יובלוג

בדו“ח גולדסטון יש המון כשלים שמונעים מאיתנו להתייחס אליו כמסמך חקירתי רציני - הוא הופק ע“י הועדה לזכויות אדם של האו“ם שמוטה נגד ישראל כבר שנים ארוכות, הוא מתעלם מהסיבות ליציאת ישראל למבצע (מגדיר את הסיבה כ“הענשת האוכלוסייה שבחרה בחמאס“) וכן מביע הזדהות יתר על המידה עם קורבנות פלשתינים, גם במקרים בהם מדובר באופן מובהק בפעילי טרור.
אבל ישראל לא צריכה להסתפק בגינוי הדו“ח ומחבריו. העובדה שחיילי צה“ל בעצמם העידו במסגרת הארגון ”שוברים שתיקה“ על מקרים של ירי לעבר אזרחים חפים מפשע, העובדה שאני וביחד איתי אנשים רבים אחרים שמעו מפי חיילים שהיו בתוך הרצועה סיפורים על מקרים של ירי מיותר והרג חסר תועלת צבאית, העובדה שבית משפט צבאי בעצמו מצא חייל צה“ל כאשם בגניבת כרטיס אשראי של פלשתיני, העובדה שבתים פלשתיניים רבים ברצועה נשארו מרוססים בגרפיטי גזעני ומתועב שהשאירו שם חיילי צה“ל - כל אלו לא מעידים שישראל ביצעה פשעי מלחמה או פשעים נגד האנושות באופן מכוון וממוסד, ולא מצדיקים דו“ח שיטיל את כל האשמה על ישראל - אבל הם מחייבים אותנו למשהו אחר.
הצטברות העדויות וכן, גם השמועות, מחייבים את ישראל להקים ועדת חקירה משלה, מנותקת מהצבא, שתורכב מאנשי משפט, אקדמיה וצבא לשעבר מכל קצוות הקשת (המשפטית, הפוליטית והחברתית), ותפעל על מנת למגר (או לפחות לצמצם, כי התירוץ ”זה קורה בכל צבא“ לא תופס כמו שאנו לא משלימים עם מקרי אונס ורצח ברחובות) את פשעי המלחמה מקרבנו. כמו שאנו מוקירים את גיבורי המלחמה ומהללים את שמם, ובצדק, כך עלינו לדעת להתמודד גם עם פושעיה. כן, הטובקיסטים יאשימו את מערכת המשפט בהתעללות בלוחמים שסיכנו את עצמם למען המדינה ונלחמו בשטחים המסוכנים ביותר שניתן להעלות על הדעת, פוליטיקאים פופוליסטים ינסו להעביר חוקים שיגנו על חיילי צה“ל מכל תביעה משפטית שהיא, אבל בסופו של דבר זה הדבר הנכון ביותר שניתן לעשות. לחקור בעצמנו את מה שנדרש - לא רק בשביל המצפון האישי שלנו, אלא גם בשביל רובו המוחלט של הצבא שכן נוהג במוסריות.

כתב זאת יפה נתן אלתרמן ב“על זאת“ כבר במהלך מלחמת העצמאות (בהתייחסו לפשעי מלחמה שבוצעו בקרבות רמלה ולוד), לאחר תיאור של הוצאה להורג אשר אמנע ממנה כדי שלא ייראה כאילו אני טוען שמקרה כזה אירע גם במבצע ”עופרת יצוקה“:

זֶה צִלּוּם מִקְּרָבוֹת-הַחֵרוּת, יַקִּירִים.
יֵשׁ עַזִּים עוֹד יוֹתֵר. אֵין זֶה סוֹד.
מִלְחַמְתֵּנוּ תוֹבַעַת בִּטּוּי וְשִׁירִים…
טוֹב! יוּשַׁר לָהּ, אִם-כֵּן, גַּם עַל זֹאת!

וְיוּשַׁר לָהּ אִם-כֵּן עַל ”מִקְרִים עֲדִינִים“
אֲשֶׁר שְׁמָם, בְּמִקְרֶה, רְצִיחָה.
וְיוּשַׁר עַל שִׂיחוֹת שֶׁל שׁוֹמְעִים-מְבִינִים,
עַל בְּנוֹת-צְחוֹק שֶׁל וִתּוּר וּסְלִיחָה.

אַל יֻגַּד ”רַק פְּרָטִים הֵם בְּפֶרֶק הַפְּאֵר“.
פְּרָט וּכְלָל
הֵמָּה צֶמֶד-כַּחֹק,
אִם הַכְּלָל כָּך מַקְשִׁיב לוֹ לַפְּרָט הַמְּסַפֵּר
וְאֵינֶנּוּ חוֹבְשׁוֹ בַצִּינוֹק!

כִּי חוֹגְרֵי כְלֵי לוֹחֵם, וַאֲנַחְנוּ אִתָּם,
מִי בְּפֹעַל
וּמִי בִטְפִיחַת הַסְכָּמָה,
נִדְחָקִים, בְּמִלְמוּל שֶׁל ”הֶכְרַח“ וְ“נָקָם“,
לִתְחוּמָם שֶׁל פּוֹשְׁעֵי מִלְחָמָה.

יש אצלנו הטוענים כי ”את הכביסה המלוכלכת יש לכבס בבית“, ולא צריך לתת עוד כלים לשונאינו ברחבי העולם. לשמחתי, גם על זה ידע אלתרמן, אשר העריץ את לוחמי הפלמ“ח והיה חברו הקרוב של מייסדו יצחק שדה, לענות כבר לפני שישה עשורים:

וּמִלְחֶמֶת הָעָם, שֶׁעָמְדָה לִבְלִי חָת
מוּל שִׁבְעַת הַגְּיָסוֹת
שֶׁל מַלְכֵי הַמִּזְרָח,
לֹא תֵחַת גַּם מִפְּנֵי ”אַל תַּגִּידוּ בְגַת“…
הִיא אֵינָהּ פַּחְדָנִית כְּדֵי-כָך!

השיר נכתב במהלך מלחמת העצמאות. הוא הובא לידיעתו של ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון. בן-גוריון, אשר אחראי על הניצחון המזהיר של 1948 בתור המפקד העליון של צה“ל, לא גינה את אלתרמן ולא החרימו בתור ”יהודי שונא עצמו“ או בתור ”שונא ישראל“. הוא הורה להדפיס את השיר האלפי עותקים ולחלקו לכל יחידות הצבא, עוד במהלך הקרבות.

זאת המורשת האמיתית של צה“ל - מורשת של צבא שמנצח ונשאר אנושי. על המורשת הזאת חשוב לשמור - לא פחות ולא יותר מאשר השמירה על תושבי ישראל בצפון, במרכז ובדרום.

לילות סתיו בעתיקה
ובמעבר חד - עוד דבר נחמד שקורה עכשיו בירושלים, בימי שני וחמישי: הופעות חינם בשעה 20:30 בערב (תתלבשו חם) בשתי נקודות בעיר העתיקה - כיכר המוריסטאן ברובע הנוצרי (אתם עוברים שם כשאתם הולכים לחומוס לינא, אז אתם מכירים את הדרך) וגן התקומה ברובע היהודי (זאת כבר באמת לא צריכה להיות בעיה גדולה). בעמוד הזה באתר עיריית ירושלים מופיעים פרטים רק על חלק מהמופעים. בימים הקרובים אעלה פרטים על עוד מופעים שיתקיימו במסגרת הזו.
אוטובוסים - קו 38 ממרכז העיר (רחוב קרן היסוד, רחוב קינג ג‘ורג‘ ורחוב הנביאים) לרחבת שער יפו (בשביל להגיע לכיכר המוריסטאן) או לרובע היהודי (לגן התקומה), קו 20 מהתחנה המרכזית דרך רחוב יפו והנביאים לחניון קרתא ליד שער יפו. חניה לרכב פרטי - חניון ממילא או חניון קרתא, מתחת לקניון ממילא, רחוב יצחק קריב.

חוויותי כ“שמאלני אוהד בית“ר“
לפני כשבועיים קיבלתי אי-מייל מאלי אושרוב, כתב ”כל הזמן ירושלים“ (מקומון מעריב בבירה), בו הוא מזמין להשתתף בראיון/כתבה משותפת על מספר בלוגרים ירושלמים. היום שנקבע לא התאים לי עקב משמרת בעבודה, והחלטתי לוותר על ההשתתפות. קצת חבל, אבל לא נורא. הנחתי שלא ייכתב כלום על הבלוג, והגעתי למסקנה שאני יכול לחיות עם זה.
היום קראתי את הכתבה (המעניינת ברובה, במיוחד כי כמעט את כל הבלוגים אני קורא ואת חלק מהכותבים יצא לי לפגוש), וגיליתי כי גם עליי נכתבה חצי שורה. בחצי השורה הזו נכתב על ”הבלוג של יובל, שכותב על חוויותיו כשמאלני אוהד בית“ר“. נו טוב. היו אולי שלושה פוסטים שעסקו בקשר בין שני הצדדים הללו באישיותי/תפיסת עולמי, אבל לפעמים עדיף באמת לא לכתוב כלום. באמת שלא הייתי נפגע.