יובלוג

ידע חסר על הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית, היא מזרח-גרמניה, מציב אותה בעיני הישראלי (או המערבי) הממוצע בתור מדינה שמלבד היותה כלא אחד גדול, לא היוותה דבר. השיקום של ערי מזרח-גרמניה מאז האיחוד (או יותר נכון, הסיפוח בידי מערב-גרמניה) בתחילת שנות התשעים ושביעות הרצון של רבים מתושבי מזרח-גרמניה לשעבר מכך גם כן לא מסייעים לתדמית של הרפובליקה.

אכן, מדינת השטאזי – שירות הביטחון החשאי הידוע לשמצה של מזרח-גרמניה – לא הייתה מקום שקל, נעים או כדאי לחיות בו. דיבוריהם התמוהים של סופרים קומוניסטים רבים מהעולם המערבי, שביקרו ברפובליקה הדמוקרטית בשנות השבעים והשמונים, על "פאר שאין דומה לו במדינות המערב" – לא היה ולא נברא. מזרח-ברלין הייתה, כפי שיורם קניוק תיאר אותה בספרו "הברלינאי האחרון", מוסקבה בלב אירופה.

אבל הייתה גם מזרח-גרמניה אחרת – של תושבים, בין אם האנשים הפשוטים ברחוב, בין אם מייצגי המשטר בענפי הספורט השונים ובין אם סופרים, אמנים ומשוררים – שאולי קיוו לקצת יותר חופש ופתיחות, אבל עדיין לא חשו צורך להידמות דווקא לעולם המערבי.

הסרט "חיים של אחרים" (Das Leben der anderen) שזכה בפרס האוסקר הזר בשנת 2006 (וזכה לפופולאריות רבה גם בישראל), מציג את שנותיה האחרונה של הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית. גיבור הסרט הוא גיאורג דריימן, מחזאי המתגורר במזרח-ברלין, נאמן לרפובליקה ולרעיון הסוציאליסטי, ש"זוכה" למעקב צמוד מידי השטאזי לאחר שהוא נחשד בחתרנות (למעשה, כיסוי להתאהבות של שר התרבות באשתו של דריימן). לדריימן אכן יש ביקורת על המשטר ש"מצדיקה" את המעקב אחריו. הביקורת היא על אופיו הדיקטטורי ועל חוסר ההתמודדות עם בעיות ציבוריות שנגרמות עקב אופיה של המדינה (שיעור ההתאבדות הגבוה, בסרט). אך הוא נשאר נאמן לרעיון הסוציאליסטי – דואליזם שהיה קיים (ועדיין קיים) אצל רבים מתושבי מזרח-גרמניה לשעבר.

כזו הייתה גם הסופרת והמשוררת כריסטה וולף, שנפטרה הבוקר (חמישי) בביתה בברלין אחרי מחלה ממושכת. לא רבים מכירים בארץ את מי שהייתה ככל הנראה הסופרת החשובה ביותר של מזרח-גרמניה. מי שזכתה לכינוי "הסמכות המוסרית העליונה של ה-DDR" (הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית), והוצעה מספר פעמים ע"י גינתר גראס – מגדולי הסופרים הגרמנים – כמועמדת לפרס נובל לספרות, בו לא זכתה מעולם.

וולף הצטרפה למפלגת השלטון במזרח-גרמניה – מפלגת האיחוד הסוציאליסטית הגרמנית, ה-SED – ב-1949. היא נשארה חברה בה עד פירוק חומת ברלין בסוף שנות השמונים והתפרקות הרפובליקה, בשנה שלאחר מכן. בשנים 1959-1961 היא שימשה, ככל הנראה בעל כורחה, כמודיעה של השטאזי – אך עקב פעולות "סינון" מצידה במסגרת דיווחיה איבד השטאזי עניין בדיווחיה, והיא זכתה בעצמה למעקב עד ימי הרפובליקה האחרונים.

שני ספריה המפורסמים ביותר היו "קסנדרה" (Kassandra, שתורגם לעברית) ו"השמיים המחולקים/גן-העדן המחולק" (Der geteilte Himmel), המציג בצורה ביקורתית ביותר את סיפורה של גרמניה המזרחית בשנות השישים (וזיכה את הסופרת בפרס היינריך מאן מחד, ובמעקב צמוד עוד יותר מצד השטאזי מאידך). בעוד שהשני הוא המפורסם יותר, ואף זכה לעיבוד קולנועי של קונרד וולף (אין קשר משפחתי, ככל הידוע לי), דווקא קסנדרה הוא המעניין יותר לדעתי אם בוחנים את קורות חייה של וולף.

קסנדרה (מ-1983) מציג מחדש את סיפור מלחמת טרויה מנקודת מבט שלא נחקרה עד אז – סיפורה הנשי של קסנדרה, ביתו של מלך טרויה., שעד כה הוכר רק מהמיתוס של אייסיכלוס.
ע"פ המיתוס, קסנדרה – ביתו האהובה של המלך פריאמוס – חזתה את המלחמה, אך איש לא הקשיב לה. לאחר המלחמה היא נלקחת כפילגש ע"י אגממנון המנצח (מלך מיקנה) כפילגש, אך נרצחת ע"י אשתו קליטמנסטרה (שרוצחת גם את אגממנון עצמו, כנקמה על כך שהקריב את ביתם כמנחת פיוס לפני המלחמה).
בדומה לדמותה של כריסטה וולף במדינת המשטרה המזרח-גרמנית, גם קסנדרה בוחנת ושופטת את עצמה ואת מעשיה. בספר היא עושה זאת טרם מותה, בעוד היא שבויה ע"י קליטמנסטרה. הערכים היווניים, "המערביים", הם שיא השליליות בעיניה. היא נאמנה לטרויה, הגם שטרויה לא הצליחה לעמוד מול צבאות יוון, אך יש לה ביקורת על הדרך בה התנהלה ועל הדרך בה היא עצמה לא עמדה על המשמר.
גם נקודת המבט הפמיניסטית של וולף לא הולכת כאן לאיבוד, והחלפת שלטון הנשים שהוצג ע"י אייסיכלוס כמתנתו של אפולון לאונושות, מוצג ע"י כריסטה וולף כאסון הגדול ביותר – שהוביל לא רק לנפילת טרויה, אלא להידרדרות העולם האנושי כולו.

הספר לא פורסם תחילה במזרח-גרמניה (עם צאתו בתחילת שנות השמונים), עקב הצנזורה שהבינה את המסר (הלא מאוד נסתר) בסיפור.
כריסטה וולף, שהלכה לעולמה הבוקר, היא אחד השרידים האחרונים לשכבה האינטלקטואלית המפוארת של מזרח-גרמניה. שכבה שהתמודדה מצד אחד עם הקושי של החיים תחת אחד המשטרים המדכאים ביותר בהיסטוריה האנושית, עם צנזורה קפדנית ועם החשש מהבעת עמדות שאינן מתאימות לרוחה של ההנהגה, ומצד שני המשיכה להאמין בערכים שבמרבית העולם נחשבים לארכאיים ולבלתי-אפשריים – ולהגן עליהם במסעותיה בעולם גם לאחר נפילת הגוש המזרחי. במשך שנים מתנגדת למשטר, אך נאמנה למדינה ולרעיון.

בימים בהם גם ישראלים נאמנים מותקפים בידי חברי-כנסת שיכורי כוח על רקע עמדותיהם הלגיטימיות, כדאי שניזכר גם באישה הזו.

יובל

נכון לעכשיו יש בדיוק 9 תגובות. רוצה להגיב?