ניסיתי למצוא את התרוממות הרוח שליוותה אותנו בקיץ שעבר, אבל לא הצלחתי.
יחד איתי צעדו בהפגנת המשנה של המחאה אתמול בערב, במרכז ירושלים, כ-1,500 עד 2,000 מפגינים. לא רע בכלל להפגנה כמעט לא מתוקשרת, וראשונה בסדרה של הפגנות שכפי שלמדנו בקיץ שעבר יכולות לגדול מדי שבוע. בתל אביב צעדו כ-5,000 (על פי "ישראל היום", ולא ניכנס לאינטרסים שלו) עד 20,000 איש (על-פי ההערכות האופטימיות ביותר של המארגנים, שגם להם כמובן האינטרסים שלהם). עוד אלפים בודדים צעדו באילת, בחיפה, בקרית-שמונה ובערים נוספות.

לפני מספר שבועות כתב שלום בוגוסלבסקי, מהכותבים החשובים בצד השמאלי של הבלוגוספירה הישראלית, פוסט חשוב במיוחד תחת הכותרת פול גז בניוטרל. בוגוסלבסקי טען שם, בין היתר, כי פעולות רבות שמקיים השמאל הישראלי לאורך שנים, לכל הפחות מאז קריסת חלום השלום בעיני החלק הארי של הציבור הישראלי, מתקיימות "רק מפני שיש לשמאל את המשאבים", ו"לא רק שאינם מועילים, אלא מהווים שיתוף פעולה עם תוכניות הימין". הוא קרא לגיבוש אסטרטגיית פעולה ברורה יותר, במקום ההפגנות הספורדיות שמתקיימות כעת ולא מוסיפות לשמאל כוח אלקטורלי – אלא פוגמות בו.
הבעיה העיקרית, טען בוגוסלבסקי, היא שבמקום לנסות לפעול בשיתוף פעולה עם הציבור הישראלי, השמאל הישראלי האקטיביסטי "מתבצר בגטאות שלו, מספר לעצמו שהוא איזה עם נבחר ומחכה למשיח בדמות התערבות בינ"ל או כל דאוס אקס-מכינה אחר שיבוא להציל את ישראל מעצמה".

מי שעבר אתמול בערב במרכז ירושלים, היה יכול לראות דוגמה נהדרת לכך. לא מעט מפגינים צועדים ברחובה של עיר במוצאי שבת, רגע לפני שהרחובות מתמלאים, ורובם צועקים את הסיסמאות הנכונות. ובכל זאת, הקבוצה המאורגנת ביותר בתוך גוש המפגינים לבשה חולצות אדומות, נשאה דגלים אדומים של חד"ש והניפה שלטים שנעו בין "כשהממשלה נגד העם – העם נגד הממשלה" הסביר, לבין "מובראק-אסד-ביבי" המגוחך. שלט אחר השווה בין ההפגנות ב"נאבי סלאח" (השגיאה במקור) למחאה החברתית, ומרבית הקריאות של אותה קבוצה עסקו בכיבוש – נושא חשוב בפני עצמו, אבל לא זה שלשמו התכנסנו הערב. אם לא הייתי מכיר את חלק מאותם מפגינים, ואם לא היינו רואים אותם גם בקיץ שעבר, הייתי יכול לשער שמדובר במפגינים בתשלום ששלחה לשם איילת שקד מ"ישראל שלי", אם לא נציג משרד ראש-הממשלה בעצמו.

גן הסוס, לפני ההפגנה. צילום: אבישי סלע

מי שמכיר מעט את ההיסטוריה של הסוציאליזם האירופאי, ובמיוחד של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית – כנראה המפלגה השמאלית החשובה ביותר במערב-אירופה במאה וחמישים השנים האחרונות – מכיר גם את המאבק ההיסטורי בין "המרכסיסטים האורתודוקסים" בראשות קרל קאוטסקי לבין "הרביזיוניסטים", כלומר הסוציאל-דמוקרטים כפי שאנו מכירים אותם כיום, בראשות אדוארד ברנשטיין. בקצרה, הטענה (הרלוונטית לצורך העניין שלנו) של הרביזיוניסטים הייתה כי יש לפעול במסגרת חקיקתית, ויותר מכך – גם במסגרת הלאומית ולא מעליה, לטובת שיפור מצבם של הפועלים והמעמדות המדוכאים. בעוד קאוטסקי ויתר האורתודוקסים האדוקים של דת המרכסיזם סירבו לשפר את המצב בהדרגה בשל הפגיעה בסיכוי למהפכה פרולטארית שתתרחש רק לאחר שמצבם של הפועלים יתדרדר לשפל שאין נמוך ממנו – ברנשטיין וחבריו פעלו עוד "בעולם הזה" לשיפור מצבם והשיגו הישגים כבירים, שלא אבדו גם אחרי 12 שנות הטרור והאימה של המשטר נאצי. את הישגיה של האורתודוקסיה המרכסיסטית (שלא בהכרח שמרה על הגותו של מרכס אחת לאחת, בלשון המעטה) מכיר העולם כולו, לפחות החלק שלא נטבח על-ידי נציגיה. המאבק בין אבולוציה לבין רבולוציה, שאת אחריתה איש אינו יודע.

אין ספק בכלל לאיזה צד משתייכים מפגיני חד"ש וקריאותיהם הנלהבות "התשובה להפרטה מ-ה-פ-כ-ה". קשה גם להאמין שהם לא מודעים לנזק שהם גורמים לכלל המחנה שהם מתיימרים להיות חלק ממנו (או למעשה מתיימרים להיות היחידים בו, שכן "שלי יחימוביץ' היא לא באמת שמאל"). נכון, לעתים נראה שהם משוכנעים שאם הם רק יעמדו מאחורי המסרים בצורה יותר ברורה ובלי להתבייש בהם, יסתבר שיש מאות אלפי ישראלים שחושבים בדיוק כמוהם ומעולם לא יצאו להצביע. שבבחירות הבאות יסתבר שלחד"ש יש 30 מנדטים. ובכל זאת, סביר שזה לא המצב. הם מודעים היטב לכך שאין סיכוי שמחאה שתובל על ידי הסיסמאות שלהם תמשוך תמיכה עממית רחבה, ובכל זאת אינם מוכנים לפנות את הדרך למחנה המרכז-שמאל שמסוגל באמת לעשות את השינוי – כי מבחינתם עצם הצעקה והביטוי הוא המרכז, ולא האסטרטגייה ארוכת הטווח עליה הצביע בוגוסלבסקי. הם ימשיכו להפגין ולצווח בציפייה לבוא המשיח, יהיה אשר יהיה. כי מבחינתם זה "הכל או כלום" – אי אפשר להיאבק בצורה אבולוציונית לטובת חלק מהמטרות. רק ההלכה השמאלנית השלמה קדושה היא, ומי שלא הולך בדרכה – כופר. אורתודוקסים.

אני החלטתי אתמול להיות בין אלה שנשאו את דגל ישראל בהפגנה. לא מסיבות לאומניות ולא מהטיעונים הקבועים של רונן שובל. נשאתי את דגל ישראל כי אני ישראל שיצא להפגין למען המדינה. זו הפגנת שמאל – אבל הפגנת שמאל שיוצאת בקריאה להיטיב את מצבם של האזרחים ודרך כך את מצבה של המדינה. לא יצאתי לרחובות כדי לשיר את האינטרנציונאל. סולידאריות בינלאומית זה נחמד וזה חשוב, אבל קודם כל אנחנו צריכים לפעול כדי לשפר את המצב החברתי אצלנו.
אחרי אתמול בערב כבר לא היה לי ספק בכלל שהיחידה שמסוגלת לעשות את השינוי התודעתי החשוב כל כך הציבור הישראלי היא שלי יחימוביץ'. אשת שמאל חברתי אמיתית, אבל כזאת שלא מתביישת בישראליות שלה ולא מחפשת את הסולידאריות הבינלאומית המזוייפת. מנהיגה שיודעת שהיא צריכה להילחם עבור הפועלים בקרית-שמונה, בבאר-שבע ובאשדוד - ולצד זאת לפעול לטובת השאיפה לשלום ולשתי מדינות לשני עמים. בעיקר כי זה מה שאנו, הישראלים, צריכים.

שבוע טוב,
יובל

יאיר לפיד נאם אתמול בכנס חינוך באוניברסיטה העברית והבהיר שבמידה ויכהן כשר חינוך ישאף לבטל את כל הבגרויות פרט למתמטיקה, אנגלית והבעה. את הנאום המלא אפשר לקרוא בדף הפייסבוק שלו.
לא אלאה אתכם בניתוח פרטני של כל הבל שהוא אמר שם, בשגיאות הלוגיות שבהשוואות שלו למערכות חינוך אחרות בעולם ועוד. בקצרה, הוא מדבר על ללמד ללמוד, אבל לעשות את זה בלי שהתלמידים באמת ילמדו משהו תוך כדי.
הוא מבסס את הטיעון שלו על הרעיון שהעולם דינאמי ומשתנה. הוא נותן כדוגמה את העובדה שעשר העבודות הנחשקות ביותר כיום בכלל לא היו קיימות לפני שבע שנים ושואל איך מערכת החינוך יכולה להכין תלמידים לשוק עבודה שאין ביכולתה לחזות. רק נראה שיאיר לפיד שכח שעמודי התווך של הידע והתרבות האנושית – היסטוריה, פיזיקה, ספרות המופת ודומיהן לא משתנים – בהחלט מתווספים עליהם כל הזמן עוד נדבכים, אבל הם כולם ראויים ללמידה.

יאיר גם שוכח שחברה בריאה לא מתבססת על כך שכולם יבצעו את עשרת התפקידים הנחשקים ביותר בעולם. חברה בריאה מתבססת גם על שוטרים, כבאים, פקידים, ירקנים, מכונאים, אינסטלטורים, חקלאים ונהגי אוטובוס. קשה שלא להיזכר בכוכב שתיאר דאגלאס אדאמס באחד מספרי מדריך הטרמפיסטים לגלקסיה – כוכב שבו החליטה האליטה האינטלקטואלית לשלוח את כל עובדי הצווארון הכחול למותם בספינה שתוכננה להתרסק על כוכב שומם, ושלבסוף נכחדה מכיוון שהתפשטה מחלה דרך תאי הטלפון הציבוריים עקב מחסור במנקי רחובות.

האם למי שאינו אקדמאי אין זכות להרחיב אופקים וללמוד על נושאים שאינם הבסיס המינימלי ההכרחי לתפקוד בחברה? והאם אופקים מורחבים לא יאפשרו לעובדי צווארון כחול לבצע את תפקידם בצורה רגישה ואחראית יותר, עם הבנה טובה יותר של חשיבותם החברתית? נדמה שהבעיה של יאיר לפיד היא שהוא חי חיים כל כך רדודים שהוא חושב שלקרוא מאמר בויקיפדיה יכול לחפות על למידת יסודות של מקצוע.
אם באמת היה עושה דוקטורט, תואר שני, תואר ראשון או תעודת בגרות מלאה היה כנראה מבין שיש גם ערך ללימודים מקיפים ורחבים, בהם במשך שנים תלמידים יכולים וצריכים להעמיק בנושא וללמוד אותו בצורה יסודית. האם זה מה שקורה היום במערכת החינוך? לא ממש. לא עם רוב המורים ולא ברוב בתי הספר.

אבל האם זה אומר שצריך לסגת? לוותר על היסטוריה, קולנוע, ספרות, פיזיקה, כימיה, ערבית, פסיכולוגיה, סוציולוגיה, אומנות, מחשבים ומקצועות רבים אחרים ורק לוודא, באופן תבוסתני, שהתלמידים יודעים לקרוא ולבצע פעולות חשבון בסיסיות?

אולי מה שצריך זה שר חינוך שלא מוכן לוותר על הזכות של תלמידים בארץ ישראל ללמוד באמת – שר חינוך שישדרג את מערכת החינוך להיות דינאמית ואיכותית, כזאת שנשארת מעודכנת, מעדכנת ורלוונטית, ולאו דווקא אחד שיצמצם אותה מעבר למה שהיא כבר צומצמה.
אם אתם חושבים כמוני אז נדמה שיאיר לפיד הוא ממש לא שר החינוך שאתם רוצים.

——————————

אדם עציון הוא סטודנט לביולוגיה ימית, בעל בלוג באנגלית בכתובת  http://israelidemocritic.blogspot.com

אם מישהו היה זקוק להוכחה נוספת למחוייבות ממשלת ישראל לבעלי הכוח וההון (במקרה הזה, חברות האוטובוסים הציבוריים) ולא לאזרחים המעסיקים אותה, הגיעה אתמול הידיעה ההזויה התורנית מהתחום האיזוטרי הנקרא תחבורה ציבורית בישראל: משרד התחבורה פנה לבג"צ במטרה שזה יאשר לו לשנות את התחייבותו הקודמת למכסה של לא יותר מעשרה נוסעים בעמידה בקווים בינעירוניים, "כדי לא להשאיר נוסעים בתחנה".

שימו לב להתנסחות ולבחירת המילים: זו לא הדאגה לחברות התחבורה הציבורית שלא ייאלצו להוציא אוטובוסים נוספים, ולא ההתנערות של משרד התחבורה עצמו מהמחוייבות לנוסעי התחבורה הציבורית (ולכלל אזרחי ישראל, גם אלה שבכלל לא שוקלים לעלות על אוטובוס מכיוון שהם יודעים מה הם עשויים לקבל). זו הדאגה לנוסעים שיישארו בתחנות. משרד התחבורה דואג להם למקום עמידה בצפיפות, ועוד מתרץ זאת בכך ש"כשיש מספר רב יותר של נוסעים, מי שנופל מוגן יותר". אם אפרים קישון היה כותב את זה, הייתי אומר שהוא נסחף.

נוסע ברכב פרטי לא יכול על-פי חוק לנסוע, גם לא בספסל האחורי, בלי חגורה – כי לכולם ברורה הסכנה שבבלימת פתע או תאונה במהירות גבוהה. על פי ההיגיון של משרד התחבורה, הפיתרון הוא לא חגורות בטיחות – אלא דחיסת ארבעה או חמישה נוסעים במושב האחורי של הטויוטה, והסתמכות – במקרה של תאונה - על ריכוך הפגיעה על ידי גופם של הנוסעים האחרים.

נוסעים תורמים את חלקם לנסיעה בטיחותית. מתוך: 15 דקות - למען תחבורה ציבורית בירושלים

זהו משרד התחבורה שהציבור הישראלי בחר. אלה לא רק "הפקידים" – כי מעל הפקידים, למרות מערכת היחסים הסבוכה בין הדרג המקצועי לדרג הפוליטי, יש שר שיכול להפעיל את כובד משקלו. את מלוא כובד משקלו. קוראים לו ישראל כץ, וכשהוא רוצה להילחם הוא יודע. אם הוא היה רוצה שבקו 480 בין תל-אביב לירושלים ייצאו 20 אוטובוסים בשעה בשעות הלחץ ו-10 בשאר שעות היממה, היו יוצאים. זה גם לא היה עולה יותר מדי כסף, רק דורש אכפתיות ועמידה על זכויות הציבור אל מול חברות האוטובוסים השונות (במקרה הזה אגד, אבל זו רק דוגמה). אבל ישראל כץ יודע שאי אפשר לגזור סרט על הוספת נסיעת אוטובוס ב-15:35 ולא מקבלים על כך שורה בעיתון. על קו רכבת כמעט מיותר תחבורתית (יעיל כלכלית ותעשייתית) לאילת מקבלים המון כותרות, כי זה מעניין. זה סקסי. זה מושך את העין. לדאוג לצרכים היומיומיים של האזרח במדינת ישראל מעניין הרבה פחות. כך משכנעים את הציבור הישראלי לוותר על הרכב הפרטי ולהיכנס למטרופולין תל-אביב ולמרכזי יתר הערים הגדולות בתחבורה ציבורית.

וכאילו בלי קשר

אם הייתם צריכים עוד הוכחה להתנערות של נבחרי הציבור מהחובות לציבור, מגיע הסיפור הכביכול איזוטרי הבא: 54 עובדי מזנון הכנסת פוטרו. אבל הם לא פוטרו מהכנסת, לא לא. הם פוטרו ע"י הזכיין שהפעיל את מזנון הכנסת, וכעת הוחלף. לזכיין עצמו אל תדאגו, הוא כבר יסתדר כמו יתר סוחרי העבדים בעלי חברות הקבלן במדינה. ומה עם העובדים? מדוע הם לא הועסקו ישירות על ידי הכנסת?

באופן לא מפתיע, הגוף שאמור לייצג את הציבור אבל גרם לכך שכמעט חמישית ממנו לא מועסק באופן ישיר אלא ע"י מתווכים שגוזרים עליו קופון, לא דאג להעסיק את האנשים שמאכילים אותו באופן ישיר. הרבה יותר קל להנהלת הכנסת להעסיק זכיין ולהתנער מהחובות לעובדים, במה שנראה כמטאפורה מושלמת להתנערות נבחרי הציבור מהחובות כלפי האנשים ששלחו אותם לכנסת. הרבה יותר קל להודיע בתגובה כי "הכנסת אינה המעסיקה של עובדי זכיין המזנון ולכן שאלת מכתבי הפיטורים צריכה להיות מופנית לזכיין". המדינה שולחת את אזרחיה להתלונן ישירות בפני הטייקונים ואנשי "השוק החופשי" גם במה שאמור להיות מוגדר כשירות הציבורי הבסיסי ביותר, ואת העובדים ששירתו באופן ישיר את נבחריה היא שולחת ל"זכיין".

הציבור כועס, כך יעידו הטוקבקים, אבל אין מה לדאוג. זאת רק "השיטה", ולממשלת נתניהו אין שום קשר אליה או לכל סוג אחר של ניאו-ליברליזם. לכן בבחירות הבאות נתניהו שוב ייבחר בקלות, עם כמעט שליש מקולות הבוחרים, שבסופי השבוע ימשיכו לקלל אל מול יומני החדשות ועיתוני השבת.
איש חכם שנולד החודש לפני שבעים שנים אמר ש"מי שנדפק פעם אחת – כבר לא יכול להיגמל מזה", אבל גם הוא כבר לא נמצא איתנו.

יובל

הכתבה ב-Ynet על שני בר-עוז, ישראלית לשעבר החיה בונקובר ומנהלת חנות בשם Lavan בה נמכרים מוצרים תוצרת ישראל, עוררה הדים בקנדה ובעיקר בקרב הקהילה היהודית הגדולה שם. גם בישראל זכתה הכתבה לחשיפה נרחבת – גם עקב האכסניה, אך בעיקר עקב הנושא החם.

בר-עוז סובלת בשבועות האחרונים מהפגנות בלתי פוסקות, הכוללות חלוקת עלונים מושקעים, המסבירים על הכיבוש הישראלי, "משטר האפרטהייד", ולדבריה נשמעו שם גם קריאות אנטישמיות. ללא ספק, סבל שלא מגיע לבר-עוז לעבור. המדיניות (המוטעית) של ממשלת ישראל לא מצדיקה קריאות נגד זכות קיומה של המדינה, ובטח שלא קריאות אנטישמיות. אסור לביקורת על מדיניות להפוך לכלי שבעזרתו תימנע מאדם היכולת לקיים את עצמו בכבוד.
כאשר הסיפור התפרסם בקנדה הגיע שר ההגירה הקנדי להביע תמיכה בבעלת החנות ובעובדיה. לאחר פרסום הכתבה באתר הישראלי החלו להגיע מאות ואלפי הזמנות מישראלים וישראלים לשעבר, לצד הבעות תמיכה פומביות מהשר לתפוצת פרופוגנדה, יורי אדלשטיין. מהר מאוד, שני כבר לא הייתה לבד.

לאחר העזרה שקיבלה אמרה בר-עוז כי "יש משהו כנראה שטבוע בנו – בשעת משבר כולם נרתמים". אשרי המאמין, או המאמינה. אם זו הסולידריות הישראלית שאנחנו כל כך מתגאים בה, מצבנו רע.

בסוף השבוע נסגר, במחטף באישון ליל, מפעל פרי גליל – המפרנס הגדול והעיקרי של עיירת-הפיתוח (עדיין) חצור-הגלילית. 250 עובדים, המפרנסים העיקריים בבתי-האב שלהם, ישראלים המשלמים מסים לממשלת ישראל (ולא לממשלת קנדה) ילכו הביתה. אבל מה – לא נשמעו קריאות אנטי-ישראליות ולא הונף שום דגל פלשתיני. אולי זה מסביר את מיעוט הטוקבקים ואת העדר ההתייחסות המידית של שרי ממשלת ישראל. למעשה, כדאי לשים לב לא רק למיעוט התגובות אלא גם לאופיין – רובן אמנם תמכו בעובדים, אך אחוז התגובות היוצאות נגדם ("חבורת בכיינים", "לפטר ולסגור תבאסטה" וכד') היה, ממבט חטוף, גבוה בהרבה מאחוז התגובות המקבילות במקרה של בר-עוז.

מיותר לציין כי לא יצאו שיירות של ישראלים לחצור הגלילית, פחות משעתיים מאזור המרכז עם כביש 6 והכבישים המחודשים באזור הצפון, על מנת להביע הזדהות. רכבת כמובן שאי אפשר לקחת לחצור הגלילית, אבל אוטובוסים אפשר לקחת (ואף להוציא במיוחד, אם זה חשוב). חלק מהציבור יכול להגיע גם ברכב פרטי, הרי מדובר בשעת משבר אמתית, לא רק סכנה לעסק קטן המיועד למעמד הביניים ומעלה.

שני בר-עוז אכן הייתה במשבר שלא באשמתה, וזכתה להתגייסות מרשימה לעזרתה מצד ישראלים רבים.
אבל כאשר בוחנים את שני המקרים – וברור לנו שהמשבר בחצור הגלילית הוא חמור פי כמה – אי אפשר שלא להסיק את המסקנה כי לא הייתה שום סולידריות אמתית במקרה של בר-עוז, אלא בעיקר פגיעה בגאווה ובכבוד הישראלי. אם היה גילוי סולידריות, הייתה זו סולידריות שישראלים רבים ביטאו כלפי עצמם. הם נפגעו כישראלים מההפגנות מול חנותה של בר-עוז, והחליטו לצאת לעזרתה רק כי היא סימלה עבורם את מה שהם רואים בעצמם. הבעיה היא שלא יותר מדי ישראלים רואים, או רוצים לראות בתושביה החבולים של חצור הגלילית את עצמם.

שבוע טוב,
יובל

"הליכודניקים מהשכבות הנמוכות מרגישים לכודים – מצד אחד הם לא יכולים להצביע למפלגות השמאל שלא מייצגות את העמדה שלהם, ומצד שני הליכוד, שאמור להיות הבית שלהם, לא סופר אותם" – את הדברים האלה אמרה הערב (רביעי) נאוה לוי-זקין, פעילת ליכוד ותיקה, אם חד-הורית (ועובדת) ממודיעין, שבשבוע הבא תוביל עם תמיר חג'ג', משה כהן ואיציק אמסלם (כולם פעילים ותיקים של המפלגה) את "צעדת מאוכזבי הליכוד" ממאהל בת-ים (משם תצא הצעדה ביום ראשון) לבית ראש-הממשלה בירושלים.

הדברים של לוי-זקין נכונים לא רק כשזה מגיע לבחירות, ובאו לידי ביטוי בעצמה רבה בקיץ האחרון. אנשי ימין (מדיני) רבים אמרו שהם מזדהים עם מטרות המחאה, אך לא מוכנים להצטרף למחאה "שמאלנית". ואכן, למרות אנשי ימין שהשתתפו בחלק מההפגנות, ההרגשה הכללית הייתה שהמחאה מובלת ע"י אנשי שמאל, ומסרי שמאל מדיניים הופיעו על חלק מהשלטים שנשאו המפגינים – דבר לא מפתיע כשמדובר בהפגנות ענק על עשרות ומאות אלפי משתתפים. הימין נשאר בבית ברובו ולא השתתף במחאה שמבחינת האינטרסים המעמדיים שלו הוא עצמו היה אמור להוביל, וסביר – כפי שאמרה לוי-זקין עצמה – שבבחירות הבאות יצביע שוב לאנשים ש"לא סופרים אותו".

תמיר חג'ג', על פי דבריו, הוא ליכודניק מבטן ומלידה. הוא לא מתכוון להתנצל על זה, והתקווה שלו היא להוביל את השינוי מבפנים. נתניהו, מבחינתו, יכול ללכת הביתה אם הוא לא יידע לספק לציבור כולו – "שמאלנים, ימנים, דתיים, חילונים, ערבים, כולם"  - את המזון, המעון, המלבוש, המורה והמרפא שהליכוד מחויב להם ע"פ תורת זאב ז'בוטינסקי.

לדף הצעדה בפייסבוק

בכינוס הפעילים של "התנועה החברתית" החדשה שהתקיים ברחוב יפו בירושלים הערב היו בעיקר אנשים המזוהים עם השמאל (אך לא רק, כאמור). למרות זאת, הנושא המדיני כלל לא עלה – לפחות עד הדובר האחרון מהקהל, איש התנועה הקיקיונית "מאבק סוציאליסטי", שהצליח להצית ויכוח סוער וכמעט אלים עם איש ימין שישב בקהל. הדיונים כולם עסקו בדרך להעלות למודעות נושאים כמו דיור ציבורי, התאגדויות עובדים ועוד. מספר בקשות מהקהל לפעול בכיוון של הקמת מפלגה חברתית חדשה נשללו ע"י הדוברים (סתיו שפיר ואלון-לי גרין מתל-אביב, רונה אורובנו מירושלים) ועל ידי מרבית הקהל, בטענה שזו לא הדרך להשיג את המטרות החברתיות והכלכליות – אותן ניתן להשיג דרך המפלגות והגופים הציבוריים השונים.
לכן, אף אחד לא הופתע כששני אנשי הליכוד זכו למחיאות כפיים סוערות בסיום דבריהם. המטרות הן הישגים חברתיים לטובת כלל הציבור, ולא תפיסת השלטון ע"י תנועה חדשה או שינוי מדיני ברוח עמדותיהם (השונות) של הפעילים.

ביום רביעי, בחלק האחרון של "צעדת מאוכזבי הליכוד", יצעדו הפעילים משער הגיא (מיקום מדויק לתחילת החלק הזה עדיין לא נמסר) לירושלים על מנת להתמקם מול בית ראש-הממשלה ולקיים הפגנה, בה הם מצפים לאלפים, שתדרוש מראש-הממשלה ושריו לפעול ברוח ז'בוטינסקי. אין להם הרבה אשליות והם יודעים שתפיסת העולם של נתניהו שוללת את זו של ז'בוטינסקי בתחומים החברתיים, אך הם מרגישים חובה לפעול כדי להוביל שינוי תפיסתי בקרב אנשי הימין בארץ שבעל כורחם מצביעים נגד האינטרסים של עצמם.

אני, כמובן, לא איש ימין ומעולם לא הצבעתי לליכוד. זה ככל הנראה גם לא יקרה. אבל שינוי חברתי שיפעל לטובת כל אזרחי המדינה, כפי ששואפים הפעילים המארגנים את המחאה הקרבה, יפעל גם לטובתי ולטובת כל אחד ואחת מאיתנו – לפחות כל עוד אנו לא חלק מבעלי ההון להם יש אינטרס לשמר את השיטה הקיימת.
אני סקפטי לגבי האפשרות שהליכוד, שכבר שנים רבות פועל כמפלגה קפיטליסטית לכל דבר ועניין, יוכל לעשות את השינוי הזה בעצמו – אבל אם זה מה שציבור מצביעיו וחבריו ילחץ בכיוונו, יש לכך סיכוי. מגיעה להם לפחות ההזדמנות לנסות לדחוף בכיוון הזה. תמיר חג'ג' אומר כי למרות שהיה ליכודניק כל חייו, הוא לא יוכל להצביע לנתניהו בבחירות הבאות אם לא ישנה את מדיניותו הכלכלית. מכיוון שנתניהו נבחר לאחרונה בפריימריס המפלגתיים, ומאחר שהתפיסה הכלכלית שלו היא אידאולוגיה חזקה וברורה, קשה לראות את השינוי מתקיים אצלו – אבל שינוי תודעתי של מפלגה וציבור שלם לא מתרחש ברגע, וחייב להתחיל ממקום כלשהו.

יובל

לפי העיתונים השונים (בעיקר ידיעות אחרונות) ועל פי הטוקבקים באתרי החדשות השונים (בעיקר Ynet), יש קונצנזוס כמעט מוחלט במדינה על כך שועד העובדים של רכבת ישראל הוא ארגון פשע. על כך שגילה אדרעי היא אשה אלימה וחסרת אחריות. על כך שמדובר בערסית, שלא לומר פרענקית חסרת תרבות. על כך שיש להפריט את הרכבת, משום שמדובר ב(עוד) שירות ציבורי כושל, וכמו יתר המגזר הציבורי (השמן) יש להפריטו לטובת הציבור.

מי שרוצה לדעת, יודע כי אורי יוגב – שמונה במהלך השנה החולפת על ידי בנימין נתניהו ושר התחבורה ישראל כץ לתפקיד יו"ר דירקטוריון הרכבת – הוא תומך נלהב בהפרטת כל שירות ציבורי שהוא. על כן, קשה לדמיין שיהיה לו אינטרס בתור פקיד ציבור ליצור רכבת יעילה לציבור, כפי שרכבת ציבורית מתפקדת בכל מדינה מתקדמת באירופה. מינוי אדם כאורי יוגב לתפקיד ציבורי כה בכיר מעיד מעל הכל על כך ששר התחבורה, חובב גזירות הסרטים החגיגיות ישראל כץ, לא רואה ברכבת שירות ציבורי ראשון במעלה שצריכה המדינה לספק לאזרחיה.

גאוותו הגדולה של אורי יוגב מתקופת כהונתו כראש אגף התקציבים באוצר היא, כפי שסיפר למירב ארלוזורוב מדה-מארקר ב-2004,  על כך ש"הצלחנו לנצל את תקופת המיתון כדי לשנות את כללי המשחק ולקדם את המהפכה הדרמטית מכולן – שבירת העבודה המאורגנת בישראל". על כן לא קשה לדמיין גם מה הניע אותו מראשית דרכו בתפקיד – כשמולו עומדת מנהיגת עובדים לא נחמדה (ולא פוטוגנית, ובעלת יותר פיגמנטים ממה שנייר העיתון יכול להכיל) כמו גילה אדרעי.

אדרעי וחבריה היו צריכים לציית לצו בית המשפט, אין לי ויכוח על כך. שמירה על עצמאות המערכת המשפטית היא נכונה תמיד, גם כאשר בית המשפט טועה (והוא טעה) וגם  כאשר נראה לנו שהוא לא פועל בצורה הוגנת (וגם על כך אני מסכים). אבל זה לא העיקר, וזה גם לא מחייב את ההתייחסות המתנשאת והגזענית לה זכו אדרעי וחבריה בהמשך השבוע. כתב יפה שי ניב ב"גלובס":

רק בנובמבר האחרון הפרו מאות רופאים מתמחים צווי מניעה דומים ולא התייצבו לעבודה. הם לא עשו זאת לשעות ספורות כמו גילה אדרעי וחבריה מהרכבת, אלא למשך ימים ארוכים. אבל ביחס לרופאים אף אחד לא דיבר על ביזיון…
עצרו רגע וחשבו, מה מפריע לנו בגילה אדרעי? האם זו רק הכוחנות? ההתנהלות המטופשת? חוסר הציות לבית המשפט? הרי את כל אלה קיבלנו גם במאבק הרופאים. אולי מפריע לנו גם שזו גילה ולא משה. אולי מפריע לנו שזו אדרעי ולא זליקוביץ'. אולי זה הדיבור של הערסית, ותסלחי לי גילה. אחרת איך תסבירו שעיתון מכובד מצלם אותה אוכלת פלאפל מחוץ לבית הדין, כאילו עשתה פשע נורא ("קנס של עשרת אלפים שקל עדיין לא מנע ממנה ללכת לאכול פלאפל")? מדוע אף אחד לא צילם את הרופאים סועדים מחוץ לבית הדין הארצי בירושלים? גם הם ישבו בבתי קפה. לא "פלאפל ג'ינה", אלא "קפה ג'ו". אולי כי זה אותו קפה שבו ישבנו אנחנו העיתונאים. אולי כי הרופאים הם כוס הקפה שלנו.

מאבק הרופאים היה צודק, אך לעובדי הרכבת לא מגיע זלזול שכזה רק בגלל שהם מבצעים תפקיד שנחשב למכובד פחות בהיררכיה החברתית.
למרות זאת, גם הדיווח התקשורתי הוא לא העיקר. גם אם הדיווח התקשורתי הוא לא הוגן, עדיין ייתכן שהצדק עם אורי יוגב, ישראל כץ וחברי אסכולת "הפרט כל מה שזז ובבעלות המדינה". הדיווח התקשורתי רק יכול לרמז לנו איזה טייקון עשוי להרוויח מהפרטת שירותי הרכבת, אבל רק לרמז ובכל מקרה לא לחרוץ דין. יכול להיות גם שאין שום כוונה או דרך מאחורי רמת הסיקור הירודה של הנושא, אלא סתם פופוליזם – את גילה אדרעי בעודה נוגסת מנת פלאפל קל להציג בצורה מגוחכת, ואיזה נוסע רכבת מתוסכל לא ירצה לקרוא בגיליונות ידיעות אחרונות המחולקים בחינם בתחנות בדיוק את מה שהוא (מחוסר ידע) חושב על כל אותם עובדי רכבת.

רכבת מופרטת, מעבר לסכנות הבטיחותיות שהיא טומנת בחובה מעצם היותה גוף השואף אך ורק לרווח ולא לשירות טוב ולבטיחות לנוסע (כתבה מעניינת מ-Ynet ב-2003. איך שדברים משתנים), לא תיצור תחרות ובטח לא לשירות טוב יותר עבור הנוסעים. יכול להיות שראש הממשלה ושר התחבורה מצליחים לעוור את עיני הציבור ולמכור להם לוקשים על עשרות אלפי קילומטרים של מסילות ברחבי הארץ ורכבות מהירות אם רק הכל יעשה על ידי המגזר הפרטי, הם רק שכחו להסביר לציבור על שורת הרווח. רווח אותו תהיה חייבת החברה הפרטית להשיג, גם אם זה אומר לקצץ בבטיחות, בניקיון, ברמת השירות ובכמות הקרונות. גם אם זה אומר שאין שום טעם להשקיע בקווים נוספים, בתגבור בשעות הלחץ ועוד.

כאשר רכבת ישראל תופרט, ומערכת הרכבות היחידה במדינה תנוהל על ידי חברה פרטית, לא תהיה כאן תחרות אלא מונופול עסקי שלא יעמוד למבחן הציבור כמו ששר התחבורה צריך לעמוד למבחן הציבור. אולי זה מה שמטריד את כץ? אולי זה מה שמטריד את ראש הממשלה – החשש שבמחאה הבאה גם הכישלון המתמשך בתחום הרכבות (של כל ממשלות ישראל האחרונות, יש לציין) יועלה לדיון? הפתרון הקל, והמוצלח יש לציין, הוא הסטת האש לועד העובדים. אם רק נעיף את גילה אדרעי וחבריה מהועד, הכל יהיה בסדר.

רכבת ישראל צריכה לעבור שינוי. אין ספק שהציבור בישראל מקבל הרבה הרבה (הרבה) פחות ממה שהוא צריך לקבל על המסילה בתור ציבור משלם מסים. אבל השינוי הזה לא יכול ללכת בכיוון של הפרטת עוד שירות ציבורי חיוני, אלא בכיוון ההפוך – הלאמה מוחלטת של הרכבת וניהולה ישירות בידי הממשלה, שתתחייב לספק שירות איכותי, יעיל ומהיר לאזרחיה – וגם תעמוד על כך למבחן בכל מערכת בחירות שהיא. יידע הציבור הישראלי כי הפרטת הרכבת לא באה לשרת אותו, אלא להסיר את האחריות הזו מנבחריו, שלא מעדיפים להתעסק בבעיות היום-יום של האזרח. הפתרון הוא השקעת מיליארדים רבים במערכת מסילות שתגיע לכל מקום בארץ (לא ייתכן שבמדינה קטנה כל כך הרכבת הכי קרובה לקרית שמונה היא במרחק של שעתיים נסיעה) ותיתן שירות יעיל לכל אזרח שירצה להגיע למקום עבודתו. הפתרון הוא לקיחת אחריות של הממשלה, ולא התנערות ממנה.

ציבור אחראי ומעורה היה יוצא למחות נגד הממשלה, ולא מוציא את הכעס על גברת אדרעי. אבל היא, מסתבר, מטרה הרבה יותר קלה.

שבת שלום,
יובל

חבר מגרמניה שהגיע בחודש ספטמבר לירושלים לטובת כתיבת הפוסט-דוקטורט לא היה מוכן למעבר החד בין התחבורה הציבורית שהתרגל אליה לבין התחבורה הציבורית הישראלית, ובירושלים בפרט. כאשר המלצתי לו לרדת מביתו, בשכונת רסקו, לדרך הרצוג על מנת לתפוס את קו 19 או 22 לכיוון מרכז העיר ב-15:35, הוא יצא מספר דקות קודם לכן "כדי לא לפספס את האוטובוס של 15:35”. ולמי שלא מכיר את המסלול, מדובר באמצע הקו. אין הבטחה לדקה מסויימת בה יעבור האוטובוס, כמו בכל מדינה מערבית מתוקנת. אפילו הבטחה לטווח של 10-15 דקות אין. אם הוא חשב שמדובר בתקלה חד פעמית, כשעמדנו מספר שעות לאחר מכן בתחנת האוטובוס באגריפס בהמתנה לאוטובוס חזרה, הוא הבין שחד-פעמי זה לא.

אבל הוא התרגל, אחרי שראה שבאוטובוסים בארץ נוסעים רק מי שאין להם ברירה. סטודנטים בלי מקור הכנסה קבוע, זקנים, עניים וחיילים. נכון, יש פה ושם גם עובדים מהמעמד הבינוני שעושים את החישוב שלהם ובוחרים להשתמש בתחבורה הציבורית על מנת לחסוך (ובמקרה הפרטי שלהם המסלולים אפילו מתאימים לסדר היום), אבל בגדול התחבורה הציבורית הירושלמית היא עונש למי שלא יכול להרשות לעצמו רכב.
אשתי עלתה לשידור פעמיים בחודשים האחרונים בתוכנית "יהיה בסדר" בגלי צה"ל, ועומתה עם מנכ"ל תוכנית אב לתחבורה, מר נדב מרוז, בבקשה שיותקן בתחנת המוצא בהדסה עין-כרם לוח זמנים עם שעות האוטובוסים לטובת החולים, המטופלים ועובדי הדסה שנוסעים באוטובוס. מדובר בתחנת מוצא, כך שלוח זמנים הוא דבר פשוט. לא דובר על לוח זמנים מדוייק בתחנות במסלול הנסיעה של האוטובוס (דבר בסיסי בגרמניה, לדוגמה), אלא רק על שעות יציאה של האוטובוסים.

והתגובה? פעמיים הבטחות של ביצוע תוך מספר שבועות, פעמיים שזה לא בוצע. פעמיים שמנכ"ל תוכנית האב לתחבורה עולה לשידור ולא פותר בעיה פשוטה עבור הציבור. בפעם השניה הוא אף התנער מאחריות והפנה את מגישי התכנית, ששאלו מתי נוכל לראות סוף סוף את מערך התחבורה החדש ואתו לוחות זמנים בתחנות, "לשאול את אגד". ושלא יהיה לאף אחד מכם ספק – מדובר בעובד ציבור, המסים שלנו משלמים את המשכורת שלו.

אבל מסתבר שלמרות שמרביתנו תופסים את התחבורה הציבורית כעונש, לאחרונה, עם הופעת הרכבת הקלה והרפורמה בקווי דרום-מערב העיר, ישנה תופעה הפוכה. מעתה התחבורה הציבורית היא לא עונש – היא מותרות. לפחות הרכבת הקלה. להזכירכם, הרכבת היא קו אוטובוס לכל דבר – תושבי קרית-יובל חייבים להשתמש בה על מנת לנסוע למרכז העיר, לתחנה המרכזית ולמעשה כמעט לכל יעד מעט-מרוחק שהוא.

לא מעט תלונות התקבלו לאחרונה על הדו"חות שמפיקים פקחי הרכבת הקלה. פקחים שעבודתם נדרשת, אבל הביצוע לעתים הוא פסול ואף פושע כלפי התושבים.
במרבית התחנות ישנה רק מכונה אחת להפקת כרטיסים – דבר שלא הולם את הביקוש לרכבת (גם מקרב אלו שלא מחזיקים ברב-קו). במקרים רבים המכונות לא תקינות. אשה שניסתה לקנות כרטיס בתחנת הר-הרצל בה המכונה לא עבדה, עלתה לרכבת ללא כרטיס. הפקח אמר לה "אם לא הצלחת לקנות כרטיס, לא היית צריכה לעלות לרכבת". במקרה דומה, בו עלתה לרכבת נוסעת במרכז העיר, ניתנה לה הדוגמה הבאה: “אם היית רוצה לקנות ג'ינס אבל מכונת האשראי לא הייתה עובדת, היית פשוט לוקחת איתך את המכנסיים?”. סטודנטית המחזיקה בכרטיס חופשי-שנתי עלתה לרכבת בלי להעביר את הכרטיס במכשיר התיקוף – פעולה טכנית ולא משמעותית במקרה של כרטיסים תקופתיים (שנועדה לצרכי ביטוח בלבד), משום שהנסיעה שולמה מראש ואין צורך "לנקב" נסיעה בכרטיס האלקטרוני. גם היא קיבלה דו"ח של 180 ש"ח – למרות ששילמה מראש על נסיעות חופשיות למשך השנה כולה.

כך, עקב שירות נוראי של חברה שרואה לנגד עיניה את הרווחים ולא את התחבורה הציבורית כשירות בסיסי שאמור להינתן לתושב (שוב, כמו בכל מדינה מתוקנת), הפכה התחבורה הציבורית לעונש שהוא מותרות. תדירות נמוכה של הרכבת הקלה (כל 11 דקות, אחרי שבמשך שנים הובטחה רכבת בתדירות של 3-4 דקות), ביטול קווים חיוניים ותחנות לא מקורות בהן מחוייבים התושבים בשכונות דרום-מערב העיר לעמוד גם בחורף הירושלמי על מנת לעבור לקווי ההמשך השכונתיים – כל אלה הם מותרות.

שר התחבורה, ישראל כץ, הכריז לאחרונה על פתיחת פרוייקט הרכבת המהירה לאילת ואמר כי מדובר בפרוייקט לאומי. ראש הממשלה נתניהו נסחף כהרגלו, ואמר שמתן הפרוייקט לסינים ולהודים "יגדיל את תלותן של המעצמות החדשות בישראל". הפרוייקט הזה, שאולי כלכלית הוא חשוב אך משמעותו התחבורתית לציבור היא זעומה – כמה אנשים כבר נוסעים באופן קבוע ממרכז הארץ לאילת? – הוא גולת הכותרת של משרד התחבורה. כי בפרוייקט הזה ניתן לגזור סרט, ניתן להצטלם ולהיזכר כמי שפתח פרוייקט גדול שכזה (ואולי אף זה שיסיים אותו בעוד כמה שנים, חלילה). טיפול בבעיות הקטנות של האזרח בקרית-יובל, ברחוב אגריפס, בפסגת זאב – כל אלה מעניינים הרבה פחות. אי אפשר לגזור סרט מעוד מכונת כרטיסים בתחנת הר הרצל או מבניית גג לתחנות המעבר. אי אפשר להצטלם על רקע שחרור הפקקים ברחוב אגריפס.
כמובן שזה לא ייחודי רק לירושלים – תושבי תל אביב והמרכז סובלים בחודשים האחרונים מהרפורמה המקרטעת בתחבורה הציבורית בגוש דן. אך כל הצרות הללו הן הרבה פחות אטרקטיביות.

תחבורה ציבוריות יעילה באמת היא דבר שיכול לעבוד רק במסגרת תפיסת עולם חברתית של הממשלה. יש מדינות שבהן התחבורה הציבורית הייתה יעילה מראשיתה עקב תפיסות של יעילות ושל תודעת שירות לאזרח, במקרה הישראלי הדבר יעבוד רק במסגרת סוציאל-דמוקרטית מלאה. נושא התחבורה הציבורית לא עלה לדיון מספיק במסגרת המחאה החברתית של הקיץ שעבר, אבל הוא הבסיס לצדק חברתי מלא. בלי תחבורה ציבורית יעילה (ולא, רכבת לאילת היא ממש לא הפיתרון) הצדק החברתי לא יופיע לעולם.

יובל

החל מהבוקר, חיילים צריכים לשלם ברכבת בין 6:00 ל-9:00 בימי ראשון.
לפני מספר שבועות מחאה קולנית וזריזה ברשתות החברתיות הצליחה למנוע מצב בו ייבדקו נסיעותיהם של חיילים בתחבורה הציבורית, כך שלא יוכלו להשתמש בשירותיה מעבר לנסיעות הלוך וחזור לבסיס.
רבים, בראשם מפלגת "קדימה" (מפלגת האופוזיציה שתפיסת העולם שלה מסתכמת בתקיפת הממשלה, שגם אותה אני לא מעריך יותר מדי), קישרו בין שני המהלכים וטענו שהממשלה פוגעת בחיילים ובצבא. אבל האמת היא שמדובר בשני עניינים נפרדים לחלוטין, שהקשר ביניהם מסתכם בתחום הכללי אליו הם משתייכים – תחבורה ציבורית.

הניסיון לפגוע בחיילים ולקצץ גרושים מתקציב הביטחון המנופח ע"י קיצוב נסיעותיהם בתחבורה הציבורית – אחד הבונוסים היחידים בשירות, שמאפשר לחיילים בעלי דמי כיס חודשיים מצחיקים לנסוע בחופשותיהם המעטות בחינם בתחבורה הציבורית הגרועה בישראל – היה ניסיון רע ועלוב, שטוב שנגדע באיבו. נושא הרכבת בימי ראשון בבוקר, לעומת זאת, הוא שונה לחלוטין.

כל מי שנסע כחייל בימי ראשון בבוקר לבאר-שבע, בין אם רק בטירונות ובין אם לאורך כל תקופת שירותו, מכיר את החוויה המפוקפקת של ההידחסות בקרונות ובמעברים עם עוד מאות ואלפי חיילים. למעשה, מה ששאלתי בפעמים הבודדות בהן חוויתי זאת בתקופת הטירונות שלי (ב-2003. דבר לא השתפר מאז) היא מדוע הצבא לא מארגן הסעות שיחליפו את הרכבת – עשרות אוטובוסים לחיילים בלבד מירושלים, מתל-אביב, מחיפה (ואולי מנקודות מרכזיות נוספות) לבאר-שבע בימי ראשון בבוקר, במקום ההידחסות המיותרת לרכבת. האמת היא שחשבנו בעיקר על עצמנו – החיילים – אבל יש ציבור חשוב יותר ששכחנו, שבשבילו צריך לעבור לשיטה הזו. הציבור העובד.

אנחנו רגילים לטעון (ולשמוע) שהחיילים הם מעל הכל. שבזכותם אנחנו יכולים לנהל כאן את חיינו, ועל כן על הציבור להתכופף למענם ככל שיוכל. זה נכון חלקית בלבד. על המדינה (והציבור) לתמוך בחיילים, אבל גם לא לשכוח שהצבא קיים עבור האזרחים – לא להפך. הצבא צריך לדאוג להסעת חייליו לצבא בימי ראשון (ובכל יום אחר). הוא צריך לדאוג לזה כדי שהחיילים – בין אם הם עדיין לומדים את מקצועותיהם הצבאיים, בין אם הם נוסעים לקו הקרבי בו הם משרתים ובין אם הם נוסעים למשרדים הממוזגים בהם הם משרתים – יוכלו לדאוג לביטחון אזרחי מדינת ישראל. האזרחים יוכלו לנסוע לעבודתם, להתפרנס, לספק שירותים חיוניים ליתר הציבור ולשלם את מסיהם לקופת המדינה, שבתורה תוכל להשתמש בכסף הזה כדי לספק שירותים (ביניהם אולי תחבורה ציבורית יעילה יותר, מי יודע?) לאזרחיה. זאת למרות תקציב הביטחון האדיר שמתקיים וגדל על חשבון יתר הצרכים, היום-יומיים, של הציבור, ולמרות עוולות תקציביות אחרות שלא ניכנס אליהן כעת.

נכון, הדרך בה (על פי הדיווחים) יפעלו ההסעות בימי ראשון בבוקר היא לא מושלמת וצריך לשפרה. האוטובוסים צריכים להגיע עד באר-שבע (ולמעשה עד מחנה נתן בדרום העיר, ממנו מתבצעות ההסעות העיקריות לבסיסי הטירונות וההדרכה השונים) כדי למנוע מהחיילים טרטור מיותר עם התיקים, וכדי למנוע את העומס הגדול ביותר ברכבת שמתחיל אחרי תל-אביב. אלה דברים שניתן לשנות בקלות בשתי שיחות טלפון. ע"פ התגובה של מיכאל (תגובה 6), האוטובוסים מגיעים כבר כעת עד באר-שבע ועד מחנה נתן, כך שכלל אין בעיה מהבחינה הזאת והשיפור בשירות לחיילים הוא גדול.
נכון, מגיעה לנו באופן כללי תחבורה ציבורית טובה יותר, מסילה כפולה עד באר-שבע ויותר רכבות שיסעו בשעות העומס כדי לעמוד בביקוש האזרחי לצד אלפי החיילים שצריכים להגיע לבסיסיהם בימי ראשון. אלה דברים שלוקח זמן לשנות, במיוחד במדינת ישראל. עד שזה יקרה, אין מנוס מהטלת האחריות להסעת החיילים על הצבא, באמצעות אוטובוסים שהוא ישכור וימנעו את המצב בו האזרח שרוצה להגיע לעבודה ברכבת ישלם את המחיר.

המצב כיום, בו אזרחים המעוניינים להגיע לעבודתם ברכבת בימי ראשון לא יכולים לעשות זאת (או יכולים לעשות זאת בצורה בלתי נסבלת בעליל) הוא בלתי אפשרי במדינה מתוקנת. החיילים חשובים לכולנו, אבל הציבור העובד הוא זה שנמצא בסוף התהליך שמתקיים בכל מדינה מערבית – התהליך בו המדינה אמורה לדאוג לאזרחיה. אם זה לא קורה, צריך לחפש פתרונות יצירתיים – וזה הכיוון בו הולכים כרגע.

שבוע טוב,
יובל

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, מופתע. האלימות האחרונה מקרב הקבוצות החרדיות הקיצוניות – שלא הגיעה לשיא אבל זכתה לחשיפת שיא במהדורת יום שישי של חדשות ערוץ 2, בה דווח על ילדה דתיה בת 8 הזוכה להשפלות ואלימות חוזרת ונשנית בדרך לבית-ספרה בבית-שמש – הובילה אותו להצהיר כי הוא הנחה את גורמי אכיפת החוק לעשות הכל כדי לשים קץ לאלימות כנגד נשים. זה הרי מנוגד לחוק.

אך האם בנימין נתניהו יכול לרחוץ בניקיון כפיו? האם אין הוא יודע כי אלו לא פירות באושים של נוער שוליים, אלא מדובר בטובי הבנים של מערכת החינוך החרדית "העצמאית"?
מדובר במערכת שזוכה למימון מלא מהמדינה ובתמורה מחנכת את בניה (ובנותיה) לאותה תפיסת עולם, על פיה עליון הגבר על האשה, ותפקידיה של האישה מצטמצמים לבית פנימה. נכון, בשנים האחרונות אנו רואים ניצנים של שינוי, כמו מכללות לנשים חרדיות ומקומות עבודה המעסיקים את אותן נשים. אך גם נשים חרדיות אלו צריכות במקרים רבים לעבוד לצד ניהול משק הבית – משק בית המכיל בדרך כלל יותר משניים או שלושה ילדים. הן נאלצות לעבוד גם כדי לממן את בעליהן (מילה שערורייתית בפני עצמה הבאה לתאר את בן-הזוג, אך נכונה שבעתיים בעולם החרדי) אשר מעבירים את מרבית שעות היממה בישיבה ומתפרנסים בעצמם בדוחק רב – לא מעבודה, אלא מכספי המסים של יתר הציבור.

כאשר האשה החרדית נוסעת לעבודה, אם היא נוסעת בקווים הייעודיים של הציבור החרדי (כמו לדוגמה אלו הפועלים בהתנחלות החרדית הגדולה בית"ר עלית, מדרום לירושלים) היא נאלצת לשבת מאחור, ואין לה שום בחירה בעניין. אם היא בוחרת למחות, כמו שמחתה יוכבד הורביץ מאשדוד – חרדית משכילה שגדלה באירופה וידעה לענות לאותם גברים מיזוגנים חרדים – צפויה לה השפלה ונידוי. בטח בגיל בית-הספר, בו מתהווה תפיסת העולם של צעירים וצעירות.
התופעה של רחובות מופרדים בין גברים לנשים,  שכעת עדיין לא צברה תאוצה אך החלה להופיע, שוב בבית-שמש (אך גם במאה שערים בירושלים בחגים מסוימים, כמו סוכות), היא דוגמה נוספת להתנהלות שעשויה לפגוע עוד יותר בנשים החרדיות שמעוניינות לצאת לעבוד ולהתפתח – גם באופן עצמאי וגם למען ילדיהן.

את לימור לבנת, הלוחמת הגדולה לזכויות הנשים, זה מטריד פחות. אין ספק שזכויות האשה והאזרחית מטרידות אותה, ולא רק משיקולים אלקטורליים. אך הדאגה הזאת, בין אם מהתנשאות, בין אם מבושה (על היותה יהודיה לא מספיק טובה, להבדיל מהחרדים), ובין אם מבורות (ככל הנראה התשובה הנכונה), היא ממשיכה באמירתה כי "אין לה בעיה עם ההפרדה בין נשים לגברים בערים חרדיות" את המדיניות של ממשלות ישראל לאורך שנים. מדיניות המתכסה באצטלה של חופש יחסי לקבוצות מיעוט שונות, אך בפועל נותנות כוח בידי מספר מצומצם של בעלי שררה המונעים את החופש האזרחי הבסיסי מבני (ובמקרה הזה, בנות) הקהילה שלהם.

אם את לימור לבנת אפשר לפחות לשבח על כנותה (ועל כך שבעזרת כנות זו חשפה את תפיסותיה האמתיות ברבים), את שר התחבורה ישראל כץ אי אפשר לשבח גם אם מנסים במלוא הכוח. לאחר שהתפרסם סיפורה של טניה רוזנבליט, שחשפה את המצוקה האמתית של נשים רבות בקווי המהדרין ואת היעדר הוולונטריזם אותו הגדיר בג"צ כתנאי הבסיסי לקיום הסדר המהדרין, הכריז כץ כי "לא יאפשר הפרדה בקווי התחבורה הציבורית". יפה. חבל רק שכץ עצמו היה זה שאישר וקידם את קווי המהדרין, כאשר אמר לפני קצת יותר משנה כי "אנו יוצאים מהנחה שאין פסול ברעיון האוטובוסים בהם יש הפרדה, הבאה להיענות לצרכי הציבור החרדי".

אלא שאין ציבור חרדי "נפרד". ישנה החברה הישראלית, המממנת מכספי המסים שלה (וזאת בלי להיכנס אפילו לנושא חלוקת נטל המסים בין קבוצות האוכלוסייה השונות) תחבורה ציבורית, גרועה אמנם אבל קיימת, המחויבת לפעול בצורה שוויונית לטובת כלל המגזרים. ישנו החוק בישראל האוסר אפליה והפרדה כפויה בין גברים לנשים במקומות ציבוריים, מלבד בתי תפילה ומקומות שהצנעה יפה להם (כמו בתי שימוש ציבוריים, אותם מזכירים בצורה פאתטית למדי אנשי היח"צ החרדים שיצאו למתקפת נגד בשבועיים האחרונים סביב נושא הדרת הנשים). ובסופו של דבר, ולא פחות חשוב, ישנה התפיסה הישראלית, תפיסה של מדינה המתעקשת שוב ושוב שהיא משתייכת לעולם המערבי והדמוקרטי, השוללת את הדרת הנשים ואת השפלתן במרחב הציבורי.
אין "שכונות חרדיות" או "ערים חרדיות" בהן מתקיים חוק נפרד, ושהגברים והנשים בהן הם רכושם הפרטי של רבני וראשי הקהילה. המדינה מחויבת לכל אחד מהם. כמו שהיא מחויבת לתת להם חינוך מלא, תחום נוסף בו משתמטת מחובותיה (וכדאי לקרוא את הכתבה המצוינת שהופיעה בנושא לפני שבוע בעיתון דה-מרקר), היא מחויבת לתת להם את החופש האזרחי ממנו אני נהנה. אורח חיים חרדי יכול אדם לבחור לקיים בעצמו, בביתו וברחוב, בכפיה אותה יחיל אך ורק על עצמו (ולצערנו, גם על ילדיו עד אשר יהיו בני 18). לא מעבר לכך.

שרה בממשלת ישראל (ולמעשה ממשלת ישראל כולה, ולא רק הנוכחית) המתכחשת לכך, ובורחת מחובתה כלפי אזרחיה, ראוי לה שתניח את המפתחות על השולחן ותעביר את התפקיד ואת הסמכות למי שמוכן לכך ויודע את תפקידה של ממשלה במדינה דמוקרטית (וכן, מערבית). אין שום טעם בקריאה נרגשת של ראש-הממשלה לטיפול משטרתי בתופעה, כאשר ממשלתו ממשיכה לממן מערכת שלמה (לא רק "חינוכית", אלא כלכלית וחברתית) המחנכת לתפיסות הללו ונותנת כוח בלתי מוגבל לראשיה – כוח שאינו מפוקח על-ידי המדינה, לא מידתית ולא ערכית.

שבוע טוב,
יובל

ידע חסר על הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית, היא מזרח-גרמניה, מציב אותה בעיני הישראלי (או המערבי) הממוצע בתור מדינה שמלבד היותה כלא אחד גדול, לא היוותה דבר. השיקום של ערי מזרח-גרמניה מאז האיחוד (או יותר נכון, הסיפוח בידי מערב-גרמניה) בתחילת שנות התשעים ושביעות הרצון של רבים מתושבי מזרח-גרמניה לשעבר מכך גם כן לא מסייעים לתדמית של הרפובליקה.

אכן, מדינת השטאזי – שירות הביטחון החשאי הידוע לשמצה של מזרח-גרמניה – לא הייתה מקום שקל, נעים או כדאי לחיות בו. דיבוריהם התמוהים של סופרים קומוניסטים רבים מהעולם המערבי, שביקרו ברפובליקה הדמוקרטית בשנות השבעים והשמונים, על "פאר שאין דומה לו במדינות המערב" – לא היה ולא נברא. מזרח-ברלין הייתה, כפי שיורם קניוק תיאר אותה בספרו "הברלינאי האחרון", מוסקבה בלב אירופה.

אבל הייתה גם מזרח-גרמניה אחרת – של תושבים, בין אם האנשים הפשוטים ברחוב, בין אם מייצגי המשטר בענפי הספורט השונים ובין אם סופרים, אמנים ומשוררים – שאולי קיוו לקצת יותר חופש ופתיחות, אבל עדיין לא חשו צורך להידמות דווקא לעולם המערבי.

הסרט "חיים של אחרים" (Das Leben der anderen) שזכה בפרס האוסקר הזר בשנת 2006 (וזכה לפופולאריות רבה גם בישראל), מציג את שנותיה האחרונה של הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית. גיבור הסרט הוא גיאורג דריימן, מחזאי המתגורר במזרח-ברלין, נאמן לרפובליקה ולרעיון הסוציאליסטי, ש"זוכה" למעקב צמוד מידי השטאזי לאחר שהוא נחשד בחתרנות (למעשה, כיסוי להתאהבות של שר התרבות באשתו של דריימן). לדריימן אכן יש ביקורת על המשטר ש"מצדיקה" את המעקב אחריו. הביקורת היא על אופיו הדיקטטורי ועל חוסר ההתמודדות עם בעיות ציבוריות שנגרמות עקב אופיה של המדינה (שיעור ההתאבדות הגבוה, בסרט). אך הוא נשאר נאמן לרעיון הסוציאליסטי – דואליזם שהיה קיים (ועדיין קיים) אצל רבים מתושבי מזרח-גרמניה לשעבר.

כזו הייתה גם הסופרת והמשוררת כריסטה וולף, שנפטרה הבוקר (חמישי) בביתה בברלין אחרי מחלה ממושכת. לא רבים מכירים בארץ את מי שהייתה ככל הנראה הסופרת החשובה ביותר של מזרח-גרמניה. מי שזכתה לכינוי "הסמכות המוסרית העליונה של ה-DDR" (הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית), והוצעה מספר פעמים ע"י גינתר גראס – מגדולי הסופרים הגרמנים – כמועמדת לפרס נובל לספרות, בו לא זכתה מעולם.

וולף הצטרפה למפלגת השלטון במזרח-גרמניה – מפלגת האיחוד הסוציאליסטית הגרמנית, ה-SED – ב-1949. היא נשארה חברה בה עד פירוק חומת ברלין בסוף שנות השמונים והתפרקות הרפובליקה, בשנה שלאחר מכן. בשנים 1959-1961 היא שימשה, ככל הנראה בעל כורחה, כמודיעה של השטאזי – אך עקב פעולות "סינון" מצידה במסגרת דיווחיה איבד השטאזי עניין בדיווחיה, והיא זכתה בעצמה למעקב עד ימי הרפובליקה האחרונים.

שני ספריה המפורסמים ביותר היו "קסנדרה" (Kassandra, שתורגם לעברית) ו"השמיים המחולקים/גן-העדן המחולק" (Der geteilte Himmel), המציג בצורה ביקורתית ביותר את סיפורה של גרמניה המזרחית בשנות השישים (וזיכה את הסופרת בפרס היינריך מאן מחד, ובמעקב צמוד עוד יותר מצד השטאזי מאידך). בעוד שהשני הוא המפורסם יותר, ואף זכה לעיבוד קולנועי של קונרד וולף (אין קשר משפחתי, ככל הידוע לי), דווקא קסנדרה הוא המעניין יותר לדעתי אם בוחנים את קורות חייה של וולף.

קסנדרה (מ-1983) מציג מחדש את סיפור מלחמת טרויה מנקודת מבט שלא נחקרה עד אז – סיפורה הנשי של קסנדרה, ביתו של מלך טרויה., שעד כה הוכר רק מהמיתוס של אייסיכלוס.
ע"פ המיתוס, קסנדרה – ביתו האהובה של המלך פריאמוס – חזתה את המלחמה, אך איש לא הקשיב לה. לאחר המלחמה היא נלקחת כפילגש ע"י אגממנון המנצח (מלך מיקנה) כפילגש, אך נרצחת ע"י אשתו קליטמנסטרה (שרוצחת גם את אגממנון עצמו, כנקמה על כך שהקריב את ביתם כמנחת פיוס לפני המלחמה).
בדומה לדמותה של כריסטה וולף במדינת המשטרה המזרח-גרמנית, גם קסנדרה בוחנת ושופטת את עצמה ואת מעשיה. בספר היא עושה זאת טרם מותה, בעוד היא שבויה ע"י קליטמנסטרה. הערכים היווניים, "המערביים", הם שיא השליליות בעיניה. היא נאמנה לטרויה, הגם שטרויה לא הצליחה לעמוד מול צבאות יוון, אך יש לה ביקורת על הדרך בה התנהלה ועל הדרך בה היא עצמה לא עמדה על המשמר.
גם נקודת המבט הפמיניסטית של וולף לא הולכת כאן לאיבוד, והחלפת שלטון הנשים שהוצג ע"י אייסיכלוס כמתנתו של אפולון לאונושות, מוצג ע"י כריסטה וולף כאסון הגדול ביותר – שהוביל לא רק לנפילת טרויה, אלא להידרדרות העולם האנושי כולו.

הספר לא פורסם תחילה במזרח-גרמניה (עם צאתו בתחילת שנות השמונים), עקב הצנזורה שהבינה את המסר (הלא מאוד נסתר) בסיפור.
כריסטה וולף, שהלכה לעולמה הבוקר, היא אחד השרידים האחרונים לשכבה האינטלקטואלית המפוארת של מזרח-גרמניה. שכבה שהתמודדה מצד אחד עם הקושי של החיים תחת אחד המשטרים המדכאים ביותר בהיסטוריה האנושית, עם צנזורה קפדנית ועם החשש מהבעת עמדות שאינן מתאימות לרוחה של ההנהגה, ומצד שני המשיכה להאמין בערכים שבמרבית העולם נחשבים לארכאיים ולבלתי-אפשריים – ולהגן עליהם במסעותיה בעולם גם לאחר נפילת הגוש המזרחי. במשך שנים מתנגדת למשטר, אך נאמנה למדינה ולרעיון.

בימים בהם גם ישראלים נאמנים מותקפים בידי חברי-כנסת שיכורי כוח על רקע עמדותיהם הלגיטימיות, כדאי שניזכר גם באישה הזו.

יובל