קשה להבין איך רבים כל כך, ביניהם כאלה המגדירים עצמם כ“אנשי שמאל“, נגררים אחר הביקורת הארסית נגד שחקני התיאטרון שהעזו, ברוב חוצפתם, לסרב לשחק בשטח כבוש.

במסגרת הגל המתגבר נגד פוסט-ציונות, אנטי-ציונות ופעילות אנטי-ישראלית מובהקת אחרת, סומנו גם שחקני התיאטרון - חלקם ציונים לעילא ולא בהכרח קיצוניים אנטי-ישראלים, כפי שמנסים להציג אותם - כאויבי העם, שמצד אחד נהנים מכספי הציבור ומצד שני תוקעים בגבו את הסכין.

צריך להגיד כמה דברים בעניין הזה.

הדבר החשוב ביותר, הוא ששחקני התיאטרון הם לא עובדי ציבור. להבדיל ממורות, עובדי משרדים ממשלתיים ובעלי תפקידים ציבוריים, שחקני תיאטרון הם אמנים, שהמוסדות בהם הם מופיעים אמנם נהנים מקתצוב ממשלתי (עלוב), אבל פרנסתם נקבעת על פי כשרונם ומידת ההצלחה של ההצגות בהן הם מופיעים - וע“פ הכנסות מכירת הכרטיסים. המדינה לא מממנת את השחקנים והם לא אוכלי חינם - הם עובדים עבור כספם, שמגיע מקהל קוני הכרטיסים.

אחרי שסגרנו את הפינה הזאת, אפשר להסכים כי מותר לשחקני תיאטרון, כמו בכל מקום בעולם לאורך כל ההיסטוריה, כפי שהראה יהושע סובול, להביע עמדה פוליטית.

חלק מהמבקרים את עצומת האמנים עושים זאת מכיוון אחר - לטענתם, החרם לא אפקטיבי ולא יעיל, ולא יקרב את מדינת ישראל והרשות הפלשתיני כהוא זה להשגת הסכם. סליחה, אבל מדוע זה רלבנטי? האם הלגיטימיות של מחאה ציבורית תלויה ביעילות שלה? אם זה המצב, אפשר לאסור על קיומן של 99% מהמחאות הפוליטיות. למעשה, אפשר להכניס לכלא את משפחת שליט על שהעזה למחות (ובצדק) עד עתה, למרות שהוכח כי זה לא הועיל. אם אני ארצה, זכותי לעמוד בסלון ביתי ולהחזיק שלט בעד העלאת תמלוגי הגז - גם אם אף אחד לא יראה אותו. העובדה שזה יהיה צעד לא יעיל מצדי לא משנה דבר.

טענה נוספת, מאותה משפחה, היא כי במסגרת ההצעות הנדיבות ביותר שניתנו לרשות הפלשתינית, ובחלקן בהסכמת ערפאת ואבו-מאזן, נשארה אריאל בתוך תחומי מדינת ישראל העתידית. ייתכן, אבל הסכמים אלו עדיין לא נחתמו, ועל כן - מעמדה של אריאל לא שונה כרגע ממעמדה של בית-אל, אפרת או כל התנחלות אחרת. אם אתם מתנגדים לכל סוג של אמירה נגד כל התנחלות שהיא, אפשר להבין את הטענה - אבל כאשר היא באה מתומכי ההיפרדות מהשטחים, הטענה הזו לא קבילה.

האמירה המגוחכת ביותר בויכוח זה נאמרה על ידי שרת התרבות, לימור לבנת, שטענה כי השחקנים המחרימים ”יוצרים קרע ופילוג בעם“. כאילו עד לעצומה זו, הייתה הסכמה רחבה בעם לגבי הישיבה בשטחים, רוק השחקנים - 40 הארורים הללו - הם שיוצרים כעת קרע בעם והורסים את החזות היפה והאחידה שלנו. לפעמים נדמה לי שבדומה לסרט המופת הגרמני Das Leben der Anderen (חיים של אחרים), המציג את חייהם של אמנים תחת משטר הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית (מזרח-גרמניה), מצפים כיום בממשלת ישראל מהאמנים להיות גם כן עושי דברו של המשטר - ולא למחות על החלטותיו בשום דרך. אם זה עוד היה נסבל במידה מסויימת כאשר דובר על סרטים אנטי-ישראלים מובהקים כגון זה של מוחמד בכרי ”ג‘נין ג‘נין“, איך אפשר להסביר את ההשתלחות של שרי ממשלה בצעד הלגיטימי הזה של שחקני התיאטרון?

הדבר החשוב ביותר, שעליו צריך לשים את הדגש כאן, הוא שלמרות הטענות - לא מדובר בחרם על מתנחלים, אלא חרם על התנחלויות. לא מדובר באיסור על מתנחלים להיכנס לאולמות התיאטרון, לא מדובר על חוסר הסכמה להפצת סרט מסויים להקרנה בהתנחלויות, מדובר בחוסר הרצון של השחקנים עצמם - בשר ודם - ללכת ולהופיע בשטחים שמדינת ישראל מחזיקה אך אינם נמצאים במדינת ישראל. מדינת ישראל עצמה דואגת להגדיר זאת כך, כאשר היא לא מספחת את השטחים ומגדירה אותם כמוחזקים בשליטה צבאית, תחת ריבונותו של אלוף פיקוד המרכז.

עכשיו אפשר לפתוח ויכוח נוסף בנושא, האם אריאל היא חלק ממדינת ישראל או לא, אבל כרגיל - שמאלנים, מלאכתם נעשית בידי אחרים. עיריית אריאל ב-2007 הצהירה על עצמה כי אינה ”אזרח ישראלי“ ולא ”תושב ישראלי“, על מנת להימנע מתשלומי מע“מ ומסים אחרים לעובדיה הפלשתינים. כמובן שבית המשפט דחה את הטענה ומנע מעירייה זו להנות עוד יותר מפירות הישיבה בשטחים, אבל עדיין צריך לזכור את מה שאמרה עיריית אריאל עצמה.

ובכל זאת, אם הייתי שחקן תיאטרון, לא הייתי מסרב להופיע באריאל. הייתי הולך, מופיע, ואומר את דעתי באולם - גם במחיר של זריקת עגבניות עליי ועל יתר השחקנים. אהוד בנאי עשה זאת ועושה זאת בהופעותיו בגוש עציון וביתר יהודה ושומרון, ולמרות שעקב מעמדו וייחוסו המשפחתי הוא יכול להגיד זאת עם הרבה פחות חשש מכמה שחקני תיאטרון המזוהים בעיקר עם מדינת תל-אביב - אותם שחקנים שלא חוששים מהלינץ‘ הפומבי המתבצע בהם כעת, צריכים להיות בעלי התעוזה לעשות זאת גם פנים אל הפנים, מול אותם המתנחלים ממש.

אבל בסופו של דבר, זה לא חשוב מה אני הייתי עושה, ומה מוגדר בעיניי כצעד חכם ומה לא. מה שחשוב זה שצעד המחאה הזה, של שחקני התיאטראות, הוא צעד לגיטימי ומותר בכל מדינה דמוקרטית. הוא לא חותר תחת קיומה של המדינה, הוא לא מערער על זכות קיומה והוא לא נמצא מחוץ לספקטרום הרחב של הצעדים המחאתיים המותרים.

ועל כן, למרות חוסר ההסכמה עימם, אני עומד לצידם של האמנים.

יובל

מאמרו של משה ארנס, שהתפרסם הבוקר בחלק ב‘ של עיתון ”הארץ“ (וגם בוואלה) הוא דוגמא טובה מאוד לתרבות התחבורה הציבורית בארץ - אם כבר צריך להשקיע בזה, זה רק בשביל שהכבישים יהיו פנויים עבורי, הנהג.

לאורך כל מאמרו לא מדבר משה ארנס על היתרונות הגלומים לתושבי ירושלים, מפסגת זאב ועד קרית-יובל (ולמעשה גם בשכונות אחרות, שחלקן יהנו מקווים מזינים לרכבת וחלקן מהקלת הגודש באוטובוסים), שיוכלו סוף סוף לעלות על כלי תחבורה להסעת המונים שלא יעמוד בפקקים. הוא גם לא מדבר על כך שכלי זה יהיה אמין יותר מבחינת זמני ההגעה שלו מהאוטובוסים של אגד - שסובלים הן מפקקים והן מתרבות קלולקלת של שירות ציבורי.

ארנס כותב ”..חשבו ומצאו את מה שנראה להם כשביל הזהב בין אוטובוס לרכבת תחתית - מערכת הרכבת הקלה….רכבת קלה תופסת על הכביש את אותו המקום שתופס אוטובוס, ולפעמים אף מקום רב יותר. אמנם היא תנוע בכוח חשמל ותייצר פחות זיהום מאוטובוס, אולם זהו יתרונה היחיד“.

ארנס כותב מנקודת המבט של הנהג. איך זה יועיל לי, הנהג, אם מעתה אאלץ לנסוע בנתיבים צרים יותר, כשאת חלק מהאוטובוסים תחליף הרכבת הקלה. הוא לא חושב, למשל, שבתור נהג ירושלמי שגר בפסגת זאב (לא הוא עצמו), או בגבעה הצרפתית, או ברמת אשכול, או בשייח ג‘ראח, או בבית-הכרם, או בקרית-יובל - יהיה לו משתלם הרבה יותר לעלות על הרכבת הקלה (כשכבר תפעל סוף סוף, עוד אי אלו שנים..), מאשר לעלות על הרכב.

זה כמובן עניין של גישה ושל תרבות. כשחזרתי ממינכן לפני חודש וחצי כתבתי על ההתאהבות שלי בעיר הבווארית הנפלאה הזו - שנבעה, בעיקר, מהשירות הציבורי הנהדר שמקבל בה האזרח. חלק גדול מזה הוא התחבורה הציבורית. אי אפשר שלא להתרשם מכך שבניגוד לישראל, בה התחבורה הציבורית משמשת קודם כל את מי שלא יכול להרשות לעצמו רכב, בגרמניה ניתן לראות אנשי עסקים ועובדים מהמעמד הבינוני עולים על האוטובוס, על הטראם ועל הרכבת התחתית בדרכם לעבודה.

משה ארנס לא יעלה על האוטובוס, גם לו היה כיום בן 30. זה עניין של גישה, ובישראל יש יותר מדי אנשים שאף פעם לא יתרגלו לעלות על תחבורה ציבורית - מכיוון שיראו בכך פחיתות כבוד. נראה שמשפטה המזעזע של לואליה פונסנבי, (שיוחס בטעות למרגרט תאצ‘ר) - ”אדם שמוצא את עצמו נוסע באוטובוס אחרי גיל 26, יכול לראות עצמו ככשלון“ - קנה לעצמו תומכים בישראל יותר מאשר בבריטניה.

”בעתיד, לאחר שהרכבת הקלה תתחיל לפעול, תצטרך ירושלים להמשיך להסתמך על צורות רבות ומגוונות של תחבורה ממונעת, ויש להשקיע מאמצים גדולים בניסיונות לשפר את זרימת כלי הרכב השונים בכבישים“, כותב ארנס. למה לא, במקום זה, לפעול בגישה לפיה בעתיד תצטרך ירושלים להמשיך לפתח קווי רכבת קלה (עם חברה אמינה יותר שתבצע את העבודות), לצד מסלולי תחבורה ציבורית נוספים, וקווים אמינים בתדירות גבוהה יותר על מנת שיותר ויותר מתושבי העיר הפקוקה יבחרו לעבור להשתמש בהם?

ברור למה לא. כי לאנשים עם צורת חשיבה כזו, הרווחת מאוד בישראל, גם אם תחנת רכבת תחתית (לא קלה) תבצבץ מתחת לבניין, ותיקח אותם עד מרחק של 100 מטר הליכה ממקום העבודה - לא יהיה רצון אמיתי להשתמש בתחבורה הציבורית. הם ירצו את הרכב הצמוד, ולא משנה מה. שהממשלה תדאג לזרימת התנועה בכבישים, ושיהיו מספיק עניים שיבחרו בתח“צ.

ארנס הוא לא בין מקבלי ההחלטות כיום, ואי אפשר להשליך ישירות ממה שכתב הבוקר בעיתון על דרך קבלת ההחלטות במדינת ישראל לגבי התחבורה הציבורית - אבל בהחלט אפשר להבין את הרוח הנושבת שם למעלה. התחבורה הציבורית היא לא בשביל ציבור משתמשיה, שהם כאמור התחתית של החברה, אלא בשביל שיהיה נוח יותר לבעלי הרכב הפרטי - עליהם צריך להקל לפני הכל. נוסעי האוטובוס? שיקנו חופשי חודשי ויגידו תודה.
ואחרי זה מתפלאים בממשלה שמאות אלפי אנשים מתעקשים להגיע לתל-אביב ברכב פרטי, במקום להשתמש במערכת התחבורה הציבורית ”הנפלאה“ של גוש דן.

יובל

רק בסביבות 12:00 עלו התמונות לאתר ”סחים”, ואחרי שלוש שעות האינטרנט החל האינטרנט כולו לרעוש - התמונות עלו ל-YNET. תחת הכותרת ”התקופה היפה בחיי“ (הכותרת שניתנה לאלבום התמונות בפייסבוק), פורסמו ברבים תמונותיה של עדן מאשדוד - חיילת באחד הבסיסים סביב רצועת עזה (ע“פ הפרסומים הראשוניים, שבינתיים נעלמו וכעת לא מפורסם האזור בו צולמה התמונה) שהחליטה שפלשתינים כפותים בבסיס הם אינסטרומנט נהדר לתמונת דוגמנות, או לפחות לתמונה מגניבה שצריך לשמור. אתם יודעים, משהו להראות לנכדים.

חוצפה, באמת. מי נתן אישור לפרסם את תמונותיה של עדן ברבים? היא רק רצתה לפרסם לחברים, בפייסבוק. אז נכון, היא שכחה לשנות את הגדרות הפרטיות, אבל עדיין. מה עם הפרטיות? אה, ולגבי העציר הפלשתיני - הוא גם ככה היה עם פלאנלית, הוא לא יודע שצילמו אותו בכלל, אז לא נורא.

ואז הגיעו התגובות. הן דווקא היו ”שמאלניות“. טוקבקיסטים זועמים קוראים לזרוק את עדן לכלא, משום שהיא פוגעת בכבוד של צה“ל, ובגללה עכשיו יהיה לנו ”שם רע בעולם“. אוי, שוב השם הרע הזה. רק שלא יגלו שצה“ל, כמו כל צבא שהממשלה שלו מטילה עליו לעסוק במשימות שיטור בשטחים כבושים, עושה לפעמים גם דברים לא יפים. וכן, המנטליות הזו לא ייחודית למחסום אחד או לבסיס מסויים. התמונות מדברות בעד עצמן, אני אפילו לא צריך לנסות להוכיח את הטענה הזו במילים.

עדן לא אשמה. היא לפחות לא האשמה היחידה. עדן היא עוד חיילת (לשעבר) ששירתה בשטחים עקב החלטת ממשלה, על-פיה היא וחבריה יצטרכו להתערבב בגיל צעיר עם אוכלוסייה אזרחית כבושה ולשלוט עליה. כל מי ששירת בגדוד/חטיבה/אפילו אוגדה בשטחים, יודע שהתמונות האלה לא נדירות. ואם זה לא מצולם, אז זה סתם מהווה מוקד הווי בבסיס. תראו את הפלשתיני הזה עם הפלאנלית על העיניים והאזיקונים על הידיים! כמו בחדשות!

הפיתרון הוא לא לזרוק את עדן לכלא, כי זה לא יפתור כלום. אמנם היא לא חפה מפשע, יש יסוד לא קטן של עבריינות במה שהיא עשתה, אבל לתפוס אותה כגורם הבעייתי ולחשוב שזריקתה לכלא תשנה משהו זו היתממות וניסיון להסיט את הדיון.
הבעיה העיקרית היא הכיבוש, ולא צריך להיות שמאלני במיוחד כדי להבין את זה. נכון שמהשטחים צריכים לצאת קודם כל בשביל הציונות, ובשביל לשמור על מדינת ישראל כבית ליהודי העולם (ולבני הארץ הזו שאינם יהודים במידה שווה), אבל גם כי אין טיפת מוסריות בכיבוש. כי על כל עדן כזאת שפרסמה את התמונות הללו בפייסבוק, יש מאות שהתמונות שלהם, או החוויות, נשארים במקומות פרטיים ומוצנעים יותר - אבל עם המטען הזה הם יוצאים לאחר מכן לאזרחות. זו החברה הישראלית שנוצרת כאן.

מי שאומר, כמו אסף פרץ במאמר שרובו היה טוב, שהשמאל ”חייב לנטוש, או לפחות להוריד את המינון, של ההתעסקות בשיח הסכסוך הישראלי – פלסטיני. הוא לא באמת חשוב. פרט לקיצוניים מכאן ומשם – הפיתרון, פחות או יותר, ברור“, ולהתעסק אך ורק בנושאי פנים (שחשובים לא פחות, אבל בהחלט לא בתור תחליף), מתעלם מההשפעות ארוכות הטווח של כל יום שעובר במצב הנוכחי.

נכון, יהיה פשוט לפטור את הסוגייה בכך שהתמונות הן בסך הכל תמונות של חיילת אחת, לטעון כי היא חריגה, ועל כן אין קשר לכיבוש - אבל זו תהיה היתממות, ואפילו אחת מכוערת. כי כל מי ששירת בשטחים יודע שהייחוד בתמונות של עדן הוא לא בכך שהן צולמו, אלא בכך שהן פורסמו

יובל

אני לא חובב גדול של גלגלי ענק. אולי זה חלק מפחד הגבהים שטבוע בי, שגורם לכל חווית גובה שעברתי להפוך למעט טראומתית. ועדיין, תוכנית הגלגל הענק במתחם הרכבת הישנה, כחלק מפיתוח המתחם, היא תוכנית שקשה לי להביע התנגדות כלפיה. למעשה, אם היא תבוצע נכון, היא ממלאת אותי בלא מעט תקווה לגבי עתיד העיר. זה לא הגלגל הענק, שלא באמת יכול לשנות משהו בפני עצמו, אלא יותר הפיתוח הכולל של האזור.

היה זה טדי קולק האגדי שהגה את רעיון המייל התרבותי של ירושלים. אזור שבו ירוכזו ברדיוס של כמייל אחד מספר מוסדות תרבות חשובים - כגו הסינמטק, תיאטרון החאן, תיאטרון ירושלים, קולנוע לב סמדר, מתחם משכנות שאננים ועוד. מתחם שנמצא מחוץ למרכז העיר, אך יכול עם לא מעט השקעה ליצור ”מרכז עיר“ חדש - עם היצע תרבותי מגוון יותר, והיצע דל יותר של בני תשחורת פוחזים שעבור אוכלוסייה מבוגרת יכולים להוות גורם מרתיע בשעות הערב.

אבל המייל התרבותי מתקשה להתפתח. הסינמטק מצליח בדרכו שלו, תיאטרון החאן נקלע לקשיים למרות איכותו הבלתי מעורערת, תיאטרון ירושלים מצליח עקב מיקומו בסביבה טובה במיוחד, אבל אין קשר אמיתי בין המוסדות. וזה לא רק תיאטרון ירושלים המרוחק יחסית - גם הסינמטק ותיאטרון החאן הסמוכים מאוד מנותקים זה מזה למעשה. מלבד אירועים מיוחדים, כמו פסטיבל הקולנוע הבינלאומי השנתי, אין הרגשה של תנועת מבקרים ערה בין שני המתחמים.

יש לכך מספר סיבות, אבל העיקרית היא שבין שני המתחמים הללו, וביניהם לבין המושבה הגרמנית, אין כלום למעשה. יכולה בחורה לצאת לסינמטק בערב, ולהיקלע להטרדה מינית - מילולית או גופנית - ודבר זה מתרחש באזור מספר פעמים בשבוע.
מ‘ כתבה על כך אצל עמית לפני מספר חודשים. לאחרונה התוודעתי לסיפורה של א‘, שבעוברה על גשר הסינמטק יחד עם בן זוגה הותקפה מילולית ע“י שני נערים שעמדו משני צדי הגשר. סיפורים אחרים עולים כל הזמן, ורק מיעוטם מתפרסמים.

אין ספק שבטווח הקצר הפיתרון הוא משטרתי - לובשי המדים חייבים להסתובב באזור ולהראות נוכחות. אין דרך אחרת שתמנע את ההטרדות מחר בערב.

אבל יש דרך למנוע את ההטרדות לטווח הארוך. ההטרדות מתבצעות ליד הסינמטק ותיאטרון החאן, כי באזור זה יש שילוב של מספר לא מועט של בחורות ההולכות בגפן, לצד דלילות תנועה אחרת ברחוב שתוכל למנוע מאותם בחורים לבצע את ההטרדות. לא במקרה אותן הטרדות לא מתבצעות בשעות השיא של פסטיבל הקולנוע - בשעות אלה יש מספיק אנשים ברחוב, דבר המרתיע את המטרידנים.

הפיתרון הוא הפיכת האזור כולו למוקד משיכה עד שעות הערב המאוחרות, כולל השעות הקטנות של הלילה. מתחם הרכבת חייב להתפתח לשם כך - ולהתחבר לדרך חברון - להבדיל מהמצב הנוכחי, בו הופעה מושכת קהל יכולה להתקיים במעבדה וההולכים בדרך חברון לא יידעו על כך. בתי עסק נוספים (כגון פאבים ובתי קפה) יכולים להיפתח גם על רחוב דוד רמז (תיאטרון החאן, חזית תחנת הרכבת הישנה) ולהפוך אותו לפעיל עד שעות מאוחרות.

כאשר בין צומת הכניסה הצפוני של אבו טור לבין מלון הר ציון יפעל בית-קפה/פאב, ומעט דרומית משם, בצד השני של דרך חברון מעל תיאטרון המעבדה יפעל עסק אחר שימשוך מבקרים, ובתווך יפעל הגלגל הענק שיביא לאזור מאות ואלפי תיירים ביום (שכמובן ירצו לשבת לשתות קפה/בירה לאחר מכן) - גם למי שבסך הכל ירצה לראות סרט טוב בסינמטק יהיה יותר ביטחון.

ישנה גם דרך להרוס את הכל - והיא להפוך את מתחם הרכבת למתחם סגור של פאבים ובתי קפה. זה יכול להיות נהדר למבקרים וגם רווחי עבור בעלי העסקים - אבל הרבה פחות טוב לירושלים.

כדי שירושלים תהיה עיר בריאה באמת מבחינת היצע התרבות שלה, היא חייבת לספק ביטחון לתושביה בדרכם לאותם מוקדי תרבות. בלי הביטחון הזה, גם הסינמטק הנהדר לא שווה הרבה.

יובל

”אין לאדם דתי מקום באגואיזם הזה. תעופו משם. האנשים האלה חושבים רק על עצמם. אין עם ישראל, אין אחרים, אין אף אחד, רק הבן שלהם. צריך להתרחק מדבר אגואיסטי כזה, מנוול שכזה. אין לכם חילול השם יותר גדול מזה. לחשוב רק על אחד ולהפקיר את כל עם ישראל?“. את הדברים האלה צעק מול מאהל משפחת שליט, ליד בית ראש-הממשלה בירושלים, חגי בן-ארצי.

אך הטענות הללו לא נשמעות רק מימין. אם היה מדובר רק בנסיונות של בן-ארצי ומספר רבנים ימנים לכופף את ההלכה היהודית כך שתתאים להם (תומר פרסיקו כתב יפה על כיפוף הדת היהודית למטרות פוליטיות אחרות לפני מספר ימים), אז היה אפשר לנסות לחלק את המחנות בנושא זה לימין ולשמאל. אך זה לא המצב - במאהל משפחת שליט נמצאים דרך קבע בני נוער של הציונות הדתית, חלקם תושבי התנחלויות. מהצד השני, הגורו של השמאל הרדיקלי בבלוגוספירה הישראלית - יוסי גורביץ - הוא אחד המתנגדים התקיפים לעסקה, כשהוא חוזר שוב ושוב על המנטרה של ”קמפיין לא מוסרי”.

מה שחוזר בכל אותם טיעונים של מתנגדי העסקה, הוא ההצגה החוזרת ונשנית של דעותיהם כרציונאליות צרופה - הרי המחבלים המשוחררים יחזרו לרצוח, ראינו כבר בעסקת ג‘יבריל - לעומת התומכים בעסקה, המונעים אך ורק מרגש. לעתים זה רגש אמהי, לעתים זה רגש ילדותי, לעתים זה סתם חוסר היכולת לוותר על מה שרוצים. הקריאות החוזרות ונשנות של פעילי מטה שליט, ”רוצים אותו בבית, רוצים אותו עכשיו“ רק מעודדת את אותן טענות של מתנגדי העסקה. היא מחזקת את הקיטוב הברור, בעיניהם, בין הצד הרציונאלי שלא מוכן לשחרר מחבלים, לצד הרגשני שרוצה את גלעד בבית בכל מחיר.

אבל אפשר להיות רציונאלי, ולתמוך בשחרורו של גלעד בתמורה לכמות מסויימת של מחבלים. גם אם מדובר במאות מחבלים.

בתקופה שלאחר עסקת ג‘יבריל, ולמעשה עד כמה שנים לתוך האינתיפאדה השניה, הגבול בין מדינת ישראל הריבונית לבין השטחים היה פרוץ לחלוטין. פיגועים בוצעו ללא הפסקה בתקופות כמו אמצע שנות התשעים או אינתיפאדת אל-אקצה. לעתים על בסיס יומי, לעתים רק על בסיס שבועי.
חלק גדול מהאחראים לביצוע אותם פיגועים חוסלו במהרה, חלק נעצרו. מאות בתים של משפחות הטרוריסטים נהרסו, עד ששר הביטחון שאול מופז החליט כי אין בכך תועלת.

ואז זה הפסיק. מחבלים המשיכו להיתפס בדרכם לפיגועים, במחסומים או על גדר המערכת. מעבדות נפץ נחשפו כמו קודם לכן - בשכם, בג‘נין ובחברון. אבל קצב הפיגועים ירד עד שהפסיק לחלוטין. מדי פעם מתבצע פיגוע ירי בשטחים, מהסוג שתמיד יכול להתבצע כל עוד צה“ל וההתנחלויות נמצאים בגדה המערבית (ובטח שלא צריך עבורו מחבל איכותי במיוחד), אבל פיגועי התופת הנוראיים, שפעם היו חלק כה בולט משגרת חיינו, נעלמו.

הטיעון/שאלה שחוזר על עצמו בגירסאות חוזרות ונשנות, ”מה תגידו אם אחד המחבלים שישוחרר יבצע פיגוע בו יירצחו 12 ישראלים חודשיים לאחר שישוחרר“, הוא לא יותר רציונאלי מהטיעון של אביבה שליט שרוצה את בנה בבית. הוא מעלה השערה, שלא שווה הרבה יותר מכל טיעון לא-לוגי אחר. סביר שהחמאס, על מנת להשיג תמונת ניצחון מובהקת בעסקת שליט, ינסה לבצע פיגוע בעזרת אחד מאותם מחבלים - אך אין שום סיבה שדווקא הפיגוע הזה יצליח.

טיעוןאחר שחוזר על עצמו הוא הטיעון הלעוס, המשעמם והשקרי על כך שעסקת שליט תיתן לחמאס וליתר ארגוני הטרור מוטיבציה לביצוע חטיפות נוספות. זה היה יכול להיות נכון, אם לא היו עשרות נסיונות לביצוע חטיפה על גדר המערכת בעזה מאז שנחטף גלעד שליט. אז אומרים המתנגדים לעסקה - זה בגלל הלחץ של משפחת שליט. כלומר - אם אין עסקה, אז אנחנו נותנים מוטיבציה בעצם ההפגנות. אם תהיה עסקה - אז המוטיבציה גדלה. ואם משפחת שליט יושבת בשקט יותר משנתיים ומפעילה את הלחץ בעיקר בדרישה להרעת תנאיהם של אסירי חמאס, ולאו דווקא על ממשלת ישראל - מה אז? למה עדיין מתבצעים נסיונות חטיפה?
הם מתבצעים מהסיבה הפשוטה שהחמאס הוא אויב, הוא תמיד יהיה אויב. הוא ימשיך לנסות לפגוע בנו, ע“י פגיעה בחיילים או באזרחים, גם אם ממשלת ישראל תחליט להפציץ בדיוק את מקום שביו של גלעד שליט (במידה והוא אכן ידוע, כפי שטוענים פרסומים מסויימים) ותחליט שנפשו של גלעד תמות עם פלישתים, ועסקה לא תהיה. מילא כשזה בא מנציגי השמאל הרדיקלי שאולי מאמינים שלחמאס יש תקנה, אבל כשנציגי ימין מובהקים כמו חגי בן-ארצי ורבנים מסויימים טוענים זאת, קשה שלא לחשוב האם הם מאמינים באיזשהו מצב שבו החמאס יחליט להפסיק להילחם בישראל. מי יודע, אולי הם עדיין מאמינים בצריבת התודעה.

ולמרות הכל, הדיון הזה מתעלם מהדבר החשוב ביותר, והוא שגלעד שליט, חייל צה“ל, לא נהרג בהגנה על המדינה אלא יושב נמק בכלא. מדינת ישראל, כמו מדינות רבות בעולם, פועלת על פי הערך החשוב לפיו הדמוקרטיה בישראל פועלת על פי העקרון לפיו ”עדיף 100 פושעים מחוץ לכלא, מאשר חף מפשע אחד בכלא“. זה סיכון שמדינה מתוקנת לוקחת, על מנת למנוע את עיוות הדין הנורא לפיו כל אחד מכם יוכל, על לא עוול בפיו, לשבת שנים ארוכות בכלא.

ואם חלילה תשבו בכלא למרות היותכם חפים מפשע, אתם תזכו לביקורי משפחות, לסיבוב בחצר הכלא, סביר להניח שגם לחופשות מהכלא. אתם תוכלו לשוחח עם היקרים לכם. יהיה מי שיתמוך בכם על העוול הנורא שנעשה לכם. במקום כלשהו ברצועת עזה, ככל הנראה רחוק מאור השמש, יושב כבר יותר מ-1,500 ימים גלעד שליט, חייל צה“ל שנשלח ע“י מדינת ישראל - על ידינו.

ולכן, בשם הרציונאליות ובשם ההיגיון - גלעד שליט חייב להשתחרר, גם בעסקה כואבת ולא נעימה.

יובל

כיכר ציון, שתוכננה כקודקוד המזרחי של משולש המע“ר שהגו ובנו הבריטים בשנות העשרים, מהווה במשך יותר משמונים שנים את הלב הפועם של ירושלים. בכל ערב ניתן למצוא אלפי אנשים בנקודות שונות במרכז העיר, אבל אין ספק שביחס בין יחידת שטח לכמות אנשים כיכר ציון תופסת את אחד המקומות הראשונים בעיר. היא ממוקמת במרכז העיר, לא בלב אזור חרדי, ובכל זאת - הסיפור שמספרת רונה, המתגוררת בסמוך לכיכר ופעילה בפורום האירגונים לירושלים חופשית, לא מאוד מפתיע. מרגיז, מקומם, מרתיח את הדם - אבל לא מפתיע. שכן הכיכר, למרות היותה סמל של ירושלים החופשית (ונקראת על שמו של קולנוע ציון ששכן בסמוך, ולא מתוך כוונה דתית כלשהי), הפכה בשנים האחרונות גם לסמלן של קבוצות אחרות שעושות בה ככל העולה על רוחן - ובאישור בשתיקה של המשטרה.

רשות הדיבור לרונה:
—————————————————————————————————-
אתמול, יחד עם שתי חברות, חזרתי מטיול עם הכלב של השכן, והגענו לכיכר ציון.
כרגיל, היו שם 2 משאיות ענקיות עם 4 רמקולים על כל אחת מהם. לידן היו המוני ברסלבים, רוקדים ומניפים שלטים. בחוק זה מוגדר כהפגנה? כמסיבה? כמשמרת?
הברסלבים משתמשים במגפון, רמקולים וכריזה. הם נואמים נאומים לקהל הרחב. מצד שני, הם גם רוקדים - אז אולי זו מסיבה?
כל יום מחדש אנו מתקשרות למשטרה ומבקשות שהם יפונו מהכיכר, דבר שלא נעשה. זאת למרות שכולנו יודעים מה היה קורה אם אנחנו היינו באים לכיכר וסוגדים לאל של דובוני האכפת לי עם 2 משאיות ו-8 רמקולים.

ביקשנו מהברסלבים להנמיך את המוזיקה. הסברנו שאנחנו תושבות המקום וצריכות ללמוד למבחנים. אחרי עשר דקות של הסברים על ההפרעה שלהם לאורח החיים התקין שלנו, כולל הסבר מפורט על איך הרעש שלהם מוגזם ומרעיד לנו את הבית הם הלכו להנמיך את המוזיקה. כעבור דקה שכבר באנו ללכת הם הגבירו אותו אל מעבר לעצמה המקורית.
החלטנו שלא נשתוק והצטרפנו לרקוד איתם.

בשלב הזה הם התחילו לקלל אותנו ולשפוך עלינו מים ולרקוד בצורה אלימה לכיוון שלנו, כאילו בטעות לפגוע בנו תוך כדי ריקוד. הזמנו משטרה למקום כמובן.
המשטרה הגיעה אחרי חצי שעה בערך, והדבר הראשון שהשוטר אמר לי, אחרי שהסברתי לו ששפכו עלינו מים ושהתייחסו אלינו באגרסיביות, זה ש“הם דתיים“ ושאני ”צריכה להבין שאסור להם לרקוד בצורה מעורבת של בנים ובנות“. אחרי שצרחתי עליו והסברתי לו את העמדה הוא יצא מהמכונית. הצבענו כולנו על האנשים ששפכו עלינו מים ושהתנהגו באגרסיביות כלפינו. הם לקחו אותם הצידה לדבר איתם. דרשנו מהמשטרה לקחת מהם תעודות זהות וכן את מספר הרכב. הם אמרו לנו שלא נגיד להם איך לעשות את העבודה שלהם. לקחנו בעצמנו את מספרי הרכב, השוטרים סירבו לומר לנו אם לקחו מהם את תעודות הזהות.

שאלנו את המשטרה האם הם מפנים אותם, הם שוב אמרו שזה לא ענייננו והם לא חייבים לנו תשובות על כלום. הברסלבים בעצמם עזבו את המקום ונסעו.

מיותר לציין שכל האירוע היה מאוד אגרסיבי כלפינו. אנשים בכיכר קיללו אותנו לאורך כל האירוע - ”פרוצות,לכו לשכם, שי**** אתכם ערבים“ וכו‘. אותם אנשים צידדו בברסלבים, ואמרו לנו שאסור לנו לרקוד שם - בכיכר ציון, במרכז העיר למי שפיספס.

הלכנו להגיש עם מספר אירוע תלונה במשטרה. זה לקח 3 שעות כמובן. בזמן שהיינו במשטרה השכנים שלנו סימסו לנו שהם חזרו לכיכר. חזרנו מהמשטרה ב00:44 והם עדיין היו שם. התקשרנו שוב למשטרה. דרשנו שיינתן קנס על עבירה חוזרת. הסברנו שהם כבר פונו היום משם. מהמשטרה שוב נמסר שזה לא עינייננו, ושזו החלטת השוטר במקום (שמן הסתם יחליט שלא לתת להם קנס).

—————————————————————————————————-

מי שנוח לו עם ההתנהגות הזו של המשטרה לנוכח התפרעות הברסלבים, עלול להיות בצד הלא נכון במקרה עתידי. מי שדעתו לא נוחה מכך, מוזמן למחות. אתם יודעים מתי (מוצ“ש), עכשיו אתם גם יודעים איך.

יובל

כל אדם אחר שמעז לערער על הצורך בהצהרת נאמנות למדינה היהודית, מואשם באנטי-ציונות, חוסר-לאומיות או סתם בגידה. אבל כשזה בא מאחד משרי הליכוד, אחד מאחרוני הז‘בוטינסקאים, כבר אי אפשר להתעלם.

לפי ההצעה שהובאה לאישור הממשלה תעודכן הצהרת הנאמנות למדינה, כך שמבקשי אזרחות יידרשו להצהיר אמונים ’למדינה יהודית ודמוקרטית‘…
השר (דן) מרידור תקף בחריפות את ההצעה וטען כי מדובר בהתגרות מיותרת בערביי ישראל. מרידור ציטט קטעים מעדותו של מייסד התנועה הרוויזיוניסטית זאב ז‘בוטינסקי בפני ועדת פיל, שבחנה ב-1937 את עתיד המנדט הבריטי בפלשתינה. ”ז‘בוטינסקי אמר אז שבחוקה של המדינה שתוקם לא צריך לציין את האופי הלאומי שלה - מספיק שפשוט יהיה רוב יהודי“, אמר מרידור.
מרידור הוסיף: ”למה לכל הצעה צריך להוסיף את המונח יהודי ולהראות לאזרחים הערבים שזה לא שלהם? אחר כך מתפלאים שהם מקצינים עמדות. יש כאן אנשים, למה להחריף ולהחמיר כל הזמן? הרוב לא צריך להזכיר כל הזמן למיעוט שהוא מיעוט”.
(הארץ, ע‘ א1, 20.7.2010)

לא במקרה, כשמפלגת העבודה הגוססת שותקת (במקרה הטוב) ומשמשת כעלה תאנה לממשלה הימנית-הקיצונית ביותר מאז קום המדינה,  אלו דווקא תלמידי ז‘בוטינסקי שמצליחים איכשהו לשמור על כבוד הממשלה הזו.

כשמרבית העם כבר מכיר ב“עובדה“ שדמוקרטיה היא מערכת בחירות אחת לכמה שנים, ובין לבין ישנה רק עריצות הרוב על המיעוט, טוב שיש את דן מרידור - ואיתו צריך לתת כמה נקודות זכות גם לבני בגין ולראובן ריבלין (ותודה לגורו יאיא) - שמנסה, לפעמים (ובלי יותר מדי הצלחה), לעצור את הסחף. הוא ימני, הוא מאוד רחוק ממני אידיאולוגית, אבל בכל הקשור לזכויות דמוקרטיות, מסתבר שהיום אפשר לסמוך רק עליו.

יובל

”רוב הדוברים שללו את האלטרנטיבה של השמאל בלי לשים על השולחן משהו פוזיטיבי. זה משהו שאפיין את השיח המדיני של הימין במשך שנים. אפשר לומר שלימין היה קסאם על כל טיעון של השמאל. היו לנו שורשים אידיאולוגיים שאמרו שזו הארץ שלנו, אבל מעבר לזה, לא הוצע פיתרון של ממש…“
(ציפי חוטובלי, מוסף הארץ, 16.7.2010)

לפני מספר חודשים כתב חברי איציק אלפסי, אדם שלא מוכן בשום אופן להגדיר עצמו כשמאלני אבל תומך ביזמת ”השמאל הלאומי“, פוסט לבלוג השמאל הלאומי. תחת הכותרת ”למרות שאני אוהד בית“ר“, הציע איציק לאנשי השמאל הלאומי לכוון את היזמה לא רק לשמאלנים, אלא לכל מי שמגדיר עצמו כחלק מ“המחנה הלאומי“ - השם שהיה מזוהה במשך שנים עם מפלגת החירות ולאחר מכן הליכוד. למה? משום שרק רעיון חלוקת הארץ למדינה יהודית-דמוקרטית ומדינה פלשתינית, יכול לשמור את הרעיון הציוני בחיים.
לא הסכמתי עם הבקשה אז, ואני לא מסכים איתה גם עכשיו - אבל הכתבה שפורסמה אתמול במוסף הארץ, בהחלט עוזרת לחדד את ההבדלים בין מי שתומך, לפחות רעיונית, ביזמת השמאל הלאומי (גם אם לא רוצה לקחת חלק ביזמה הזאת ספציפית, וזה מובן) - לבין מי שמתנגד ליציאה מהגדה המערבית.

מספר דוברים בולטים של הימין האידיאולוגי, האמיתי, מבינים אחרי 43 שנות כיבוש שאי אפשר להמשיך לדרוך במקום, ומה שהשמאל - תחילה הקיצוני, לאחר מכן המרכזי ולאחר מכן אפילו אנשי מרכז וימין מתונים - אמר לאורך השנים, מסתבר כנכון. אי אפשר להמשיך להחזיק עם שלם תחת כיבוש, בלי זכויות אזרח. או שיוצאים, ומחליטים לקיים מדינה נורמלית עם רוב יהודי מובהק ושומרים על החלום הציוני, או שנותנים אזרחות לכולם, ותוך כמה שנים נפטרים מתמונותיהם של הרצל, נורדאו, וולפסון, בן-גוריון ושאר אלה שהעזו לחלום (ולעשות) על מדינה יהודית עצמאית.

”…אפשר להסתכל על עוד אופציה. האופציה היא שישראל תחיל את החוק על יהודה ושומרון, ותאזרח לתוכה כמיליון וחצי פלשתינים“
(משה ארנס, חלק ב‘, הארץ, יוני 2010)

ארנס טוען שהוא עדיין ציוני, ובטח לא דו לאומי. הטיעון של משה ארנס מאלף - ”אנחנו כבר מדינה דו-לאומית… יש פה עשרים אחוז מיעוטים, וזו עובדה. עם עובדות אתה לא יכול להתווכח“. כלומר - גם ככה יש פה 20 אחוז מיעוטים. בוא נהפוך אותם ל-40, בידיעה שקצב הריבוי הטבעי שלהם יותר גבוה. נאפשר להם בתוך הכנסת להיות גורם משפיע שיוכל לחוקק חוקים כגון זכות השיבה (איזו קואליציה תקום בלי מפלגות ערביות בעלות משקל כזה?), נבנה על החרדים (שברובם לא עובדים, ובוודאי לא עושים צבא) שינסו להחזיק את הרוב היהודי בשיניים בעזרת ילודה מוגברת, והחלום הציוני יישמר פשוט כי… למה בעצם?

במשך שנים משתמש הימין, כפי שאמרה ציפי חוטובלי בעצמה, בטיעונים מאוד משכנעים לגבי האיסור לסגת ולוותר על כל שעל שהוא מאדמות יהודה ושומרון. קסאמים, עם כל הסכנה הביטחונית שבהם, לא מגרדים אפילו את תחתית הסכנה הדו-לאומית, זו שכעת - בשם קדושת האדמה - מוכנים לקחת על עצמם חוטובלי, ארנס, אורי אליצור וחבריהם.

”הבעיות שיש לישראל בעולם בחמש השנים האחרונות הן כי לעולם נמאס. הוא אומר לנו ’אתם הצגתם לפנינו כאילו זה מצב זמני, והנה עברו 40 שנה של מצב זמני. אנחנו מוכנים להסכים לעוד עשור, אבל אנחנו רוצים לדעת לאן זה הולך הלאה‘. גם ישראלים מתחילים להבין את זה…“
אורי אליצור, מוסף הארץ, 16.7.2010

ועל זה נאמר - בוקר טוב אליהו. הציטוט הזה הוא ציטוט של איש שמאל-לאומי, אבל המשכו הוא של איש שמאל רדיקלי - ”אני רוצה שנחפש את הפתרונות בצד השני של הסקאלה, זה שבין המצב הקיים לבין סיפוח ואיזרוח כל הפלשתינים“. ומה שמדהים, זה שהדובר הוא איש גוש אמונים, מזכ“ל מועצת יש“ע לשעבר, ולא אחד שחצה את הגדר והפך לאיש שמאל. הוא נשאר מה שתמיד היה - איש ארץ-ישראל השלמה, ולעזאזל מדינת ישראל היהודית.

הויכוח הוא כבר לא בין שמאל לימין. הויכוח הוא בין הציוניים לבין האמוניים, וכך זה תמיד היה - אבל רק כעת המחנה האמוני, שמקדש את האדמה הרבה לפני האדם, מתחיל להבין את זה. השמאל הלאומי (לאו דווקא זה של אלדד יניב ושמואל הספרי, אלא מי שמחזיק בתפיסה שאומרת שיש לחלק את הארץ ולקיים מדינה יהודית-דמוקרטית בגבולות ברורים) הוא המחנה הלאומי האמיתי, ומנגד יש את אלו שמוכנים להמר על העתיד של כולנו על מנת לא לוותר על וילות עם גגות אדומים בגבעות השומרון. במקום לחזק את ישראל מבפנים, להפריח את השממה בגבולותיה המוכרים והבטוחים של המדינה ולדאוג שמדינתנו תישאר תמיד מקלט ליהודי העולם ומקום שטוב לחיות בו ליהודי וערביי הארץ - הם מעדיפים לשמור על תפוח, אפרת ובת-עין. ישובים שגם ממשלות השמאל הקימו וחיזקו, אבל עכשיו אין ברירה אלא להגיד להם שלום - למען עתידנו ועתיד ילדינו.

מדינה יהודית-דמוקרטית תוכל להתקיים רק בגבולות שחופפים, פחות או יותר, לגבולות 67 (עם תיקונים מסויימים, בעיקר בירושלים). רק כך נוכל לשמור על החלום הציוני. טוב עשו אליצור, חוטובלי, ריבלין וחבריהם שפירסמו את עמדותיהם ברבים, גם במחנה שלהם וגם בפני המדינה כולה, והבהירו לכולם - או שאת/ה ציוני/ת, או שאת/ה בעד המשך הישיבה ביהודה ושומרון.

שבוע טוב,
יובל

בתחילת השבוע שעבר כתבתי על נבחרת גרמניה והרוח הלאומית הנושבת שם בשנים האחרונות סביב נבחרת הכדורגל. שוב, זה לא קל להזדהות עם הנבחרת הגרמנית, אבל קשה להתעלם מכך שהיא מהווה מיקרוקוסמוס של השינוי הענק שחל בחברה הגרמנית מאז 1945. נבחרת שמייצגת חברה רב-לאומית. נבחרת שאחד השחקנים האהודים בה הוא אוזיל, בן למהגרים תורכים (שהגיעו לגרמניה במסגרת הסכם בו ממשלת גרמניה, לבקשתה, הכניסה רבבות זוגות ידיים עובדות של תורכים לתחומה). בגלל זה לא הייתה לי בעיה לשבת באחד ממאות הפאבים הענקיים במינכן בשבת האחרונה אחר-הצהריים, עם כ-200 אוהדים גרמנים (ועשרה ארגנטינאים), ולשמוח שוב על כל גול גרמני. גם בלי להיכנס לפוליטיקה וליחס המצויין שיש שם כיום ליהודים בכלל ולישראלים בפרט, הנבחרת הזאת פשוט משחקת יפה.

אבל מינכן היא עיר נהדרת, כמעט מושלמת, מבחינות אחרות - שמקשות מאוד את החזרה לארץ, ובין השאר לתחבורה הציבורית בירושלים. ותחבורה ציבורית זה נושא בעייתי, כי איך יכול ישראלי להתרשם בלי רגשות אשם ממערכת הרכבות הגרמנית? הרי כולנו יודעים עד כמה היא יעילה, ושזה בטח לא משהו חדש.

במינכן, מלבד מערכת רכבת תחתית מסועפת, יעילה ונוחה לשימוש (ובנוסף לכך זולה מאוד לנוסע), יש מערכת רכבות קלות (הנוסעות, בחלק מהמקומות, על אותם רחובות עם  הרכבים הפרטיים והאוטובוסים) ומערכת אוטובוסים משלימה לשכונות אליהן הרכבות לא מגיעות. וכן, גם לאוטובוסים יש לוחות זמנים מדוייקים להפליא בתחנות ומפות לנוחות הנוסעים. בתוך האוטובוס עצמו יש שני מסכים המציגים את התחנות הבאות אליהן האוטובוס יגיע, וכן כריזה אוטומטית, לעיוורים (או סתם למי שלא שם לב שהאוטובוס הגיע לתחנה). וזה באוטובוס - לא ברכבת.

האם ירושלים לא יכולה ללמוד מכך? ברור שנקודת הפתיחה לשיפור מערכת התח“צ בבירתנו היא בעייתית, אבל היא בהחלט אפשרית. תמיד יש מה ללמוד, כפי שמראה הסיפור הבא:

בסוף שנות השמונים השבעים ביקר טדי קולק, ראש העיר האגדי של ירושלים, במינכן. הוא התרשם מאוד ממרכז העיר, סביב המריאן-פלאץ (שם נמצא גם בניין העירייה), הפראון-פלאץ (שם נמצאת הכנסייה המרכזית של העיר) והאודאון-פלאץ, ובעיקר מהעובדה שכמעט כל מרכז העיר, התוסס והחי, מכיל רחובות מרוצפים - מה שקרוי במקומותינו מדרחוב. וכך החל פרוייקט בן-יהודה, והפיכתו, יחד עם רחובות רבים בסביבתו בהמשך, למדרחובים חיים ותוססים. עדיין לא כמו במינכן, אבל יש עניינים דמוגרפיים אחרים שמשפיעים על כך.
בכל מקרה, מלבד עניין הגודל, לירושלים אין במה להתבייש בקשר למרכז העיר שלה. יש לנו מרכז עיר טוב, חי ותוסס, והעירייה צריכה לקבל החלטה על ריצוף רחובות נוספים ופתיחתם למסחר, ולא רק במרכז העיר אלא גם בתלפיות ואפילו בגבעת שאול, ועל ידי כך ליצור מוקדי בילוי ופנאי נוספים בעיר.

האם אי אפשר לשפר את התחבורה הציבורית על ידי למידה שכזו? אולי אם בכירי העירייה ייצאו לסיור במינכן, או בכל עיר אירופאית גדולה אחרת, וינסו לנוע בה רק בתחבורה ציבורית - הם יגלו כמה זה פשוט, ומדוע גם אנשי עסקים עם חליפות ותיקים יקרים לא רואים פחיתות כבוד בעלייה לרכבת או לאוטובוס.
אם הם יחליטו לנוע במשך הסיור על אופניים, הם יגלו שכמעט כל רחוב מרכזי בעיר מכיל שביל מיוחד לאופניים, ואיש לא עולה על השביל הזה (מלבד חבורת סטודנטים ישראלים שלא מכירה את הפלא הזה, הנקרא שבילי אופניים).

זה לא עניין של תפיסה של הציבור. הציבור הישראלי בכלל, והירושלמי בפרט, לא באמת מכור למכונית שלו - פשוט אין לו אופציה אחרת. כשסיפרתי לנילס, סטודנט מקומי (שאפילו דובר קצת עברית, עקב תחום הלימודים שלו), שבירושלים התחבורה הציבורית משמשת שני ציבורים עיקריים - סטודנטים ועניים (שאליהם אפשר לצרף עוד מספר משוגעים לדבר וחובבי איכות-סביבה) - הוא היה בהלם מוחלט. באירופה, על כל מגרעותיה, הממשלות והעיריות מבינות שתחבורה ציבורית זה לא עול וגם לא מותרות, אלא משהו שהמדינה צריכה לספק לאזרחיה.

הפיתרון המיידי, כמו שאמר ראש עיריית קוריטיבה, חיימה לרנר, בביקורו בירושלים - הוא קודם כל לסיים כבר לבנות את הקו הראשון של הרכבת הקלה. להפסיק עם הסחבת הבלתי נגמרת ולאפשר כבר לירושלמים לנסוע בתחבורה ציבורית יעילה ומהירה, גם אם מדובר כרגע רק בחלק משכונות העיר שיהיו מחוברות לרכבת.

לאחר מכן יש לחבר את שני הקמפוסים העיקריים בעיר - גבעת-רם והר-הצופים - לקווי הרכבת הקלה, וזה אפילו לא צריך לקחת כל כך הרבה זמן. לא צריך קו נפרד, אלא שְלוּחות מהקו שנסלל כעת. הר הצופים קרוב מאוד לתחנת גבעת התחמושת, גבעת רם לא רחוקה ממספר תחנות על ציר הרצל. כך כבר יירדו מהעומס על האוטובוסים סטודנטים רבים בעיר. גם בית החולים הדסה הר הצופים ומבקריו יזכו כך לתחנת רכבת קלה, וזאת בנוסף להבטחה - שנקווה שתקויים - לחיבור הדסה עין כרם הענק, כולל קמפוס האוניברסיטה שבתוכו, לקו הרכבת שאמור להגיע בשלב הראשוני עד הר הרצל.

אבל לפני התוכניות העתידיות, שעלולות לקחת שנים רבות (וזה לא חייב להיות כך, למרות המרירות הישראלית הידועה בנושא), יש כמה דברים בסיסיים שאפשר לעשות.
אפשר לתלות שילוט ברור בתחנות לאורך ”הקו המהיר“ לגבי זמני הגעת האוטובוסים. נכון שיש פקקים ויש בעיה לתזמן את האוטובוסים בכל שעה ושעה בנפרד, אבל זה אפשרי. גם במינכן האוטובוסים נוסעים באזורים רבים לצד הרכב הפרטי, ועדיין השעה המופיעה בתחנות היא מדוייקת. עד כדי כך מדוייקת, שבמוצ“ש האחרון חיכיתי לאוטובוס מתחנת הרכבת התחתית לאכסניה בה התארחנו בשבוע האחרון, והזוג שהיה לידי בתחנה (זוג גברים, אבל במדינות מתקדמות זה לא מראה נדיר במיוחד) נע בחוסר סבלנות ושאל מה קורה עם האוטובוס - הוא כבר מאחר בשלוש דקות. אחרי כמה שניות האוטובוס הגיע.
בכל תחנה צריכות להופיע מפות של קווי התחבורה העוברים בה - ולא הפיילוט המופיע כרגע בחלק מהתחנות, עם מפות של חלק מהקווים בלבד ובלי הסבר ממשי על אפשרויות ההחלפה.

בנוסף לכך, אגד והעירייה חייבות להוציא לאור ולחלק לבתי כל התושבים בירושלים מפות מפורטות של התחבורה הציבורית בעיר, כולל תדירות הגעה של אוטובוסים. אפשר לחכות לשינויים שיחולו בעוד כמה חודשים, אבל כשזה יקרה - התושבים חייבים לדעת מי נגד מי ואיך לנסוע מהבית לעבודה, לקניות ולבילויים. אין שום סיבה שהמידע הזה לא יהיה זמין גם בלי אינטרנט.

וגם אם זה לא יהיה יעיל כמו במינכן, כי יש דברים שרק הגרמנים יודעים לעשות בצורה מושלמת, בטוח שזה יעזור ויהפוך את העיר הזו למקום שהרבה יותר נעים לחיות בו.

יובל

לא קל ליהודי לראות דגלי גרמניה מתנופפים בגאווה. חגיגות לאומיות של האומה הגרמנית תמיד עלולות להעלות אצל כולנו זיכרון לימים אפלים הרבה יותר בהיסטוריה הגרמנית, היהודית והאנושית. זה לא הזיכרון האישי שלנו, אלא הזיכרון הקולקטיבי, אבל בכל זאת.

הבוקר נחתתי במינכן לסמינר בן שבוע מטעם האוניברסיטה העברית בחוג להיסטוריה של אוניברסיטת מינכן. כבר עם הנחיתה, ב-10 בבוקר, היה ניתן לראות שהיום יום חג בגרמניה. מחלונות המכוניות התנוססו דגלי הזהב-אדום-שחור, במעין גירסה מקומית לתקופה הקודמת אצלנו ליום העצמאות.

בשעה 13:30, שעתיים וחצי לפני משחק שמינית-הגמר נגד הנבחרת האנגלית, התמלאה הרכבת התחתית בזוגות של אוהבים, חבורות של צעירים, משפחות שלמות ולצידם זקנים וזקנות (כולל אישה שאני מוכן להישבע שמתקרבת לגיל 90), עטופים כולם בדגלי הלאום. שיערם של חלקם היה צבוע בצבעי הדגל. אחרים הסתובבו עם אביזרי תחפושות שונים ומשונים המתבססים על צבעי הדגל. לא היה ניתן ללכת מטר אחד באזור האוניברסיטה או אזור מרכז העיר (המשובח ביותר, אבל על כך בהזדמנות אחרת) בלי להיתקל בחבורות עצומות של אוהדי הנבחרת. כיכרות במרכז העיר התמלאו באותם אוהדים שהגיעו לצפות בקרב הגדול. אחרים מילאו את כל הפאבים עד אפס מקום.

לפני המשחק, חבורת בני נוער גרמנים מתכוננת לקרב

בזמן המשחק, כל שער גרמני זכה להשתקת הווליום של תחנת הטלוויזיה, ובמקומה נוגן שיר גרמני זה או אחר – בשני מקרים גירסה של שיר פסטיבלים מקומי, כפי שהסביר לי אחד האוהדים בפאב אליו עברנו במחצית השניה (כדי לצבור חוויה נוספת על הכיכר בה צפינו במחצית הראשונה).

ומוזר, אבל בתור ישראלי לא רציתי שגרמניה תפסיד. המפגש הראשוני הזה עם האומה הגרמנית בתור אומה אוהדת כדורגל גרם לי לשכוח הכל, ופשוט להרגיש כמו אוהד ותיק של נבחרת גרמניה. קפצתי בכל גול, צעקתי צעקות שמחה בגרמנית המוגבלת שאני יודע וניסיתי את מזלי בהרכבת משפטים מסובכים כמו ”הוא שחקן מצויין, לוקאס פודולסקי, הא?”. לא הייתי היחיד – כל אחד מ-14 הסטודנטים בחבורה שצפה במשחק (במספר מוקדים שונים בעיר) חווה את אותה חוויה, וחגג בסיום את הניצחון הגרמני.

עם שריקת הסיום החל הטירוף האמיתי. הכבישים (המעטים, כיאה למרכז עיר מרוצף) באזור התמלאו במכוניות צופרות כשמהחלונות התנופפו צעירים וצעירות עם הדגל הגרמני. אלפי אנשים רקדו ברחובות, זימזמו ב-וובוזלות המזעזעות, וחיבקו את כל מי שרק ראו.

——

בניגוד לסברה הרווחת אצל אנשים לא מעטים, כאילו גרמניה מתמודדת עם עברה באמצעות ”מחיקת“ 12 השנים בין 1933 ל-1945, המציאות היא אחרת לגמרי. האמת היא שעד 2006 היה נדיר לראות דגלים גרמניים מתנופפים בגאון, עקב החשש הכבד מהפגנת לאומיות בולטת מדי, שתזכיר את הימים האפלים ההם. מינכן (וכמוה ברלין וערים רבות נוספות) מרוצפת באנדרטאות המזכירות את התקופה האפלה ההיא. אחד מקירות האוניברסיטה במרכז העיר עדיין מכיל חורי ירי רבים, כתזכורת למלחמה ההיא. אין כאן ניסיון לטייח את העבר.

העבר, גם של אותן 12 שנים, משתקף בצורה בולטת יותר במינכן – לא רק באנדרטאות שלה, אלא גם בארכיטקטורה שלה שמתכתבת עם אותן שנים (והשנים שקדמו להן). תייר שבא לעיר לא יכול שלא להיתקל במידע על אותן שנים. הוא לא יכול שלא לדעת שזו העיר ממנה צמחה המפלגה הנאצית. גרמניה עדיין מתמודדת עם עברה.

——

וגם החגיגות הלאומיות הנוכחיות, עקב אופיין, לא רק שלא הפריעו לי כיהודי, אלא אפילו שימחו אותי. זו לאומיות יפה, שלמרות הבעיות הרבות בחברה הגרמנית כיום, שחלקן סובבות סביב נושא ההגירה – ואיש לא מתכחש אליהן – מצליחה להכיל בתוכה הרבה יותר מבלונדינים תכולי עיניים. אלו עדיין מהווים אחוז ניכר מהגרמנים החוגגים ברחוב, אבל אי אפשר היה להתעלם מהכמות האדירה של שחומי-עור עטופים בדגל הגרמני, מהכמות הגדולה של אסייאתים, של תורכים (וכאן תמיד יהיה מי שיאמר שהתורכים בגרמניה הם קהילה מתבדלת – מה שאולי נכון במרבית המקרים, אבל יש מקרים שמוכיחים שאפשר גם אחרת) וככל הנראה גם של יהודים מקומיים, אותם לא הצלחתי לזהות, אבל ידעתי שהם שם.
אחרי המשחק הסתובבו בעיר, בין אלפי הגרמנים, גם עשרות אוהדים אנגלים ששהו בעיר בזמן המשחק ולמרות ההפסד שרו שירי הלל למלכה ולממלכה בעודם עטופים בדגל סנט-ג‘ורג‘. הגרמנים הקניטו אותם בשירת ”England’s coming home”, כפרפראזה על השיר האנגלי ”הכדורגל שב הביתה“. אבל לא הייתה שם אלימות, ובמקרים רבים נרשמו הסתחבקויות ידידותיות וחצאי חיבוקים.

גרמניה היא עדיין לא הנבחרת שלי, וכנראה שאף פעם לא תהיה, אבל טינה כלפיה עקב העבר המזוויע של מדינתה אני כבר לעולם לא ארגיש. גרמניה משחקת כדורגל נפלא, העם הגרמני ברובו הוא עם חביב ומסביר פנים, אוהדי הכדורגל הגרמנים הם קהל נעים ברובם המוחלט (בניגוד לעבר) ולא לעד נוכל להאשים אנשים בפשעים של אבותיהם, סבותיהם ועוד.
הנבחרת שלי היא עדיין ספרד, אבל אני בהחלט לא אבכה אם בסוף תהיה זו הנבחרת של קאקאו הברזילאי, אוזיל התורכי, קלוסה ופודולסקי הפולנים, חדירה האלג‘יראי ומולר הגרמני שתיקח את הגביע*.

יובל

*כמובן שכל הלאומים שצויינו בפסקת הסיום הם ארצות הלידה המקוריות של אותם שחקנים. כיום הם גרמנים, ואיש לא מערער על כך.