שלישי 17 אוג'2010
15:09
מאמרו של משה ארנס, שהתפרסם הבוקר בחלק ב‘ של עיתון ”הארץ“ (וגם בוואלה) הוא דוגמא טובה מאוד לתרבות התחבורה הציבורית בארץ - אם כבר צריך להשקיע בזה, זה רק בשביל שהכבישים יהיו פנויים עבורי, הנהג.
לאורך כל מאמרו לא מדבר משה ארנס על היתרונות הגלומים לתושבי ירושלים, מפסגת זאב ועד קרית-יובל (ולמעשה גם בשכונות אחרות, שחלקן יהנו מקווים מזינים לרכבת וחלקן מהקלת הגודש באוטובוסים), שיוכלו סוף סוף לעלות על כלי תחבורה להסעת המונים שלא יעמוד בפקקים. הוא גם לא מדבר על כך שכלי זה יהיה אמין יותר מבחינת זמני ההגעה שלו מהאוטובוסים של אגד - שסובלים הן מפקקים והן מתרבות קלולקלת של שירות ציבורי.
ארנס כותב ”..חשבו ומצאו את מה שנראה להם כשביל הזהב בין אוטובוס לרכבת תחתית - מערכת הרכבת הקלה….רכבת קלה תופסת על הכביש את אותו המקום שתופס אוטובוס, ולפעמים אף מקום רב יותר. אמנם היא תנוע בכוח חשמל ותייצר פחות זיהום מאוטובוס, אולם זהו יתרונה היחיד“.
ארנס כותב מנקודת המבט של הנהג. איך זה יועיל לי, הנהג, אם מעתה אאלץ לנסוע בנתיבים צרים יותר, כשאת חלק מהאוטובוסים תחליף הרכבת הקלה. הוא לא חושב, למשל, שבתור נהג ירושלמי שגר בפסגת זאב (לא הוא עצמו), או בגבעה הצרפתית, או ברמת אשכול, או בשייח ג‘ראח, או בבית-הכרם, או בקרית-יובל - יהיה לו משתלם הרבה יותר לעלות על הרכבת הקלה (כשכבר תפעל סוף סוף, עוד אי אלו שנים..), מאשר לעלות על הרכב.
זה כמובן עניין של גישה ושל תרבות. כשחזרתי ממינכן לפני חודש וחצי כתבתי על ההתאהבות שלי בעיר הבווארית הנפלאה הזו - שנבעה, בעיקר, מהשירות הציבורי הנהדר שמקבל בה האזרח. חלק גדול מזה הוא התחבורה הציבורית. אי אפשר שלא להתרשם מכך שבניגוד לישראל, בה התחבורה הציבורית משמשת קודם כל את מי שלא יכול להרשות לעצמו רכב, בגרמניה ניתן לראות אנשי עסקים ועובדים מהמעמד הבינוני עולים על האוטובוס, על הטראם ועל הרכבת התחתית בדרכם לעבודה.
משה ארנס לא יעלה על האוטובוס, גם לו היה כיום בן 30. זה עניין של גישה, ובישראל יש יותר מדי אנשים שאף פעם לא יתרגלו לעלות על תחבורה ציבורית - מכיוון שיראו בכך פחיתות כבוד. נראה שמשפטה המזעזע של לואליה פונסנבי, (שיוחס בטעות למרגרט תאצ‘ר) - ”אדם שמוצא את עצמו נוסע באוטובוס אחרי גיל 26, יכול לראות עצמו ככשלון“ - קנה לעצמו תומכים בישראל יותר מאשר בבריטניה.
”בעתיד, לאחר שהרכבת הקלה תתחיל לפעול, תצטרך ירושלים להמשיך להסתמך על צורות רבות ומגוונות של תחבורה ממונעת, ויש להשקיע מאמצים גדולים בניסיונות לשפר את זרימת כלי הרכב השונים בכבישים“, כותב ארנס. למה לא, במקום זה, לפעול בגישה לפיה בעתיד תצטרך ירושלים להמשיך לפתח קווי רכבת קלה (עם חברה אמינה יותר שתבצע את העבודות), לצד מסלולי תחבורה ציבורית נוספים, וקווים אמינים בתדירות גבוהה יותר על מנת שיותר ויותר מתושבי העיר הפקוקה יבחרו לעבור להשתמש בהם?
ברור למה לא. כי לאנשים עם צורת חשיבה כזו, הרווחת מאוד בישראל, גם אם תחנת רכבת תחתית (לא קלה) תבצבץ מתחת לבניין, ותיקח אותם עד מרחק של 100 מטר הליכה ממקום העבודה - לא יהיה רצון אמיתי להשתמש בתחבורה הציבורית. הם ירצו את הרכב הצמוד, ולא משנה מה. שהממשלה תדאג לזרימת התנועה בכבישים, ושיהיו מספיק עניים שיבחרו בתח“צ.
ארנס הוא לא בין מקבלי ההחלטות כיום, ואי אפשר להשליך ישירות ממה שכתב הבוקר בעיתון על דרך קבלת ההחלטות במדינת ישראל לגבי התחבורה הציבורית - אבל בהחלט אפשר להבין את הרוח הנושבת שם למעלה. התחבורה הציבורית היא לא בשביל ציבור משתמשיה, שהם כאמור התחתית של החברה, אלא בשביל שיהיה נוח יותר לבעלי הרכב הפרטי - עליהם צריך להקל לפני הכל. נוסעי האוטובוס? שיקנו חופשי חודשי ויגידו תודה.
ואחרי זה מתפלאים בממשלה שמאות אלפי אנשים מתעקשים להגיע לתל-אביב ברכב פרטי, במקום להשתמש במערכת התחבורה הציבורית ”הנפלאה“ של גוש דן.
יובל