שני 30 אוג'2010
19:06
קשה להבין איך רבים כל כך, ביניהם כאלה המגדירים עצמם כ“אנשי שמאל“, נגררים אחר הביקורת הארסית נגד שחקני התיאטרון שהעזו, ברוב חוצפתם, לסרב לשחק בשטח כבוש.
במסגרת הגל המתגבר נגד פוסט-ציונות, אנטי-ציונות ופעילות אנטי-ישראלית מובהקת אחרת, סומנו גם שחקני התיאטרון - חלקם ציונים לעילא ולא בהכרח קיצוניים אנטי-ישראלים, כפי שמנסים להציג אותם - כאויבי העם, שמצד אחד נהנים מכספי הציבור ומצד שני תוקעים בגבו את הסכין.
צריך להגיד כמה דברים בעניין הזה.
הדבר החשוב ביותר, הוא ששחקני התיאטרון הם לא עובדי ציבור. להבדיל ממורות, עובדי משרדים ממשלתיים ובעלי תפקידים ציבוריים, שחקני תיאטרון הם אמנים, שהמוסדות בהם הם מופיעים אמנם נהנים מקתצוב ממשלתי (עלוב), אבל פרנסתם נקבעת על פי כשרונם ומידת ההצלחה של ההצגות בהן הם מופיעים - וע“פ הכנסות מכירת הכרטיסים. המדינה לא מממנת את השחקנים והם לא אוכלי חינם - הם עובדים עבור כספם, שמגיע מקהל קוני הכרטיסים.
אחרי שסגרנו את הפינה הזאת, אפשר להסכים כי מותר לשחקני תיאטרון, כמו בכל מקום בעולם לאורך כל ההיסטוריה, כפי שהראה יהושע סובול, להביע עמדה פוליטית.
חלק מהמבקרים את עצומת האמנים עושים זאת מכיוון אחר - לטענתם, החרם לא אפקטיבי ולא יעיל, ולא יקרב את מדינת ישראל והרשות הפלשתיני כהוא זה להשגת הסכם. סליחה, אבל מדוע זה רלבנטי? האם הלגיטימיות של מחאה ציבורית תלויה ביעילות שלה? אם זה המצב, אפשר לאסור על קיומן של 99% מהמחאות הפוליטיות. למעשה, אפשר להכניס לכלא את משפחת שליט על שהעזה למחות (ובצדק) עד עתה, למרות שהוכח כי זה לא הועיל. אם אני ארצה, זכותי לעמוד בסלון ביתי ולהחזיק שלט בעד העלאת תמלוגי הגז - גם אם אף אחד לא יראה אותו. העובדה שזה יהיה צעד לא יעיל מצדי לא משנה דבר.
טענה נוספת, מאותה משפחה, היא כי במסגרת ההצעות הנדיבות ביותר שניתנו לרשות הפלשתינית, ובחלקן בהסכמת ערפאת ואבו-מאזן, נשארה אריאל בתוך תחומי מדינת ישראל העתידית. ייתכן, אבל הסכמים אלו עדיין לא נחתמו, ועל כן - מעמדה של אריאל לא שונה כרגע ממעמדה של בית-אל, אפרת או כל התנחלות אחרת. אם אתם מתנגדים לכל סוג של אמירה נגד כל התנחלות שהיא, אפשר להבין את הטענה - אבל כאשר היא באה מתומכי ההיפרדות מהשטחים, הטענה הזו לא קבילה.
האמירה המגוחכת ביותר בויכוח זה נאמרה על ידי שרת התרבות, לימור לבנת, שטענה כי השחקנים המחרימים ”יוצרים קרע ופילוג בעם“. כאילו עד לעצומה זו, הייתה הסכמה רחבה בעם לגבי הישיבה בשטחים, רוק השחקנים - 40 הארורים הללו - הם שיוצרים כעת קרע בעם והורסים את החזות היפה והאחידה שלנו. לפעמים נדמה לי שבדומה לסרט המופת הגרמני Das Leben der Anderen (חיים של אחרים), המציג את חייהם של אמנים תחת משטר הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית (מזרח-גרמניה), מצפים כיום בממשלת ישראל מהאמנים להיות גם כן עושי דברו של המשטר - ולא למחות על החלטותיו בשום דרך. אם זה עוד היה נסבל במידה מסויימת כאשר דובר על סרטים אנטי-ישראלים מובהקים כגון זה של מוחמד בכרי ”ג‘נין ג‘נין“, איך אפשר להסביר את ההשתלחות של שרי ממשלה בצעד הלגיטימי הזה של שחקני התיאטרון?
הדבר החשוב ביותר, שעליו צריך לשים את הדגש כאן, הוא שלמרות הטענות - לא מדובר בחרם על מתנחלים, אלא חרם על התנחלויות. לא מדובר באיסור על מתנחלים להיכנס לאולמות התיאטרון, לא מדובר על חוסר הסכמה להפצת סרט מסויים להקרנה בהתנחלויות, מדובר בחוסר הרצון של השחקנים עצמם - בשר ודם - ללכת ולהופיע בשטחים שמדינת ישראל מחזיקה אך אינם נמצאים במדינת ישראל. מדינת ישראל עצמה דואגת להגדיר זאת כך, כאשר היא לא מספחת את השטחים ומגדירה אותם כמוחזקים בשליטה צבאית, תחת ריבונותו של אלוף פיקוד המרכז.
עכשיו אפשר לפתוח ויכוח נוסף בנושא, האם אריאל היא חלק ממדינת ישראל או לא, אבל כרגיל - שמאלנים, מלאכתם נעשית בידי אחרים. עיריית אריאל ב-2007 הצהירה על עצמה כי אינה ”אזרח ישראלי“ ולא ”תושב ישראלי“, על מנת להימנע מתשלומי מע“מ ומסים אחרים לעובדיה הפלשתינים. כמובן שבית המשפט דחה את הטענה ומנע מעירייה זו להנות עוד יותר מפירות הישיבה בשטחים, אבל עדיין צריך לזכור את מה שאמרה עיריית אריאל עצמה.
ובכל זאת, אם הייתי שחקן תיאטרון, לא הייתי מסרב להופיע באריאל. הייתי הולך, מופיע, ואומר את דעתי באולם - גם במחיר של זריקת עגבניות עליי ועל יתר השחקנים. אהוד בנאי עשה זאת ועושה זאת בהופעותיו בגוש עציון וביתר יהודה ושומרון, ולמרות שעקב מעמדו וייחוסו המשפחתי הוא יכול להגיד זאת עם הרבה פחות חשש מכמה שחקני תיאטרון המזוהים בעיקר עם מדינת תל-אביב - אותם שחקנים שלא חוששים מהלינץ‘ הפומבי המתבצע בהם כעת, צריכים להיות בעלי התעוזה לעשות זאת גם פנים אל הפנים, מול אותם המתנחלים ממש.
אבל בסופו של דבר, זה לא חשוב מה אני הייתי עושה, ומה מוגדר בעיניי כצעד חכם ומה לא. מה שחשוב זה שצעד המחאה הזה, של שחקני התיאטראות, הוא צעד לגיטימי ומותר בכל מדינה דמוקרטית. הוא לא חותר תחת קיומה של המדינה, הוא לא מערער על זכות קיומה והוא לא נמצא מחוץ לספקטרום הרחב של הצעדים המחאתיים המותרים.
ועל כן, למרות חוסר ההסכמה עימם, אני עומד לצידם של האמנים.
יובל
