יובלוג

היום ב-6:15 בבוקר נחתתי בנתב“ג. ב-14:15 יצאתי לעבודה, עכשיו אני כותב מפה את הפוסט. מטורף? לא ממש, מבחינתי תפסתי שתי ציפורים (או יותר) במכה. הצלחתי לפגוש את אייל (לייבו, לא זה מהטיול) ולהביא לו את הפיג‘לינג שהוא ביקש (החלפתי אותו), יש לי משמרת עם טלטל (וסביר להניח שגם ככה הייתי רוצה להיפגש איתה היום או מחר), וכמובן - אני מתחיל להחזיר את הכסף הרב שנשפך בסקוטלנד (בעיקר) ובאנגליה. למרות שכמובן, הכל שווה בשביל לראות את בוב דילן בגודל אמיתי.

אבל קודם כל, סקוטלנד. כנראה שהסיבה העיקרית שאני ואייל לא נבקש אזרחות סקוטית היא שאין כזה דבר, שכן מדובר בחלק מבריטניה. אבל מכל שאר הבחינות התאהבנו בסקוטלנד, בנופים שלה, באנשים שלה, בבירות ובוויסקי שלה. כמו שכתוב בשדה התעופה של אינברנס, בירת ההיילנדס של סקוטלנד - Scotland - The best country in the world. כמה מתנשא, ככה נכון.
אז בואו נתחיל, אתם מוזמנים לדלג בכל הזדמנות. אגב, חלק מהתמונות יעלו בעמוד נפרד ביומיים-שלושה הקרובים.

יום ראשון 8/4
נפגשים ב-14:30 בנתב“ג (היינו אמורים להיפגש ב-14:00, אבל לכו תסמכו על אייל), ממהרים לצ‘ק אין, ביקור זריז של עשרים דקות בדיוטי פרי שחלקו הוקדש לסידור הפלאפון חו“ל ולמטוס.
נוחתים בסביבות 21:00 בסטאנסטד, צפונית ללונדון. אחרי עיכוב קל עם המזוודות לוקחים רכבת למרכז לונדון, אוכלים במקדונלד‘ס (אמרתי מראש שזאת תהיה טעות, אבל זה היה בערך הדבר היחיד שהיה פתוח באזור), ומוצאים איזה הוסטל סביר להעביר בו את הלילה.

יום שני 9/4
רכבת לשדה התעופה הקטן של לוטון, גם צפונית ללונדון. מטוס (חצי שבור-חצי מתנדנד) לאינברנס (Inverness), ומתחילים להנות. אחרי שבאוטובוס משדה-התעופה לעיר אייל הגבר המצ‘ואיסט הצליח להתאהב בנהג אוטובוס המזדקן רק בגלל המבטא שלו. אנחנו פשוט לא ממש הצלחנו להבין את מה שהוא צעק לנו במבטא הסקוטי המקסים הזה. גם לא אייל שאנגלית היא שפת האם שלו. אחרי זה הוא הסביר יותר לאט, והבנו שהוא שם אותנו באזור של כמה הוסטלים נחמדים. מצאנו אחד ממש טוב וזול, עם סקוטי זקן ומקסים שמתייחס לאורחים שלו כאילו שהם בני משפחה (אחר כך הבנו שברוב סקוטלנד זה ככה, אחרי שעברנו בעוד מקומות). ישר יצאנו לשתות ולהכיר את מרכז העיר העתיק.עברנו בשני פאבים מקומיים, שתינו בירה טובה, דיברנו עם הזקנים שישבו בפאבים, אכלנו פיש נ‘ צ‘יפס (שמהר מאוד הפסקתי להתלהב ממנו, בניגוד לאייל) וחזרנו להתקלח בהוסטל. אחר כך יצאנו לעוד פאב, שיחקנו קצת קליעה למטרה עם חצים, אכלנו משהו וחזרנו לישון.

יום שלישי, 10/4
קמים בבוקר, אוכלים את ארוחת הבוקר הסקוטית הראשונה שלנו (כמעט זהה לארוחת בוקר אנגלית, אבל תוך שעתיים בסקוטלנד הפכנו ללאומנים סקוטיים ותיעבנו כל דבר אנגלי, לפחות באופן זמני). הלכנו לתחנת האוטובוסים של אינברנס ולקחנו את השיט+אוטובוס תיירים ללוך-נס. ידענו שאחרי זה יהיו לנו 3 ימים בכפר על האגם, אבל רצינו להכיר גם את הגדה השניה של הלוך-נס, עם טירת אורקהארט ועם מרכז התצוגה התלת-מידמי בדרומנדרוכיט (נו, אל תגידו לי שאף פעם לא שמעתם על העיר הזאת! טוב, יותר כמו כפר ציורי נידח), היה שיט נחמד מאוד, נופים מדהימים, עוד נהג אוטובוס עם מבטא מגניב במיוחד וחזרה לאינברנס. ארוחת צהריים קלילה, ולוקחים אוטובוס (הפעם ציבורי) צפונה, לכפר הנידח עוד יותר Muir of Ord, שם נמצאת מזקקת הוויסקי Glen Ord. אחרי סיור של שעה, טעימה מהסינגל מאלט המדהים שלהם וסמול-טוק קטן עם המדריכה שגם אני וגם אייל הלכנו מאחוריה ודיברנו בקול רם על האפשרות להציע לה נישואים ואפילו להתפשר על זה ששנינו נצטרך לחיות ביחד תמיד בגלל זה (גם צעירה, גם יפה, גם יש לה מבטא סקוטי והיא גם מבינה בוויסקי ויותר מזה - עובדת במזקקת וויסקי. מי צריך יותר?), מיהרנו חזרה עם כל התרמילים שלנו לאוטובוס לאינברנס, בתקווה לתפוס את האוטובוס האחרון לכפר Foyers, על גדות הלוך-נס, שם היה לנו חדר לשלושה לילות הקרובים ושם היינו אמורים לטייל קצת יותר בטבע. כמובן שקראנו לא נכון את לוח הזמנים שלהם, ופיספסנו את האוטובוס האחרון, ככה שהיינו צריכים לקחת מונית ב-23 פאונד (200 ש“ח פחות או יותר) מהתקציב הלא-בטוח גם ככה שלנו כדי להגיע לכפר הנידח הזה ולהתחיל לדאוג לגבי המחסור באטרקציות באזור.
לא שאנחנו מפונקים או משהו חלילה, אבל בסופו של דבר עקב העובדה שמדובר בטיול קצר מאוד (לא בטיול ארוך של כמה חודשים שכל אחד מאיתנו מתכנן), התכוונו כל יום לטייל ולקנח באיזה פאב או שניים. בכפר הזהלא היה כלום. עכשיו, אם זה לא מספיק ששני גברים צעירים מגיעים לכפר מבודד ורומנטי על גדות אגם יפהפה, מסתבר גם שהיתה טעות בהזמנה והיינו רשומים על חדר עם מיטה זוגית, ולא שתי מיטות בודדות. הצלחנו לתקן את זה עקב העובדה שהיינו היחידים באותו ”מלון“, אבל נראה שהנזק כבר נעשה. המסעדה היחידה בכפר (מלבד מסעדת המלון שלנו שהיתה יקרה מדי) היתה קצת יקרה, אבל סבירה ויכולנו להרשות לעצמנו לאכול שם את שלושת ארוחות הערב שלנו במקום. די נדהמנו מהנימוס של המלצרית שטיפלה בנו שם בכל הערבים (עזבו את הקטע שהיא התעקשה להוריד לנו בעצמה את הז‘קטים. לעזאזל,  בערב האחרון היא אפילו התנצלה על זה שהיא העבירה בטעות את היד מעל השולחן שלנו כדי לקחת את אחת הצלחות. איפה זה היה קורה בארץ?), אבל אנחנו בטוחים שלבוא שלוש פעמים ברציפות לארוחת ערב במסעדה שקטה וחמימה שכזאת גם הוסיף לנו למוניטין של זוג הגיי‘ז שהגיע לכפר. חשבנו להתחיל שם עם בנות כדי לתקן את הנזק, אבל נחשו מה? אין שם. פשוט אין. אלא אם כן מקום שבו הבחורה הכי צעירה היא בת 35 נראה לכם כמו אטרקציה.

יום רביעי 11/4
התחלנו את היום במסלול Falls of Foyers, מפלים יפהפיים ויערות עד ירוקים שמסתיימים בנחל קטן עם גשרים עתיקים שנשפכים לתוך הלוך-נס. בצהריים לקחנו אוטובוס לאינברנס, ישבנו שם בעוד שני פאבים מקומיים, טיילנו בטירת אינברנס, ישבנו בעוד פאב (Hutananny’s, בו שתינו את הבירה הכי טובה שיצא לנו לשתות בחיים - Black Isle) וחזרנו לפוייר‘ס. התקלחנו, הלכנו שוב לאכול באותה מסעדה (kreigdorach, אם אתם במקרה מגיעים למקום הנידח הזה. באמת מסעדה מצויינת), ישבנו ב“בר“ של המלון בו נמצאת המסעדה הזאת וחזרנו לישון.

יום חמישי 12/4
המסלול הכי ארוך שעשינו בטיול (שכאמור לא הוקדש למסלולי הליכה, למרות הרצון הרב) היה באותו יום. לקחנו מפת סימון שבילים מהמכולת המקומית, והתחלנו ללכת ביערות המדהימים שיש שם. תסתכלו על התמונות (כשיהיו), ותבינו על מה ההתלהבות. אין בכלל מה להשוות את זה ליערות בארץ. ואנחנו בתור שני בחורים שאוהבים טיולים, בהחלט יכולנו להנות מזה. בעיקר אייל, שצילם בערך כל זווית נוף שנראתה לו, אבל גם אני צילמתי לא מעט. אחרי 8 שעות ביערות ובכפר הסמוך (3 מייל מפוייר‘ס) חזרנו, התקלחנו, והלכנו למסעדה ”הקבועה“ שלנו.

יום שישי 13/4
קמים מוקדם, חוטפים איזה משהו קטן שבעלת המלון השאירה לנו בידיעה שנצא לפני שעת הארוחה ותופסים את האוטובוס לאינברנס. מאינברנס לוקחים אוטובוס של 4 וחצי שעות לאדינבורו, מגיעים ב-15:00, מונית קטנה למלון שלנו ויוצאים למרכז העיר. אחרי שאכלנו משהו קטן (בכל זאת, מאז הטוסט היבש בבוקר לא הכנסנו כלום לפה) מצאנו את האפב הראשון שנראה לנו כמו פאב סקוטי מקומי, והתברר כבחירה מעולה. מעבר לבירה הטובה ששתינו (Bellhaven Best), התיישבנו ליד זוג סקוטי מזדקן. הגבר שאל אותנו מאיפה אנחנו, והוא אישתו התלהבו כשסיפרתי שאנחנו מישראל. הוא שאל אותנו על השירות הצבאי, סיפר לנו על השירות הצבאי שלו ברגימנט הסקוטי של הצבא הבריטי לפני 30-40 שנה (היה רס“פ הבחור), לימד אותנו איך אומרים ”לחיים!“ בגלית (סלאנג‘-ואר!, אין לי מושג איך כותבים את זה. בטח Slunjevar או משהו בסגנון). לסיום, הוא קם לבר והביא לנו עוד שתי כוסות של הבירה ששתינו, על חשבונו. יצאנו מחוייכים בהחלט.

יום שבת, 14/4
לקחנו אוטובוס מהמלון למרכז העיר, טיילנו קצת, נכסנו למוזיאון מורשת סקוטי אחד שהיה פתוח בחינם. בכלל, אחד הדברים היפים בגאווה הלאומית של הסקוטים היא שהם דואגים שכל העולם ילמד על ההיסטוריה שלהם. אז נכון שעולה לא מעט כסף (11 פאונד לבן אדם, קצת יותר מ-90 ש“ח) להיכנס לטירת אדינבורו, עליה אני אספר עוד מעט, אבל שם מדובר באמת במקום ענק ומרשים, ומושקע מאוד.
לאחר מכן הלכנו לשים את המצלמה של אייל בחנות של קודאק על מנת שיוציאו לנו שני דיסקים עם התמונות לאחר היא התמלאה, ועלינו ברגל לכיוון העיר העתיקה של אדינבורו. נכנסנו ל“מרכז מורשת הוויסקי הלאומית של סקוטלנד“, לסיור נחמד מאוד שגם קיבלנו בו כוס וויסקי (גם הוויסקי וגם הכוס, כמובן) במתנה, ולאחר מכן המשכנו לטירת אדינבורו שנמצאת כמה מאות מטרים משם. מדובר במקום גדול מאוד, עם כמה וכמה מוזיאונים בתוכו, אבל כמובן שבתור שני חיילים משוחררים חיכינו במיוחד למוזיאון המלחמה הסוטי. כן, בעיקר בשביל להתמרמר על זה שכבר לפני 200 שנה המדים שלהם היו יותר יפים מאלה של צה“ל. באיזשהו שלב אייל העיר את תשומת ליבי לעובדה שיש להם בדיוק את אותם נעליים צבאיות. אחרי שאמרתי לו שמדובר על הנעליים שהסקוטים (והבריטים בכלל) נעלו לפני כמה עשרות שנים במקרה הטוב, הוא חזר להתמרמר. אבל בסך הכל מדובר במוזיאון מאוד יפה, שמנציח את זכרם של הלוחמים הסקוטים ושל כמה מהמסורות היפות שלהם - למשל העובדה שתוך כדי הקרבות במלחמות העולם היתה קבוצה של נגני חמת-חלילים בכל גדוד סקוטי בצבא הבריטי שצעדו לצד הלוחמים וניגנו שירי-עם סקוטים להעלאת המוראל. כמובן שחלקם נהרגו גם כן תוך כדי הקרבות. אני לא טוען שצריך לעשות משהו כזה בצה“ל, לדעתי מדובר בביזבוז של חיי אדם, אבל זאת מסורת ועם זה קשה להתווכח. המשכנו לעוד כמה חלקים יפים בטירה, וירדנו חזרה לעיר.
נכנסנו לעוד פאב מקומי, שם שאלו אותנו שלושה צעירים (זוג נשוי ואח של הגבר) מאיפה אנחנו וכו‘, ושוב התלהבו לשמוע שאנחנו מישראל. האח הלא נשוי סיפר שהוא היה בישראל לפני חודשיים (אוהד שרוף של גלאזגו ריינג‘רס ששיחקה נגד הפועל תל-אביב) ורק סיפר כמה הוא התלהב מהארץ שלנו, ואח שלו אמר ”כן, הוא לא מפסיק לדבר על זה מאז“. אמרנו לו שהוא מוזמן לקחת את הדרכונים שלנו ולתת לנו את שלהם. ההצעה נדחתה על הסף. לאחר מכן גם הוא הביא לנו שתי בירות על חשבונו, בנוסף על מה שכבר שתינו. מה שגרם לנו לכנות החל מאותו רגע את אדינבורו בשם ”Buy One-Get One city“. אכלנו ארוחת ערב מוקדמת, חזרנו למלון לקחת את התיקים ונסענו לתחנת האוטובוסים המרכזית של אדינבורו לתפוס את אוטובוס הלילה ללונדון. 9 וחצי שעות של אוטובוס ללונדון, אבל יצאה עיסקה די טובה מכיוון שהנסיעה עלתה רק 25 פאונד, אוטובוס נוח מאוד (לא שזה עזר לי להירדם.. נדודי שינה ארורים), הגענו ב-6 וחצי בבוקר ליום חדש ומלא ולא היינו כמובן צריכים לשלם על לינה באותו לילה.

יום ראשון, 15/4
מגיעים ללונדון, אני אחרי לילה בלי שינה ואייל אחרי 9 שעות שינה רצופות אבל עם צוואר תפוס לחלוטין. אם הייתי בן אדם טוב הייתי מציע לו מסאז‘, אבל אני לא בן אדם טוב כנראה. חוץ מזה, שהתהלכתי ברחובות לונדון כמו זומבי ובקושי שלטתי על עצמי מרוב עייפות, אז יש לי נסיבות מקלות. אחרי מקלחת בהוסטל שהתאכסנו בו לארבעת הלילות הנותרים הייתי טיפה יותר ערני ויצאנו להסתובב קצת. העניין המשעשע לגבי ההוסטל הוא שבמשך כל הטיול דיברנו על שתי הבחורות הדניות שבטוח, אבל בטוח יהיו בשתי המיטות הנותרות בחדר שלנו. דיברנו על זה כל כך הרבה שכבר באמת האמנו בכך שמדובר בעובדה. כשהגענו, הסתבר שבמקום שתי בחורות יש בחור אחד. לא מדנמרק, משוויץ. והוא גם לא באמת שווייצרי אלא מהגר עיראקי. פאדי שמו, מהנדס צעיר בשנות ה-20 לחייו. דווקא אחלה בן אדם, התעניין לשמוע על ישראל, התפלא לשמוע כמעט כל דבר שסיפרנו, ובסופו של דבר גם דיברנו איתו על זה שאנחנו אחרי צבא והוא קיבל את זה יותר בסקרנות מאשר בחשדנות.
לאחר מכאן הלכנו להסתובב בקובנט גארדן, ולפגוש את בן-הדוד של אייל שקיבל בשבילנו את הכרטיסים לקונצרט של בוב דילן בוומבלי-ארינה. ישבנו איתו ועם חבר שלו במסעדה מרוקאית, אני מרוב הרגל לחומוסיות ערביות בישראל ניסיתי לבקש את החשבון בעברית, ולאחר מכאן אחרי סיבוב של שעה בהייד-פארק (ליד המלון שלנו) חזרתי לישון שעה וחצי-שעתיים במלון. יצאנו לאיזה שעתיים לאוקספורד סטריט, אכלנו ארוחת ערב ושוב חזרנו ללילה במלון.

יום שני, 16/4 - פוגשים את בוב דילן
התחלנו את היום בדאנג‘ן - היכל האימה של לונדון או משהו בסגנון (קשה לי להגדיר), מקום מאוד נחמד ומשעשע (אמור להיות מפחיד, אבל ילדים קטנים אנחנו כבר לא. מה שכן, כיף מאוד היה שם). טלטול המליצה לי על המקום במכתב המושקע שהיא הכינה לי לטיסה, וזאת בהחלט היתה דרך מהנה להעביר את שעות הבוקר עד הצהריים. לאחר מכן הלכנו לטייל קצת באזור הטאוור-ברידג‘ והטאוור של לונדון, וחזרנו למלון להתארגן לקראת ההופעה הגדולה.
היינו צריכים להיות ב-18:30 בוומבלי ארנה, ליד אצטדיון וומבלי החדש והמדהים. מדובר בשכונה צפונית מאוד של לונדון, שלא ידענו כמה זמן ייקח להגיע אליה, אז ב-17:00 כבר נכנסנו לאנדרגראונד בשכונה שלנו, ואחרי נסיעה של קרוב לשעה (כולל שתי החלפות) והליכה מאומצת של עשרים דקות בשכונת וומבלי (נשמע מקום יוקרתי? תחשבו שוב. פרבר מהגרים על כל המשתמע מכך) שנבעה מכך שירדנו בתחנה הפחות קרובה לאיצטדיון ולארנה הגענו ב-18:20 לשער הארנה. חיכינו בתור פחות מ-10 דקות, ונכנסנו לאולם הענק, מקום טוב באמצע כ-50 מטר מבוב, כשעל פנינו חיוך אדיר של ”עשינו את זה“. חוץ מאישה בריטית מבוגרת וחביבה שחפרה לנו בשכל קרוב לשעה וחצי לפני שהוד דילניותו עלה לבמה לא היו יותר מדי חוויות לפני ההופעה. ההופעה עצמה היתה מדהימה, שווה כל פאונד, למרות שדווקא את השיר שהכי אהבתי באלבום האחרון הוא לא ביצע. הוא התמקד בהרבה שירים מהעבר, כולל שיר שמאוד קיוויתי שיהיה שם אבל לא באמת האמנתי (Don‘t think twice, it’s alright), ונתן הופעת רוק‘נ’רול ובלוז משובחת ביותר.
לאחר מכן חזרנו למרכז לונדון אחרי שקנינו כמה מזכרות בזול מרוכלים עצמאיים שהיו מחוץ לארנה, פגשנו ישראלי בגילנו שגם הגיע בשביל ההופעה וחזר באותה רכבת אנדרגראונד (שבאותו אזור היא כבר ממש לא אנדרגראונד), והלכנו לישון עייפים אך מרוצים מאוד.

שלישי-רביעי-חמישי 17-18-19/4
לא שלא עשינו כלום בשלושה ימים האלה, אבל אני מרגיש שכבר חפרתי הרבה מעבר למצופה. בכלליות - ביום שלישי הסתובבנו קצת בעיר ובערב הלכנו למחזמר שיקגו, שהיה מצויין. אני מניח שרובכם ראיתם או לפחות שמעתם על הסרט.
ביום רביעי הלכנו למאדאם טוסו, מוזיאון השעווה למקרה שיש פה מישהו שלא מכיר, והצטלמנו עם כמה שחקני קולנוע שראו אותנו עוברים במקום וישר ביקשו תמונה משותפת. אחר-כך המשכנו שוב לקובנט גארדן, קנינו כמה טי-שירט‘ס מצחיקים שראינו יום לפני זה, הלכנו לפאב מדהים (Lowlanders) עם קרוב ל-200 סוגי בירה שונים. כל הבירות יקרות בטירוף, לדוגמא שתיתי בירה שעלתה לי יותר מ-5 פאונד לפינט (כלומר יותר מ-40 ש“ח לחצי ליטר), אבל בהחלט שווה את החוויה. סיימנו את היום האחרון שלנו ביחד בלונדון בארוחת ערב במסעדה יוונית מצויינת ליד המלון שלנו, והלכנו לישון שוב עייפים אך מרוצים.
ביום חמישי בבוקר נסענוו לתחנת ווטרלו, שם אייל לקח רכבת לפאריז לטיול של שבוע עם דוד שלו. אני העברתי את היום לבד בלונדון, עד הטיסה שיצאה ב-23:20 מסטאנסטד לבן-גוריון. בסביבות 11:00 בבוקר אתמול, אחרי שלא ידעתי לאן אני כבר יכול ללכת, החלטתי לעשות מה שכל גבר אמיתי היה עושה - קניתי עיתון (האינדיפנדנט)(כן, אני יודע שהם שונאי ישראל)(לא, אני לא חושב שה-70 פני ששילמתי בחנות יהיו מה שימנע מהעיתון להתרסק)(חוץ מזה, מה אכפת לי, אני בכלל סקוטי), והלכתי לשבת על הדשא בסיינט ג‘יימס‘ס פארק. עשיתי את זה שוב יותר מאוחר גם בהייד פארק ובלסטר סקוור, סתם כי גיליתי שזאת דרך נחמדה לטייל, להעביר את הזמן ולתפוס שמש נעימה באותו זמן. עשיתי עוד סיבובים באוקספורד סטריט ובכיכר פיקדילי, -ב19:30 הגעתי לתחנת האוטובוסים של ויקטוריה ולקחתי את האוטובוס לשדה התעופה בסטנסטד.

אגב, כבר החלטנו שבשנה הבאה אנחנו יוצאים לטיול יותר ארוך שיתמקד בעיקר בסקוטלנד.

שבת שלום,
יובל