גלעד שליט

כללי

פוסטים בארכיון של הנושא 'כללי'


לא קל ליהודי לראות דגלי גרמניה מתנופפים בגאווה. חגיגות לאומיות של האומה הגרמנית תמיד עלולות להעלות אצל כולנו זיכרון לימים אפלים הרבה יותר בהיסטוריה הגרמנית, היהודית והאנושית. זה לא הזיכרון האישי שלנו, אלא הזיכרון הקולקטיבי, אבל בכל זאת.

הבוקר נחתתי במינכן לסמינר בן שבוע מטעם האוניברסיטה העברית בחוג להיסטוריה של אוניברסיטת מינכן. כבר עם הנחיתה, ב-10 בבוקר, היה ניתן לראות שהיום יום חג בגרמניה. מחלונות המכוניות התנוססו דגלי הזהב-אדום-שחור, במעין גירסה מקומית לתקופה הקודמת אצלנו ליום העצמאות.

בשעה 13:30, שעתיים וחצי לפני משחק שמינית-הגמר נגד הנבחרת האנגלית, התמלאה הרכבת התחתית בזוגות של אוהבים, חבורות של צעירים, משפחות שלמות ולצידם זקנים וזקנות (כולל אישה שאני מוכן להישבע שמתקרבת לגיל 90), עטופים כולם בדגלי הלאום. שיערם של חלקם היה צבוע בצבעי הדגל. אחרים הסתובבו עם אביזרי תחפושות שונים ומשונים המתבססים על צבעי הדגל. לא היה ניתן ללכת מטר אחד באזור האוניברסיטה או אזור מרכז העיר (המשובח ביותר, אבל על כך בהזדמנות אחרת) בלי להיתקל בחבורות עצומות של אוהדי הנבחרת. כיכרות במרכז העיר התמלאו באותם אוהדים שהגיעו לצפות בקרב הגדול. אחרים מילאו את כל הפאבים עד אפס מקום.

לפני המשחק
לפני המשחק, חבורת בני נוער גרמנים מתכוננת לקרב

בזמן המשחק, כל שער גרמני זכה להשתקת הווליום של תחנת הטלוויזיה, ובמקומה נוגן שיר גרמני זה או אחר – בשני מקרים גירסה של שיר פסטיבלים מקומי, כפי שהסביר לי אחד האוהדים בפאב אליו עברנו במחצית השניה (כדי לצבור חוויה נוספת על הכיכר בה צפינו במחצית הראשונה).

בעל פאב
בעל הפאב בו ישבנו שעה לפני המשחק. לא ידע מילה באנגלית, אבל זה לא הפריע
לנו לתקשר בשברי מילים בגרמנית. הכדורגל הוא שפה בינלאומית.

ומוזר, אבל בתור ישראלי לא רציתי שגרמניה תפסיד. המפגש הראשוני הזה עם האומה הגרמנית בתור אומה אוהדת כדורגל גרם לי לשכוח הכל, ופשוט להרגיש כמו אוהד ותיק של נבחרת גרמניה. קפצתי בכל גול, צעקתי צעקות שמחה בגרמנית המוגבלת שאני יודע וניסיתי את מזלי בהרכבת משפטים מסובכים כמו ”הוא שחקן מצויין, לוקאס פודולסקי, הא?”. לא הייתי היחיד – כל אחד מ-14 הסטודנטים בחבורה שצפה במשחק (במספר מוקדים שונים בעיר) חווה את אותה חוויה, וחגג בסיום את הניצחון הגרמני.

חגיגות בסיום המשחק
חגיגות של גרמנים מכל הצבעים, עם סיום המשחק

עם שריקת הסיום החל הטירוף האמיתי. הכבישים (המעטים, כיאה למרכז עיר מרוצף) באזור התמלאו במכוניות צופרות כשמהחלונות התנופפו צעירים וצעירות עם הדגל הגרמני. אלפי אנשים רקדו ברחובות, זימזמו ב-וובוזלות המזעזעות, וחיבקו את כל מי שרק ראו.

——

בניגוד לסברה הרווחת אצל אנשים לא מעטים, כאילו גרמניה מתמודדת עם עברה באמצעות ”מחיקת“ 12 השנים בין 1933 ל-1945, המציאות היא אחרת לגמרי. האמת היא שעד 2006 היה נדיר לראות דגלים גרמניים מתנופפים בגאון, עקב החשש הכבד מהפגנת לאומיות בולטת מדי, שתזכיר את הימים האפלים ההם. מינכן (וכמוה ברלין וערים רבות נוספות) מרוצפת באנדרטאות המזכירות את התקופה האפלה ההיא. אחד מקירות האוניברסיטה במרכז העיר עדיין מכיל חורי ירי רבים, כתזכורת למלחמה ההיא. אין כאן ניסיון לטייח את העבר.

העבר, גם של אותן 12 שנים, משתקף בצורה בולטת יותר במינכן – לא רק באנדרטאות שלה, אלא גם בארכיטקטורה שלה שמתכתבת עם אותן שנים (והשנים שקדמו להן). תייר שבא לעיר לא יכול שלא להיתקל במידע על אותן שנים. הוא לא יכול שלא לדעת שזו העיר ממנה צמחה המפלגה הנאצית. גרמניה עדיין מתמודדת עם עברה.

——

וגם החגיגות הלאומיות הנוכחיות, עקב אופיין, לא רק שלא הפריעו לי כיהודי, אלא אפילו שימחו אותי. זו לאומיות יפה, שלמרות הבעיות הרבות בחברה הגרמנית כיום, שחלקן סובבות סביב נושא ההגירה – ואיש לא מתכחש אליהן – מצליחה להכיל בתוכה הרבה יותר מבלונדינים תכולי עיניים. אלו עדיין מהווים אחוז ניכר מהגרמנים החוגגים ברחוב, אבל אי אפשר היה להתעלם מהכמות האדירה של שחומי-עור עטופים בדגל הגרמני, מהכמות הגדולה של אסייאתים, של תורכים (וכאן תמיד יהיה מי שיאמר שהתורכים בגרמניה הם קהילה מתבדלת – מה שאולי נכון במרבית המקרים, אבל יש מקרים שמוכיחים שאפשר גם אחרת) וככל הנראה גם של יהודים מקומיים, אותם לא הצלחתי לזהות, אבל ידעתי שהם שם.
אחרי המשחק הסתובבו בעיר, בין אלפי הגרמנים, גם עשרות אוהדים אנגלים ששהו בעיר בזמן המשחק ולמרות ההפסד שרו שירי הלל למלכה ולממלכה בעודם עטופים בדגל סנט-ג‘ורג‘. הגרמנים הקניטו אותם בשירת ”England’s coming home”, כפרפראזה על השיר האנגלי ”הכדורגל שב הביתה“. אבל לא הייתה שם אלימות, ובמקרים רבים נרשמו הסתחבקויות ידידותיות וחצאי חיבוקים.

גרמניה היא עדיין לא הנבחרת שלי, וכנראה שאף פעם לא תהיה, אבל טינה כלפיה עקב העבר המזוויע של מדינתה אני כבר לעולם לא ארגיש. גרמניה משחקת כדורגל נפלא, העם הגרמני ברובו הוא עם חביב ומסביר פנים, אוהדי הכדורגל הגרמנים הם קהל נעים ברובם המוחלט (בניגוד לעבר) ולא לעד נוכל להאשים אנשים בפשעים של אבותיהם, סבותיהם ועוד.
הנבחרת שלי היא עדיין ספרד, אבל אני בהחלט לא אבכה אם בסוף תהיה זו הנבחרת של קאקאו הברזילאי, אוזיל התורכי, קלוסה ופודולסקי הפולנים, חדירה האלג‘יראי ומולר הגרמני שתיקח את הגביע*.

יובל

*כמובן שכל הלאומים שצויינו בפסקת הסיום הם ארצות הלידה המקוריות של אותם שחקנים. כיום הם גרמנים, ואיש לא מערער על כך.

נכון לעכשיו יש בדיוק 14 תגובות. רוצה להגיב?


הפגנה 13.3.2010

אני מתנצל בפני שלושת הקוראים הקבועים של הבלוג על ההעלמות, תוצאה של עומס יוצא-דופן בשלושת השבועות האחרונים. אחזור לכתוב בסופ“ש הקרוב. בינתיים, אתם מוזמנים לבוידעם.

יובל

אין תגובות


ההחלטה על הפיכתה ההדרגתית של מכללת אריאל לאוניברסיטה, השמינית בישראל, בעייתית לא בגלל העובדה שתקום אוניברסיטה מעבר לקו הירוק. זה לגיטימי לא פחות מעצם קיומה של אריאל, וככל הנראה מדובר בשטח שבכל מקרה יישאר בשליטה ישראלית אחרי הסכם הקבע/הנסיגה לגבולות מוכרים ובטוחים שיבוא/תבוא במהרה בימינו.

שוב, ההחלטה הזאת בעייתית לא בגלל עצם העובדה שמדובר על אוניברסיטה מעבר לקו הירוק. זה החלק התקין. אפילו אם היה מדובר בגבעות השומרון המרוחקות ביותר - זה עדיין מבנה שניתן לפנות ולהעביר את כל מעבדותיו וכיתותיו למעון קבע בתוך הקו הירוק. הר הצופים נותק ב-1948 והאוניברסיטה העברית הייתה יכולה להימחק ביום אחד, אבל זה לא קרה.
ההחלטה בעייתית בגלל שהיא התקבלה אך ורק על סמך מיקומה של מכללת אריאל מעבר לקו הירוק. היא לא התקבלה על סמך שום נתון אקדמי. מכללת ספיר, ליד שדרות, ומכללת תל-חי, ליד קרית-שמונה, נחשבות ע“פ דירוג המל“ג לטובות ממנה. הן נמצאות בפריפריות האמיתיות, ולא חצי שעה נסיעה מאוניברסיטה גדולה ומצליחה (אוניברסיטת בר-אילן). מכללת עמק-יזרעאל הסמוכה לעפולה ולמגדל-העמק גם כן.

אוניברסיטת אריאל, כשתוגדר ככזו, תהיה אוניברסיטה רק ע“פ החלטת השר הממונה על השטחים המוחזקים, שר הביטחון, והוראת אלוף פיקוד המרכז הממונה על השטח מטעם הצבא. תקציב האוניברסיטאות המצומק גם כך, המביא לצמצום חוגים וביטול תקנים רבים באוניברסיטאות, בעיקר במדעי הרוח אך לא רק, יצטרך להתחלק לאוניברסיטה נוספת (מישהו חושב שתקציב האוניברסיטאות יגדל בצורה ניכרת עקב הוספת האוניברסיטה השמינית באריאל? רק מהלך של פתיחת אוניברסיטה בפריפריה האמתית, עם המשמעויות התקציביות שלו, היה מוביל לכך).

אין לי תלונות לאביגדור ליברמן. זאת תפיסת העולם שלו. האקדמיה מעניינת אותו כקליפת השום, אבל ההבטחות לקהל הבוחרים הימנים הן הבטחות שהוא צריך לקיים - והוא עושה את מה שצריך בשביל זה.
השאלה היא מה ”מנהיג מחנה השמאל“, נפוליאון ממגדלי אקירוב, עושה בממשלה, ומה עושה שם מפלגתו המתפוררת. השבוע תקעה מפלגת העבודה מסמר נוסף בארון הקבורה שלה, כשהיא מבהירה בפעם המי יודע כמה שהיא בסך-הכל גרורה של הליכוד, שמנסה לעשות קצת שרירים מול מפלגות הימין הקיצוניות יותר - אבל לא מעבר לזה.

שרה ז“ל
ביום שני השבוע יצאו ישראלים רבים לדרום לצפות בשטפונות. רבים מהם יצאו ברכבי שטח על מנת לחזות מקרוב מאוד בפלאי הטבע. ביניהם הייתה שרה פוגל, חברה קרובה מאוד של הוריי, אשה אהובה ואוהבת שהיוותה את מרכז העניינים בכל טיול שערכנו - מספר משפחות שהכירו את שרה ואת בעלה, צביקה ז“ל, שנהרג באסון צור הראשון ב-1983. אשה שהתחברה לטבע וחיפשה תירוץ לצאת אליו בכל הזדמנות, ולקחה איתה את מי שיכלה ממשפחתה ומחבריה.
שרה נהרגה יחד עם ידידהּ יורם הוכמן, שאחיו אלכס נפצע וחולץ מהשיטפון. כמטיילים רבים אחרים, הם לא נזהרו ונסעו כמה מטרים יותר מדי. במקרה שלהם זה עלה במחיר כבד מנשוא. קל להאשים כאן את ”הישראלי השחצן“, כמו שנוהגים לעשות רבים אחרי אסונות כאלה. מהיכרותי את שרה, זה ממש לא המקרה. נעשתה כאן טעות, טעות קטלנית, אבל היא לא נבעה משחצנות. היא נבעה מאהבה וחיבור לטבע ורצון לחוות אותו כמה שיותר מקרוב, כמה שיותר מבפנים. ככה היא עשתה תמיד, עד הפעם האחרונה - ביום שני.
כמו שבנה עמית ובנותיה טל ושי כתבו במודעת האבל לזכרה ביום שלישי - ”הלכה בדרכה שלה“. יהי זיכרה ברוך.

יובל

נכון לעכשיו יש בדיוק 6 תגובות. רוצה להגיב?


אשפוזו הכפוי של ספונסר בית“ר ירושלים בכדורגל והפועל ירושלים בכדורסל, חשף המון מן הרוע והניוון בחברה הישראלית. זה לא הצחוק המרושע כלפי גומא עצמו, זה לא רק ניצול ההזדמנות לנגח שוב את אוהדי בית“ר ירושלים ולציין כמה זה מגיע להם, ואולי בעצם אלה האוהדים שצריכים להתאשפז באברבנל (כי הרי ידוע שכל אוהדי בית“ר עבריינים, ובאברבנל מאשפזים… עבריינים? אותם מאשפזים שם?). מדובר בחוסר המוסר הבסיסי אליו התדרדרה החברה שלנו, הרואה בבריאות הנפש של אדם תחום הנושא עמו קלון.

גומא אגייאר, איש מוכשר שעשה את כספו בעסקים לגיטימיים לחלוטין בארה“ב, הוא אדם מעט לא יציב. עם הלחץ העצום שהיה עליו בתקופה האחרונה, בריאותו הנפשית (ומדובר בעניין בריאותי לכל דבר) הלכה והתדרדרה, עד שהגיע גומא למצב של אובדן קשר חלקי עם המציאות. מה הוא דמיין באותם ימים? שהוא נוסע לעזה על מנת להציל את גלעד שליט. גלעד שליט, שנמק בשבי כבר למעלה משלוש וחצי שנים. זה לא אדם רע, זה אדם טוב במלוא מובן המילה.

נכון, הוא אדם חולה, אבל ממתי צוחקים על מחלתו של אדם?
האם צחקו על עפרה חזה ז“ל כשהתגלתה מחלת האיידס בגופה? לא, כי זו לא אשמתה. היא קרבן. וגם גומא לא אשם במצב בריאותו.
האם כשניקולאי קודריצקי ז“ל, חלוצה הנהדר של בני יהודה, נהרג בשנת 1994 בתאונת דרכים, אחרי שהתנגש בעץ ובגופו הייתה למעלה מפי 4 מכמות האלכוהול המותרת בגוף, הפך למשל ולשנינה בעיני התקשורת? הרי במקרה זה היה מדובר באדם שעבר עבירה קשה ביותר. שנהג שיכור לחלוטין, ורק במקרה הרג את עצמו ולא לדוגמא זוג הורים ושני ילדים. אבל הוא לא היה משוגע, אז למה לצחוק על זה?

אנשים רבים החלימו ממצב בריאותי נפשי רופף וחזרו לתפקוד תקין. קשה להאמין שמישהו בכדורגל הישראלי ייתן לאגייאר לחזור לתפקיד, אבל באיזשהו מקום אני מקווה לזה. אני מאמין שזה יהיה שיעור יפה ונכון לחברה שלנו, חברה שאוהבת לצחוק ולרמוס את החלשים בתוכה גם ברגעים הכי קשים שלהם.
בתור אוהד בית“ר ירושלים, שמצופה ממנו כיום ללכת עם הראש בין הידיים ופשוט לקוות לבעלים אחר ו“שפוי“, אני דווקא מקווה היום שאגייאר, המשוגע, הפסיכופת, הלא-שפוי והלא-יציב, הוא זה שיחזור. לא בגלל שזה מה שיהפוך את בית“ר לשווה למכבי חיפה של יעקב שחר, ברור שלא, אלא כי זה מה שנכון לחברה החולה שלנו.

שבת שלום,
יובל

נכון לעכשיו יש בדיוק 3 תגובות. רוצה להגיב?


בדו“ח גולדסטון יש המון כשלים שמונעים מאיתנו להתייחס אליו כמסמך חקירתי רציני - הוא הופק ע“י הועדה לזכויות אדם של האו“ם שמוטה נגד ישראל כבר שנים ארוכות, הוא מתעלם מהסיבות ליציאת ישראל למבצע (מגדיר את הסיבה כ“הענשת האוכלוסייה שבחרה בחמאס“) וכן מביע הזדהות יתר על המידה עם קורבנות פלשתינים, גם במקרים בהם מדובר באופן מובהק בפעילי טרור.
אבל ישראל לא צריכה להסתפק בגינוי הדו“ח ומחבריו. העובדה שחיילי צה“ל בעצמם העידו במסגרת הארגון ”שוברים שתיקה“ על מקרים של ירי לעבר אזרחים חפים מפשע, העובדה שאני וביחד איתי אנשים רבים אחרים שמעו מפי חיילים שהיו בתוך הרצועה סיפורים על מקרים של ירי מיותר והרג חסר תועלת צבאית, העובדה שבית משפט צבאי בעצמו מצא חייל צה“ל כאשם בגניבת כרטיס אשראי של פלשתיני, העובדה שבתים פלשתיניים רבים ברצועה נשארו מרוססים בגרפיטי גזעני ומתועב שהשאירו שם חיילי צה“ל - כל אלו לא מעידים שישראל ביצעה פשעי מלחמה או פשעים נגד האנושות באופן מכוון וממוסד, ולא מצדיקים דו“ח שיטיל את כל האשמה על ישראל - אבל הם מחייבים אותנו למשהו אחר.
הצטברות העדויות וכן, גם השמועות, מחייבים את ישראל להקים ועדת חקירה משלה, מנותקת מהצבא, שתורכב מאנשי משפט, אקדמיה וצבא לשעבר מכל קצוות הקשת (המשפטית, הפוליטית והחברתית), ותפעל על מנת למגר (או לפחות לצמצם, כי התירוץ ”זה קורה בכל צבא“ לא תופס כמו שאנו לא משלימים עם מקרי אונס ורצח ברחובות) את פשעי המלחמה מקרבנו. כמו שאנו מוקירים את גיבורי המלחמה ומהללים את שמם, ובצדק, כך עלינו לדעת להתמודד גם עם פושעיה. כן, הטובקיסטים יאשימו את מערכת המשפט בהתעללות בלוחמים שסיכנו את עצמם למען המדינה ונלחמו בשטחים המסוכנים ביותר שניתן להעלות על הדעת, פוליטיקאים פופוליסטים ינסו להעביר חוקים שיגנו על חיילי צה“ל מכל תביעה משפטית שהיא, אבל בסופו של דבר זה הדבר הנכון ביותר שניתן לעשות. לחקור בעצמנו את מה שנדרש - לא רק בשביל המצפון האישי שלנו, אלא גם בשביל רובו המוחלט של הצבא שכן נוהג במוסריות.

כתב זאת יפה נתן אלתרמן ב“על זאת“ כבר במהלך מלחמת העצמאות (בהתייחסו לפשעי מלחמה שבוצעו בקרבות רמלה ולוד), לאחר תיאור של הוצאה להורג אשר אמנע ממנה כדי שלא ייראה כאילו אני טוען שמקרה כזה אירע גם במבצע ”עופרת יצוקה“:

זֶה צִלּוּם מִקְּרָבוֹת-הַחֵרוּת, יַקִּירִים.
יֵשׁ עַזִּים עוֹד יוֹתֵר. אֵין זֶה סוֹד.
מִלְחַמְתֵּנוּ תוֹבַעַת בִּטּוּי וְשִׁירִים…
טוֹב! יוּשַׁר לָהּ, אִם-כֵּן, גַּם עַל זֹאת!

וְיוּשַׁר לָהּ אִם-כֵּן עַל ”מִקְרִים עֲדִינִים“
אֲשֶׁר שְׁמָם, בְּמִקְרֶה, רְצִיחָה.
וְיוּשַׁר עַל שִׂיחוֹת שֶׁל שׁוֹמְעִים-מְבִינִים,
עַל בְּנוֹת-צְחוֹק שֶׁל וִתּוּר וּסְלִיחָה.

אַל יֻגַּד ”רַק פְּרָטִים הֵם בְּפֶרֶק הַפְּאֵר“.
פְּרָט וּכְלָל
הֵמָּה צֶמֶד-כַּחֹק,
אִם הַכְּלָל כָּך מַקְשִׁיב לוֹ לַפְּרָט הַמְּסַפֵּר
וְאֵינֶנּוּ חוֹבְשׁוֹ בַצִּינוֹק!

כִּי חוֹגְרֵי כְלֵי לוֹחֵם, וַאֲנַחְנוּ אִתָּם,
מִי בְּפֹעַל
וּמִי בִטְפִיחַת הַסְכָּמָה,
נִדְחָקִים, בְּמִלְמוּל שֶׁל ”הֶכְרַח“ וְ“נָקָם“,
לִתְחוּמָם שֶׁל פּוֹשְׁעֵי מִלְחָמָה.

יש אצלנו הטוענים כי ”את הכביסה המלוכלכת יש לכבס בבית“, ולא צריך לתת עוד כלים לשונאינו ברחבי העולם. לשמחתי, גם על זה ידע אלתרמן, אשר העריץ את לוחמי הפלמ“ח והיה חברו הקרוב של מייסדו יצחק שדה, לענות כבר לפני שישה עשורים:

וּמִלְחֶמֶת הָעָם, שֶׁעָמְדָה לִבְלִי חָת
מוּל שִׁבְעַת הַגְּיָסוֹת
שֶׁל מַלְכֵי הַמִּזְרָח,
לֹא תֵחַת גַּם מִפְּנֵי ”אַל תַּגִּידוּ בְגַת“…
הִיא אֵינָהּ פַּחְדָנִית כְּדֵי-כָך!

השיר נכתב במהלך מלחמת העצמאות. הוא הובא לידיעתו של ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון. בן-גוריון, אשר אחראי על הניצחון המזהיר של 1948 בתור המפקד העליון של צה“ל, לא גינה את אלתרמן ולא החרימו בתור ”יהודי שונא עצמו“ או בתור ”שונא ישראל“. הוא הורה להדפיס את השיר האלפי עותקים ולחלקו לכל יחידות הצבא, עוד במהלך הקרבות.

זאת המורשת האמיתית של צה“ל - מורשת של צבא שמנצח ונשאר אנושי. על המורשת הזאת חשוב לשמור - לא פחות ולא יותר מאשר השמירה על תושבי ישראל בצפון, במרכז ובדרום.

לילות סתיו בעתיקה
ובמעבר חד - עוד דבר נחמד שקורה עכשיו בירושלים, בימי שני וחמישי: הופעות חינם בשעה 20:30 בערב (תתלבשו חם) בשתי נקודות בעיר העתיקה - כיכר המוריסטאן ברובע הנוצרי (אתם עוברים שם כשאתם הולכים לחומוס לינא, אז אתם מכירים את הדרך) וגן התקומה ברובע היהודי (זאת כבר באמת לא צריכה להיות בעיה גדולה). בעמוד הזה באתר עיריית ירושלים מופיעים פרטים רק על חלק מהמופעים. בימים הקרובים אעלה פרטים על עוד מופעים שיתקיימו במסגרת הזו.
אוטובוסים - קו 38 ממרכז העיר (רחוב קרן היסוד, רחוב קינג ג‘ורג‘ ורחוב הנביאים) לרחבת שער יפו (בשביל להגיע לכיכר המוריסטאן) או לרובע היהודי (לגן התקומה), קו 20 מהתחנה המרכזית דרך רחוב יפו והנביאים לחניון קרתא ליד שער יפו. חניה לרכב פרטי - חניון ממילא או חניון קרתא, מתחת לקניון ממילא, רחוב יצחק קריב.

חוויותי כ“שמאלני אוהד בית“ר“
לפני כשבועיים קיבלתי אי-מייל מאלי אושרוב, כתב ”כל הזמן ירושלים“ (מקומון מעריב בבירה), בו הוא מזמין להשתתף בראיון/כתבה משותפת על מספר בלוגרים ירושלמים. היום שנקבע לא התאים לי עקב משמרת בעבודה, והחלטתי לוותר על ההשתתפות. קצת חבל, אבל לא נורא. הנחתי שלא ייכתב כלום על הבלוג, והגעתי למסקנה שאני יכול לחיות עם זה.
היום קראתי את הכתבה (המעניינת ברובה, במיוחד כי כמעט את כל הבלוגים אני קורא ואת חלק מהכותבים יצא לי לפגוש), וגיליתי כי גם עליי נכתבה חצי שורה. בחצי השורה הזו נכתב על ”הבלוג של יובל, שכותב על חוויותיו כשמאלני אוהד בית“ר“. נו טוב. היו אולי שלושה פוסטים שעסקו בקשר בין שני הצדדים הללו באישיותי/תפיסת עולמי, אבל לפעמים עדיף באמת לא לכתוב כלום. באמת שלא הייתי נפגע.

נכון לעכשיו יש בדיוק 8 תגובות. רוצה להגיב?


Next Page »