הוא גם לא מדבר על כך שכלי זה יהיה אמין יותר מבחינת זמני ההגעה שלו מהאוטובוסים של אגד - שסובלים הן מפקקים והן מתרבות קלולקלת של שירות ציבורי.

ארנס כותב ”..חשבו ומצאו את מה שנראה להם כשביל הזהב בין אוטובוס לרכבת תחתית - מערכת הרכבת הקלה….רכבת קלה תופסת על הכביש את אותו המקום שתופס אוטובוס, ולפעמים אף מקום רב יותר. אמנם היא תנוע בכוח חשמל ותייצר פחות זיהום מאוטובוס, אולם זהו יתרונה היחיד“.

ארנס כותב מנקודת המבט של הנהג. איך זה יועיל לי, הנהג, אם מעתה אאלץ לנסוע בנתיבים צרים יותר, כשאת חלק מהאוטובוסים תחליף הרכבת הקלה. הוא לא חושב, למשל, שבתור נהג ירושלמי שגר בפסגת זאב (לא הוא עצמו), או בגבעה הצרפתית, או ברמת אשכול, או בשייח ג‘ראח, או בבית-הכרם, או בקרית-יובל - יהיה לו משתלם הרבה יותר לעלות על הרכבת הקלה (כשכבר תפעל סוף סוף, עוד אי אלו שנים..), מאשר לעלות על הרכב.

זה כמובן עניין של גישה ושל תרבות. כשחזרתי ממינכן לפני חודש וחצי כתבתי על ההתאהבות שלי בעיר הבווארית הנפלאה הזו - שנבעה, בעיקר, מהשירות הציבורי הנהדר שמקבל בה האזרח. חלק גדול מזה הוא התחבורה הציבורית. אי אפשר שלא להתרשם מכך שבניגוד לישראל, בה התחבורה הציבורית משמשת קודם כל את מי שלא יכול להרשות לעצמו רכב, בגרמניה ניתן לראות אנשי עסקים ועובדים מהמעמד הבינוני עולים על האוטובוס, על הטראם ועל הרכבת התחתית בדרכם לעבודה.

משה ארנס לא יעלה על האוטובוס, גם לו היה כיום בן 30. זה עניין של גישה, ובישראל יש יותר מדי אנשים שאף פעם לא יתרגלו לעלות על תחבורה ציבורית - מכיוון שיראו בכך פחיתות כבוד. נראה שמשפטה המזעזע של לואליה פונסנבי, (שיוחס בטעות למרגרט תאצ‘ר) - ”אדם שמוצא את עצמו נוסע באוטובוס אחרי גיל 26, יכול לראות עצמו ככשלון“ - קנה לעצמו תומכים בישראל יותר מאשר בבריטניה.

”בעתיד, לאחר שהרכבת הקלה תתחיל לפעול, תצטרך ירושלים להמשיך להסתמך על צורות רבות ומגוונות של תחבורה ממונעת, ויש להשקיע מאמצים גדולים בניסיונות לשפר את זרימת כלי הרכב השונים בכבישים“, כותב ארנס. למה לא, במקום זה, לפעול בגישה לפיה בעתיד תצטרך ירושלים להמשיך לפתח קווי רכבת קלה (עם חברה אמינה יותר שתבצע את העבודות), לצד מסלולי תחבורה ציבורית נוספים, וקווים אמינים בתדירות גבוהה יותר על מנת שיותר ויותר מתושבי העיר הפקוקה יבחרו לעבור להשתמש בהם?

ברור למה לא. כי לאנשים עם צורת חשיבה כזו, הרווחת מאוד בישראל, גם אם תחנת רכבת תחתית (לא קלה) תבצבץ מתחת לבניין, ותיקח אותם עד מרחק של 100 מטר הליכה ממקום העבודה - לא יהיה רצון אמיתי להשתמש בתחבורה הציבורית. הם ירצו את הרכב הצמוד, ולא משנה מה. שהממשלה תדאג לזרימת התנועה בכבישים, ושיהיו מספיק עניים שיבחרו בתח“צ.

ארנס הוא לא בין מקבלי ההחלטות כיום, ואי אפשר להשליך ישירות ממה שכתב הבוקר בעיתון על דרך קבלת ההחלטות במדינת ישראל לגבי התחבורה הציבורית - אבל בהחלט אפשר להבין את הרוח הנושבת שם למעלה. התחבורה הציבורית היא לא בשביל ציבור משתמשיה, שהם כאמור התחתית של החברה, אלא בשביל שיהיה נוח יותר לבעלי הרכב הפרטי - עליהם צריך להקל לפני הכל. נוסעי האוטובוס? שיקנו חופשי חודשי ויגידו תודה.
ואחרי זה מתפלאים בממשלה שמאות אלפי אנשים מתעקשים להגיע לתל-אביב ברכב פרטי, במקום להשתמש במערכת התחבורה הציבורית ”הנפלאה“ של גוש דן.

יובל

נכון לעכשיו יש בדיוק 13 תגובות. רוצה להגיב?


עדן, עזה

רק בסביבות 12:00 עלו התמונות לאתר ”סחים”, ואחרי שלוש שעות האינטרנט החל האינטרנט כולו לרעוש - התמונות עלו ל-YNET. תחת הכותרת ”התקופה היפה בחיי“ (הכותרת שניתנה לאלבום התמונות בפייסבוק), פורסמו ברבים תמונותיה של עדן מאשדוד - חיילת באחד הבסיסים סביב רצועת עזה (ע“פ הפרסומים הראשוניים, שבינתיים נעלמו וכעת לא מפורסם האזור בו צולמה התמונה) שהחליטה שפלשתינים כפותים בבסיס הם אינסטרומנט נהדר לתמונת דוגמנות, או לפחות לתמונה מגניבה שצריך לשמור. אתם יודעים, משהו להראות לנכדים.

חוצפה, באמת. מי נתן אישור לפרסם את תמונותיה של עדן ברבים? היא רק רצתה לפרסם לחברים, בפייסבוק. אז נכון, היא שכחה לשנות את הגדרות הפרטיות, אבל עדיין. מה עם הפרטיות? אה, ולגבי העציר הפלשתיני - הוא גם ככה היה עם פלאנלית, הוא לא יודע שצילמו אותו בכלל, אז לא נורא.

ואז הגיעו התגובות. הן דווקא היו ”שמאלניות“. טוקבקיסטים זועמים קוראים לזרוק את עדן לכלא, משום שהיא פוגעת בכבוד של צה“ל, ובגללה עכשיו יהיה לנו ”שם רע בעולם“. אוי, שוב השם הרע הזה. רק שלא יגלו שצה“ל, כמו כל צבא שהממשלה שלו מטילה עליו לעסוק במשימות שיטור בשטחים כבושים, עושה לפעמים גם דברים לא יפים. וכן, המנטליות הזו לא ייחודית למחסום אחד או לבסיס מסויים. התמונות מדברות בעד עצמן, אני אפילו לא צריך לנסות להוכיח את הטענה הזו במילים.

עדן לא אשמה. היא לפחות לא האשמה היחידה. עדן היא עוד חיילת (לשעבר) ששירתה בשטחים עקב החלטת ממשלה, על-פיה היא וחבריה יצטרכו להתערבב בגיל צעיר עם אוכלוסייה אזרחית כבושה ולשלוט עליה. כל מי ששירת בגדוד/חטיבה/אפילו אוגדה בשטחים, יודע שהתמונות האלה לא נדירות. ואם זה לא מצולם, אז זה סתם מהווה מוקד הווי בבסיס. תראו את הפלשתיני הזה עם הפלאנלית על העיניים והאזיקונים על הידיים! כמו בחדשות!

הפיתרון הוא לא לזרוק את עדן לכלא, כי זה לא יפתור כלום. אמנם היא לא חפה מפשע, יש יסוד לא קטן של עבריינות במה שהיא עשתה, אבל לתפוס אותה כגורם הבעייתי ולחשוב שזריקתה לכלא תשנה משהו זו היתממות וניסיון להסיט את הדיון.
הבעיה העיקרית היא הכיבוש, ולא צריך להיות שמאלני במיוחד כדי להבין את זה. נכון שמהשטחים צריכים לצאת קודם כל בשביל הציונות, ובשביל לשמור על מדינת ישראל כבית ליהודי העולם (ולבני הארץ הזו שאינם יהודים במידה שווה), אבל גם כי אין טיפת מוסריות בכיבוש. כי על כל עדן כזאת שפרסמה את התמונות הללו בפייסבוק, יש מאות שהתמונות שלהם, או החוויות, נשארים במקומות פרטיים ומוצנעים יותר - אבל עם המטען הזה הם יוצאים לאחר מכן לאזרחות. זו החברה הישראלית שנוצרת כאן.

מי שאומר, כמו אסף פרץ במאמר שרובו היה טוב, שהשמאל ”חייב לנטוש, או לפחות להוריד את המינון, של ההתעסקות בשיח הסכסוך הישראלי – פלסטיני. הוא לא באמת חשוב. פרט לקיצוניים מכאן ומשם – הפיתרון, פחות או יותר, ברור“, ולהתעסק אך ורק בנושאי פנים (שחשובים לא פחות, אבל בהחלט לא בתור תחליף), מתעלם מההשפעות ארוכות הטווח של כל יום שעובר במצב הנוכחי.

נכון, יהיה פשוט לפטור את הסוגייה בכך שהתמונות הן בסך הכל תמונות של חיילת אחת, לטעון כי היא חריגה, ועל כן אין קשר לכיבוש - אבל זו תהיה היתממות, ואפילו אחת מכוערת. כי כל מי ששירת בשטחים יודע שהייחוד בתמונות של עדן הוא לא בכך שהן צולמו, אלא בכך שהן פורסמו

יובל

נכון לעכשיו יש בדיוק 13 תגובות. רוצה להגיב?


אני לא חובב גדול של גלגלי ענק. אולי זה חלק מפחד הגבהים שטבוע בי, שגורם לכל חווית גובה שעברתי להפוך למעט טראומתית. ועדיין, תוכנית הגלגל הענק במתחם הרכבת הישנה, כחלק מפיתוח המתחם, היא תוכנית שקשה לי להביע התנגדות כלפיה. למעשה, אם היא תבוצע נכון, היא ממלאת אותי בלא מעט תקווה לגבי עתיד העיר. זה לא הגלגל הענק, שלא באמת יכול לשנות משהו בפני עצמו, אלא יותר הפיתוח הכולל של האזור.

היה זה טדי קולק האגדי שהגה את רעיון המייל התרבותי של ירושלים. אזור שבו ירוכזו ברדיוס של כמייל אחד מספר מוסדות תרבות חשובים - כגו הסינמטק, תיאטרון החאן, תיאטרון ירושלים, קולנוע לב סמדר, מתחם משכנות שאננים ועוד. מתחם שנמצא מחוץ למרכז העיר, אך יכול עם לא מעט השקעה ליצור ”מרכז עיר“ חדש - עם היצע תרבותי מגוון יותר, והיצע דל יותר של בני תשחורת פוחזים שעבור אוכלוסייה מבוגרת יכולים להוות גורם מרתיע בשעות הערב.

אבל המייל התרבותי מתקשה להתפתח. הסינמטק מצליח בדרכו שלו, תיאטרון החאן נקלע לקשיים למרות איכותו הבלתי מעורערת, תיאטרון ירושלים מצליח עקב מיקומו בסביבה טובה במיוחד, אבל אין קשר אמיתי בין המוסדות. וזה לא רק תיאטרון ירושלים המרוחק יחסית - גם הסינמטק ותיאטרון החאן הסמוכים מאוד מנותקים זה מזה למעשה. מלבד אירועים מיוחדים, כמו פסטיבל הקולנוע הבינלאומי השנתי, אין הרגשה של תנועת מבקרים ערה בין שני המתחמים.

יש לכך מספר סיבות, אבל העיקרית היא שבין שני המתחמים הללו, וביניהם לבין המושבה הגרמנית, אין כלום למעשה. יכולה בחורה לצאת לסינמטק בערב, ולהיקלע להטרדה מינית - מילולית או גופנית - ודבר זה מתרחש באזור מספר פעמים בשבוע.
מ‘ כתבה על כך אצל עמית לפני מספר חודשים. לאחרונה התוודעתי לסיפורה של א‘, שבעוברה על גשר הסינמטק יחד עם בן זוגה הותקפה מילולית ע“י שני נערים שעמדו משני צדי הגשר. סיפורים אחרים עולים כל הזמן, ורק מיעוטם מתפרסמים.

אין ספק שבטווח הקצר הפיתרון הוא משטרתי - לובשי המדים חייבים להסתובב באזור ולהראות נוכחות. אין דרך אחרת שתמנע את ההטרדות מחר בערב.

אבל יש דרך למנוע את ההטרדות לטווח הארוך. ההטרדות מתבצעות ליד הסינמטק ותיאטרון החאן, כי באזור זה יש שילוב של מספר לא מועט של בחורות ההולכות בגפן, לצד דלילות תנועה אחרת ברחוב שתוכל למנוע מאותם בחורים לבצע את ההטרדות. לא במקרה אותן הטרדות לא מתבצעות בשעות השיא של פסטיבל הקולנוע - בשעות אלה יש מספיק אנשים ברחוב, דבר המרתיע את המטרידנים.

הפיתרון הוא הפיכת האזור כולו למוקד משיכה עד שעות הערב המאוחרות, כולל השעות הקטנות של הלילה. מתחם הרכבת חייב להתפתח לשם כך - ולהתחבר לדרך חברון - להבדיל מהמצב הנוכחי, בו הופעה מושכת קהל יכולה להתקיים במעבדה וההולכים בדרך חברון לא יידעו על כך. בתי עסק נוספים (כגון פאבים ובתי קפה) יכולים להיפתח גם על רחוב דוד רמז (תיאטרון החאן, חזית תחנת הרכבת הישנה) ולהפוך אותו לפעיל עד שעות מאוחרות.

כאשר בין צומת הכניסה הצפוני של אבו טור לבין מלון הר ציון יפעל בית-קפה/פאב, ומעט דרומית משם, בצד השני של דרך חברון מעל תיאטרון המעבדה יפעל עסק אחר שימשוך מבקרים, ובתווך יפעל הגלגל הענק שיביא לאזור מאות ואלפי תיירים ביום (שכמובן ירצו לשבת לשתות קפה/בירה לאחר מכן) - גם למי שבסך הכל ירצה לראות סרט טוב בסינמטק יהיה יותר ביטחון.

ישנה גם דרך להרוס את הכל - והיא להפוך את מתחם הרכבת למתחם סגור של פאבים ובתי קפה. זה יכול להיות נהדר למבקרים וגם רווחי עבור בעלי העסקים - אבל הרבה פחות טוב לירושלים.

כדי שירושלים תהיה עיר בריאה באמת מבחינת היצע התרבות שלה, היא חייבת לספק ביטחון לתושביה בדרכם לאותם מוקדי תרבות. בלי הביטחון הזה, גם הסינמטק הנהדר לא שווה הרבה.

יובל

נכון לעכשיו יש בדיוק 18 תגובות. רוצה להגיב?


”אין לאדם דתי מקום באגואיזם הזה. תעופו משם. האנשים האלה חושבים רק על עצמם. אין עם ישראל, אין אחרים, אין אף אחד, רק הבן שלהם. צריך להתרחק מדבר אגואיסטי כזה, מנוול שכזה. אין לכם חילול השם יותר גדול מזה. לחשוב רק על אחד ולהפקיר את כל עם ישראל?“. את הדברים האלה צעק מול מאהל משפחת שליט, ליד בית ראש-הממשלה בירושלים, חגי בן-ארצי.

אך הטענות הללו לא נשמעות רק מימין. אם היה מדובר רק בנסיונות של בן-ארצי ומספר רבנים ימנים לכופף את ההלכה היהודית כך שתתאים להם (תומר פרסיקו כתב יפה על כיפוף הדת היהודית למטרות פוליטיות אחרות לפני מספר ימים), אז היה אפשר לנסות לחלק את המחנות בנושא זה לימין ולשמאל. אך זה לא המצב - במאהל משפחת שליט נמצאים דרך קבע בני נוער של הציונות הדתית, חלקם תושבי התנחלויות. מהצד השני, הגורו של השמאל הרדיקלי בבלוגוספירה הישראלית - יוסי גורביץ - הוא אחד המתנגדים התקיפים לעסקה, כשהוא חוזר שוב ושוב על המנטרה של ”קמפיין לא מוסרי”.

מה שחוזר בכל אותם טיעונים של מתנגדי העסקה, הוא ההצגה החוזרת ונשנית של דעותיהם כרציונאליות צרופה - הרי המחבלים המשוחררים יחזרו לרצוח, ראינו כבר בעסקת ג‘יבריל - לעומת התומכים בעסקה, המונעים אך ורק מרגש. לעתים זה רגש אמהי, לעתים זה רגש ילדותי, לעתים זה סתם חוסר היכולת לוותר על מה שרוצים. הקריאות החוזרות ונשנות של פעילי מטה שליט, ”רוצים אותו בבית, רוצים אותו עכשיו“ רק מעודדת את אותן טענות של מתנגדי העסקה. היא מחזקת את הקיטוב הברור, בעיניהם, בין הצד הרציונאלי שלא מוכן לשחרר מחבלים, לצד הרגשני שרוצה את גלעד בבית בכל מחיר.

אבל אפשר להיות רציונאלי, ולתמוך בשחרורו של גלעד בתמורה לכמות מסויימת של מחבלים. גם אם מדובר במאות מחבלים.

בתקופה שלאחר עסקת ג‘יבריל, ולמעשה עד כמה שנים לתוך האינתיפאדה השניה, הגבול בין מדינת ישראל הריבונית לבין השטחים היה פרוץ לחלוטין. פיגועים בוצעו ללא הפסקה בתקופות כמו אמצע שנות התשעים או אינתיפאדת אל-אקצה. לעתים על בסיס יומי, לעתים רק על בסיס שבועי.
חלק גדול מהאחראים לביצוע אותם פיגועים חוסלו במהרה, חלק נעצרו. מאות בתים של משפחות הטרוריסטים נהרסו, עד ששר הביטחון שאול מופז החליט כי אין בכך תועלת.

ואז זה הפסיק. מחבלים המשיכו להיתפס בדרכם לפיגועים, במחסומים או על גדר המערכת. מעבדות נפץ נחשפו כמו קודם לכן - בשכם, בג‘נין ובחברון. אבל קצב הפיגועים ירד עד שהפסיק לחלוטין. מדי פעם מתבצע פיגוע ירי בשטחים, מהסוג שתמיד יכול להתבצע כל עוד צה“ל וההתנחלויות נמצאים בגדה המערבית (ובטח שלא צריך עבורו מחבל איכותי במיוחד), אבל פיגועי התופת הנוראיים, שפעם היו חלק כה בולט משגרת חיינו, נעלמו.

הטיעון/שאלה שחוזר על עצמו בגירסאות חוזרות ונשנות, ”מה תגידו אם אחד המחבלים שישוחרר יבצע פיגוע בו יירצחו 12 ישראלים חודשיים לאחר שישוחרר“, הוא לא יותר רציונאלי מהטיעון של אביבה שליט שרוצה את בנה בבית. הוא מעלה השערה, שלא שווה הרבה יותר מכל טיעון לא-לוגי אחר. סביר שהחמאס, על מנת להשיג תמונת ניצחון מובהקת בעסקת שליט, ינסה לבצע פיגוע בעזרת אחד מאותם מחבלים - אך אין שום סיבה שדווקא הפיגוע הזה יצליח.

טיעוןאחר שחוזר על עצמו הוא הטיעון הלעוס, המשעמם והשקרי על כך שעסקת שליט תיתן לחמאס וליתר ארגוני הטרור מוטיבציה לביצוע חטיפות נוספות. זה היה יכול להיות נכון, אם לא היו עשרות נסיונות לביצוע חטיפה על גדר המערכת בעזה מאז שנחטף גלעד שליט. אז אומרים המתנגדים לעסקה - זה בגלל הלחץ של משפחת שליט. כלומר - אם אין עסקה, אז אנחנו נותנים מוטיבציה בעצם ההפגנות. אם תהיה עסקה - אז המוטיבציה גדלה. ואם משפחת שליט יושבת בשקט יותר משנתיים ומפעילה את הלחץ בעיקר בדרישה להרעת תנאיהם של אסירי חמאס, ולאו דווקא על ממשלת ישראל - מה אז? למה עדיין מתבצעים נסיונות חטיפה?
הם מתבצעים מהסיבה הפשוטה שהחמאס הוא אויב, הוא תמיד יהיה אויב. הוא ימשיך לנסות לפגוע בנו, ע“י פגיעה בחיילים או באזרחים, גם אם ממשלת ישראל תחליט להפציץ בדיוק את מקום שביו של גלעד שליט (במידה והוא אכן ידוע, כפי שטוענים פרסומים מסויימים) ותחליט שנפשו של גלעד תמות עם פלישתים, ועסקה לא תהיה. מילא כשזה בא מנציגי השמאל הרדיקלי שאולי מאמינים שלחמאס יש תקנה, אבל כשנציגי ימין מובהקים כמו חגי בן-ארצי ורבנים מסויימים טוענים זאת, קשה שלא לחשוב האם הם מאמינים באיזשהו מצב שבו החמאס יחליט להפסיק להילחם בישראל. מי יודע, אולי הם עדיין מאמינים בצריבת התודעה.

ולמרות הכל, הדיון הזה מתעלם מהדבר החשוב ביותר, והוא שגלעד שליט, חייל צה“ל, לא נהרג בהגנה על המדינה אלא יושב נמק בכלא. מדינת ישראל, כמו מדינות רבות בעולם, פועלת על פי הערך החשוב לפיו הדמוקרטיה בישראל פועלת על פי העקרון לפיו ”עדיף 100 פושעים מחוץ לכלא, מאשר חף מפשע אחד בכלא“. זה סיכון שמדינה מתוקנת לוקחת, על מנת למנוע את עיוות הדין הנורא לפיו כל אחד מכם יוכל, על לא עוול בפיו, לשבת שנים ארוכות בכלא.

ואם חלילה תשבו בכלא למרות היותכם חפים מפשע, אתם תזכו לביקורי משפחות, לסיבוב בחצר הכלא, סביר להניח שגם לחופשות מהכלא. אתם תוכלו לשוחח עם היקרים לכם. יהיה מי שיתמוך בכם על העוול הנורא שנעשה לכם. במקום כלשהו ברצועת עזה, ככל הנראה רחוק מאור השמש, יושב כבר יותר מ-1,500 ימים גלעד שליט, חייל צה“ל שנשלח ע“י מדינת ישראל - על ידינו.

ולכן, בשם הרציונאליות ובשם ההיגיון - גלעד שליט חייב להשתחרר, גם בעסקה כואבת ולא נעימה.

יובל

נכון לעכשיו יש בדיוק 6 תגובות. רוצה להגיב?