גלעד שליט

ספטמבר 2007


שלום לכל ההורים של הילדים החמודים, וברוכים הבאים לקייטנות הקיץ (שנמשכות כל השנה!) של צה“ל, בבסיסי זיקים, ניצנים, מחנה 80 ובטח עוד כמה שיצא לי לשכוח.

מכיוון שהילדים שלכם הם עדיין הילדים שלכם, ולא חלילה חיילים בצבא (מה, הם ג‘ובניקים! מה פתאום שיחשיבו אותם לחיילים אמיתיים ויסכנו אותם?), אתם תוכלו לבחור את המקום בו הם יעברו טירונות! סליחה, אמרתי טירונות? התכוונתי קייטנה!
ואם אתם לא מעוניינים שילדיכם ישרתו בזיקים ורוצים למנוע מהם מלהגיע לבסיס, אז.. טוב, כנראה שכאן נגמרת הפנטזיה ומתחילה המציאות.

אני באמת יכול להבין הורים מודאגים, וברור שהילדים הוא הדבר היקר מכל (ויעידו על כך המחזות הקשים של הורים שבניהם נהרגים בצבא ובסיטואציות אחרות בחיי היום-יום - תאונות-דרכים, מחלות, אלימות ועוד), אבל כנראה שבשנים האחרונות חלק מההורים חושבים שילדיהם חשובים יותר מילדיהם של אחרים.
אני לא רואה את עצמי כמיליטנט, ומשתדל לא לשדר אופי שכזה. אני כן מאמין בשלום, ומעדיף למעט במהלכים צבאיים שאני לא מאמין שיתנו אופק כלשהו למדינה שלנו, או תקווה לעתיד טוב יותר. אבל אני כן מאמין שצבא העם הוא עיקרון שחשוב שיישמר, ומעבר לבעית ההשתמטות שהפכה להובי של ראשי מערכת הביטחון בשבועות האחרונים - אסור גם שיהיו מספר דרגים של חיילים.

לא ייתכן שהורים יגידו ”אילו לפחות היה מדובר ביחידה קרבית, ניחא“, כאילו שדמם של החיילים הקרביים הוא מותר, אבל אם הילד החליט לא ללכת ליחידה קרבית (ולא חסרים כאלה), או פשוט לא יכול (ויש הרבה מאוד כאלה שתורמים המון בתפקידים אחרים) אז צריך לשמור עליו בצמר גפן.

או הורה שמחזיק שלט האומר ”דם בנותינו אינו הפקר“, כאילו שדמם של תושבי שדרות והנגב המערבי אינו הפקר כבר תקופה ארוכה.
ומעניין מה חושב השדרותי הממוצע כשהוא שומע אמא לחיילת אומרת ”כל פעולה פשוטה - כמו ללכת לשק“ם או למקלחת - כרוכה בסיכון של הילדים שלנו, אבל לצערנו הרב, הצבא מאוד לא רגיש לחיי אדם“. ואולי אתם לא רגישים לחיי התושבים המסכנים שגרים באזור שבו הבת שלכם צריכה להעביר בסך הכל כמה שבועות, רובם בקרבת מבנים ממוגנים?
חשבתם אולי איך ירגיש תושב אחד הקיבוצים בנגב המערבי, אם הבסיס שליד ביתו יפונה עקב סכנה לחיילים? ומה עליו? מה על שאר התושבים באזור?

הגיע הזמן שההורים יבינו - צבא הוא לא קייטנה. אין להורים מקום בזמן שילדיהם באים לבסיס, אלא אם כן הם רוצים לבקר בשישי-שבת ולהביא להם אוכל. אין שום סיבה שהם יתקשרו למפקדים להתלונן (למרות שיש מפקדים גרועים, בהחלט יש), ואין שום סיבה שהם יחליטו שמותר להם להפגין מול שער הבסיס או בתחנת האיסוף לבסיס, אלא אם כן הם מנסים בכוח לתת לחמאס ולג‘יהאד האיסלאמי עידוד מאסיבי לירי הרקטות.

יובל

נכון לעכשיו יש בדיוק 13 תגובות. רוצה להגיב?


קשה לי להאמין כעת לעמי איילון, כשהוא מתרץ את מינויו לשר ללא תיק. במכתב שנשלח באי-מייל לרשימת התפוצה שלו (עליה אני נמנה עקב העובדה שהתפקדתי למפלגת העבודה כדי להצביע לאיילון בפריימריס, ולא משום סיבה אחרת) איילון כותב ”בפער הקיים בין נאיביות לתככנות, איש הציבור צריך לשאול את עצמו כיצד הוא מגיע לעמדת השפעה מבלי לדרוס את האחרים ואת המטרה שלשמה ובשמה הוא פועל“.

האם איילון באמת מאמין שיכולת ההשפעה שלו כשר ללא-תיק (וכחבר קבינט וכיו“ר ועדת השרים לביקורת המדינה - איילון טרח לציין זאת במכתבו) שווה את בזבוז הכסף הכרוך בהפעלת לשכה, רכב צמוד ושאר ההטבות להן זכאי שר?
לפני שנה, במפגש בקיבוץ רמת-רחל, אמר איילון ”זה לא מוסרי שמפלגה עם דגל של יושר ציבורי תיקח שר בלי תיק. אין לו שום אחריות מיניסטריאלית. יש לו יום עבודה אחד בשבוע. כל שאר השבוע מה הוא עושה? הוא מקבל וולבו ועוזרים. זה לא מוסרי, ועל מנת להבהיר את זה, אני עמי אילון לא שר בלי תיק“.

כן, צריך להיות נאיבי כדי להיות מופתע מכך שפוליטיקאי משנה את דרכיו כשהוא מגיע לעמדת השפעה כלשהי. אבל להרבה אנשים שפגשו את עמי איילון במהלך הפריימריס האחרונים, או שהכירו אותו קודם לכן מתפקידים קודמים שביצע בשירות המדינה, היה נראה שמדובר באדם ישר בצורה יוצאת דופן (שעלול עקב כך להיכשל בפוליטיקה - כמו עמרם מצנע, שבא כתקווה הגדולה לשמאל המתון והיום הוא בירוחם, עושה עבודת קודש אחרת).
ייתכן שאיילון לא שיקר ברמת-רחל - ייתכן שלא היה מדובר בסתם סיסמאות שהוא הפריח על מנת לתקוף את עמיר פרץ, אלא בדברים בהם הוא באמת האמין. והאמת היא, שבמקרה כזה קשה לי עוד יותר, כי האדם שראיתי כמודל לפוליטיקאי נקי וכמועמד שלי להתמודדות על ראשות הממשלה בעוד מספר שנים, משנה את דעתו בקלות כזאת.

סליחה, טניס

אחרי הפוסט ”טניס וסליחות”, שפרסמתי במוצאי יום-כיפור, עברתי למצב של מתח בלתי פוסק לקראת היום השלישי של המשחקים.
בסופו של דבר, 24 שעות אחרי הניצחון הענק של דודי סלע על פרננדו גונזאלס (מקום 6 בעולם), הפוסט האחרון בבלוג שלי עדיין עסק בנושא התנהגות הקהל ביומיים הראשונים. עכשיו זה כבר לא מעניין - כי גם אם ההתנהגות היתה קצת לא במקום, אי אפשר לקחת מהקהל את הדחיפה שהוא נתן לדודי סלע - ומדודי סלע עצמו את ההישג המדהים.

לקראת סוף המערכה הרביעית, כשסלע היה בפיגור 6:5 והיה חייב לנצח משחקון הגשה כדי לכפות שובר שוויון במערכה זו ולהשאיר לעצמו סיכוי במשחק, כבר היה ברור שאם הוא מנצח את המשחקון - הוא ינצח גם את המערכה ואת המערכה שאחריה, ובכך את המשחק כולו. גונזאלס היה עייף, והצליח לנצח את המשחקון שלפני כן רק בזכות חבטות פתיחה אדירות. על המגרש הוא התקשה לעמוד בקצב של הילד מקרית-שמונה, ובמערכה החמישית זה כבר בלט במיוחד.

יש משהו כיף במיוחד בניצחון כזה. דודי סלע נראה יותר ישראלי מהכל, מן ספורטאי שכל אחד מאיתנו יכול לראות בתור חבר שלו גם אם הוא לא פגש אותו אף פעם, וגם אם נגד גונזאלס הוא ראה אותו לראשונה (ובטלוויזיה).
בחור צעיר, בלי נתונים פיזיים מרשימים, בלי גב כלכלי (היום פורסם שוב ולא לראשונה על החובות בהם שרויה משפחתו עקב ההשקעה חסרת התקדים בטאלנט הצעיר בשנות נעוריו) אבל עם המון נשמה ורוח לחימה. בדיוק מה שאנחנו רוצים מהספורטאים שלנו. וכשזה משתלב עם כישרון יוצא דופן (וכדי לנצח את גונזאלס, בעל חבטת כף-היד הטובה מהשלוש הטובות בעולם כיום, במשחק כל כך חשוב, צריך כישרון יוצא דופן) - אין ישראלי שלא יהנה.

נכון לעכשיו יש בדיוק 2 תגובות. רוצה להגיב?


טניס. משחק פשוט אדיר. תמיד נשאר המתח. גם אם שחקן (או צמד, או שחקנית) נמצא בפיגור 5:0 במערכה השלישית, אחרי שהפסיד (או הובס) בשתי המערכות הקודמות, הוא עדיין יכול לחזור ולנצח. תיאורטית, משחק טניס אינו מוכרע אף פעם עד לסיומו המוחלט, עד שהמנצח אכן השיג את הניצחון. ברור שאם טניסאי במקום ה-300 בעולם ישחק נגד רוז‘ה פדרר (המדורג ראשון כיום, ולדעת רבים הטניסאי הטוב בהיסטוריה) ויהיה בפיגור שכזה במערכה השלישית, אפשר יהיה לדבר במונחים של גארבג‘ טיים, אבל העיקרון ברור.

בימים אלו מתקיים מפגש גביע דייוויס מרתק בין נבחרות ישראל בצ‘ילה. אחרי תום יום המשחקים השני, שעה וקצת לפני כניסתו לתוקף של יום כיפור, נמצאת ישראל ביתרון מפתיע מאוד של 2:1 (אחרי ניצחון ענק של דודי סלע על ניקולאס מאסו המדורג 30 מקומות מעליו בדירוג העולמי, ועוד ניצחון גדול של הצמד הישראלי אנדיוני - אנדי רם ויוני ארליך - על הצמד הצ‘יליאני המצויין). ניצחון נוסף ביום ראשון (מבין שני משחקי היחידים שיתקיימו), יעלה את ישראל לבית העליון של שמונה הנבחרות הטובות בעולם. הישג עצום.

באיגוד הטניס בנו על קהל רב שיגיע למשחקים, והתקווה התממשה. 5,000 צופים מילאו את יציעי איצטדיון קנדה ברמת-השרון (הקונכייה הנצפית מכביש 5 בין צומת הכפר-הירוק לצומת מורשה) ודחפו את הטניסאים הישראלים.
אך אבוי לבושה - הישראלי המכוער (ומבחינתי זו ממש לא קלישאה, ולא מעניין אותי אם ערסים נמצאים בכל מקום בעולם) הרים את ראשו גם במפגש הזה. ויש דברים שמתאימים לאיצטדיוני כדורגל (וגם אני ”חוטא“ בהם במשחקים), אבל ממש לא מתאימים לספורט הטניס, בו בכל רחבי העולם הקהל יודע לשמור על כללי התנהגות נאותים.

לעומת זאת, הקהל הישראלי גרם לשופט הקו לבקש ממנו בכל פעם מחדש להיות בשקט על מנת שהשחקנים יוכלו לחבוט את הגשות הפתיחה שלהם (ולתשומת לב השדרים - צפיתי במשחקי גביע דייוויס בינלאומיים, וממש לא מדובר בתופעה שחוזרת על עצמה בכל מפגש שכזה עקב קהל פטריוטי ונלהב), ונשמעו אפילו קללות איומות בספרדית (השדרן לא רצה לחזור עליהם - אבל מי צריך כשהטלוויזיה קלטה בעצמה את מלוא הבושה). שוב - לא מדובר בכדורגל, אלא בטניס, ענף בו לא מקובל לקלל, ונהוג לכבד את השחקנים היריבים בכל מצב.

אז כל הכבוד לדודי סלע על הניצחון הענק, וכל הכבוד לנועם אוקון על המאבק מול פרננדו גונזאלס המצויין, וכל הכבוד לאנדיוני על הניצחון הקשה במשחק הזוגות, אבל אני נכנסתי ליום כיפור בתחושות מעורבות - מצד אחד הישג ספורטיבי גדול, מצד שני פגיעה נוספת בתדמית שלנו. אולי רק בעיני הצ‘יליאנים, מדינה לא מאוד משמעותית בקצה השני של העולם, אבל פגיעה תדמיתית. וככה אנחנו נראים, בכל מקום.

אני מקווה שלפחות ביום כיפור שעבר עלינו, אותם אוהדים שניבלו את פיהם ביקשו מחילה גם על ההתנהגות המכפירה הזאת. ביום ראשון, לצד הקרב הצפוי על המגרש, זו הזדמנות למקצה שיפורים גם עבור הקהל שלנו.

שבוע טוב,
יובל

נכון לעכשיו יש בדיוק 15 תגובות. רוצה להגיב?


לנסות להפעיל מדיניות עמימות בישראל זאת משימה כמעט חסרת סיכוי. תמיד יבוא איזה אולמרט, שיפתח את הפה שלו בראיון בעיתון גרמני, או איזה אחד אחר, ביבי משהו, שירצה להראות לכולם כמה שהוא אחראי, ואיך הוא ”עודכן מראש בפרטי התקיפה בסוריה”, ו“נתן גיבוי מלא לאולמרט“.
שבועיים של מדיניות עמימות מוצלחת, בה סתמו כל המעורבים בפרשה את פיהם ואיפשרו לסוריה לברבר בעצמה, הלכו לעזאזל עם פליטת הפה של ביבי הגדול. האיש שמאז ומתמיד הצטיין בעיקר בלדבר, עשה שוב את מה שהוא כל כך טוב בו. ואולי בכך התחיל את מסע ההצלה המדהים של כולנו מהעתיד שמצפה לנו איתו בתור ראש ממשלה.

זה לא מפתיע שהמנהיגים שלנו לא יודעים לנצור את לשונם. הרי המנהיגים אמורים לשקף את רוח העם - והעם שלנו, בתחום השמירה על השקט, לא מצטיין במיוחד. כל מי שהיה בצבא, בין אם בתור לוחם בסיירת כלשהי, בתור חפ“ש בכל גדוד שהוא או סתם בתור חייל בקריה, יודע הרבה יותר ממה שהוא צריך לדעת - וכמובן טורח גם לספר לאחרים, כדי שיראו כמה שהוא יודע. ומי שלא יודע? אז הוא ממציא, ומעביר הלאה, ובינתיים גם השמועה הזאת תופסת.
הפוסטרים המשעשעים התלויים בכל מקום בצבא, בהם רשום ”זה סודי - כי החיים של הבן שלי/החיילים שלי/החברים שלי/החבר שלי תלויים בזה“, כבר הפכו מזמן לבדיחה בעיני החיילים אליהם הם מופנים. ביטחון שדה/מידע הוא המלצה בלבד, ובמלחמה האחרונה בלבנון החיזבאללה השתמש לא מעט במידע שהוא השיג בהאזנה לשיחות בטלפונים הסלולאריים של חלק מהחיילים - שהיו חייבים לספר להורים ולחברים בבית לאן הם הולכים, מתי ולמה.

אז מה אנחנו רוצים מביבי? ישראלי לתפארת. שמע משהו, ורץ לספר לחבר‘ה (אחרי שנתן גיבוי מלא, כי הוא מהווה אופוזיציה אחראית, כן?)

התחת של אברם מכה שנית?
לא ייאמן, אבל המאמן שאוהדי בית“ר לא רצו אצלם, ושאוהדי הכדורגל בישראל דרשו לזרוק מהנבחרת - הולך להיות המנג‘ר של המועדון העשיר בעולם.
מספר טוקבקיסטים באתרים השונים טענו שאוהדי הכדורגל בישראל עשו לגרנט את מה שאיגוד הכדורסל עשה לדייויד בלאט כשלא נתן לו לאמן את נבחרת ישראל - וזה הלך וזכה עם נבחרת רוסיה באליפות אירופה.

אז מספר הבדלים -
דבר ראשון, דייויד בלאט עוד לפני מינויו למאמן נבחרת רוסיה, עשה כמה דברים גדולים בכדורסל. הוא מונה למאמן הענקית הטורקית אפס פילזן עוד לפני האליפות, וזכה בדאבל מדהים באיטליה. מומחי כדורסל שונים בישראל טוענים שהוא היה המוח האמיתי מאחורי הקבוצה המדהימה של פיני גרשון במכבי תל-אביב - כשבנה את יסודות ההגנה הרצחניים של הקבוצה הזו.
מה גרנט עשה לפני מינויו בצ‘לסי? ההישג הכי גדול שלו היה לא להפסיד בקמפיין שלם במוקדמות אליפות אירופה. לעומת זאת, הוא גם לא ניצח. סליחה, חוץ מאשר את קפריסין ואיי פארו. בעלי זיכרון סביר יוכלו להיזכר גם בתיקו מביש, 2:2 מול מלטה, שהוא חילץ בקושי בשלהי הקמפיין הקודם.

ודבר שני, בכל הקריירה שלו עד עכשיו, הגורם העיקרי להצלחה עליו דובר בתקשורת (וגם גרנט עצמו, או יותר נכון אישתו צופית לא טרחו להסתיר) היה ”התחת של אברם“. זה מתאים לנבחרת/קבוצה מתגוננת, שרוצה ליצור שלם הגדול מסכום חלקיו - ולהוציא תיקו 0:0 בפאריס מול צרפת, או 2:2 מול אירלנד בדאבלין כשהתוצאה שהיתה אמורה להופיע על לוח התוצאות לפי מהלך המשחק קרובה יותר ל-8:0 לטובת השתיינים הירוקים.
ז‘וז‘ה מוריניו, המנג‘ר המתפטר/מפוטר של צ‘לסי, הוא גאון כדורגל בכל קנה מידה, שגרם לשחקנים שלו לפתח אספקטים במשחק שלא היו קיימים אצלם לפני זה. הוא אמנם היה בונקריסט, ויצר משחק משעמם ולא אטקרטיבי (וגרם לצ‘לסי להפוך לקבוצה השנואה עליי באנגליה - אפילו לפני מנצ‘סטר יונייטד), אבל יעיל הוא היה ועוד איך. ולא יעילות של תוצאות תיקו, אלא יעילות של שתי אליפויות היסטוריות ברצף, ועונות טובות בליגת האלופות שלא היו רחוקות מהגמר האירופאי.

אז סליחה שאני לא מצטרף לחגיגה הפרובינציאלית הישראלית המוגזמת, אבל אני לא חושב שלגרנט יש איזשהו סיכוי להוביל את צ‘לסי של השנה - אולי הקבוצה החזקה בתולדות משחק הכדורגל - לאליפות באנגליה. כנראה שהיכולת של גרנט להתחבב על אנשים בעלי כוח עבדה טוב מאוד גם על רומן אברמוביץ‘, הבעלים המיליארדר של צ‘לסי (וזה לא חדש - זה נודע כבר לפני יותר משנה, והשמועות על מינויו העתידי למאמן היו באוויר כבר אז), וכנראה שאברמוביץ‘ גם הולך לשלם על זה ביוקר. כי אם הוא רוצה כדורגל אטרקטיבי, הוא פנה לאדם האחרון בכדור-הארץ שיכול לספק לו כדורגל כזה.
בסופו של דבר, הישראלי שעשוי להנות הכי הרבה מהמינוי התמוה הוא יוסי בניון - שרוצה לזכות באליפות עם ליברפול, לראשונה מאז תחילת שנות התשעים. ואם לא הוא, אז אוהדי ארסנל ומנצ‘סטר יונייטד בארץ יוכלו להנות גם הם.

נכון לעכשיו יש בדיוק 11 תגובות. רוצה להגיב?


סוף סוף, באיחור מה, קיבלתי עותק של האלבום ”עיר“ של שלומי שבן. האלבום שהכי חיכיתי לשמוע במלואו בתקופה האחרונה, של אחד המוזיקאים המוכשרים בישראל, אם לא המוכשר ביותר כיום.

על מאיר אריאל אמרו פעם שהוא מעין גירסה ישראלית לבוב דילן. שלומי שבן הוא לא רק גירסה לבוב הגדול - הוא מעין יורש, רק בעברית.
התמונה שלו בסוף החוברת המצורפת לאלבום, בו הוא נראה כמו העתק כמעט מושלם של דילן, היא פינאלה מושלמת לחוויה מוזיקלית מדהימה. שלומי שבן הוא משורר אמיתי, כזה שלא היה לנו בישראל מאז… מאיר אריאל ז“ל. אותו אחד שכבר הושווה לבוב דילן. שלומי שבן הוא פסנתרן ענק. הוא מלחין כמעט מושלם. ויש לו קול רך וייחודי, שגם לאוהבי רוק מעט יותר מחוספס קשה שלא להישבות בו.

עטיפת האלבום

האלבום נפתח ברצועה ”פעם שירים“, שיר קצר ומעט נוגה, שגם במעט המילים שבו מוכיח שבן את כשרון הכתיבה המדהים שלו.
וכל העיר שקיעת אור פנסים רטוב
וכל העיר שקיעה
וכל העיר רחוב
.

הרצועה השניה באלבום, New Age Woman, היא מעניינת מאוד, וגורמת להשוואה בלתי נמנעת. כששמעתי את האלבום ליד הוריי,שניהם שאלו אם מדובר בחידוש למאיר אריאל. יש שורות שלא נשמעו מאז מותו של האחד והיחיד, ושלומי שבן פשוט ממשיך את דרכו של אריאל ז“ל. זהו שיר רוק קצבי שכיף לשמוע, גם אם לא מתעמקים במילים המדהימות שבו.
על הטיילת בית האצ“ל שר לסלמה והרצל
אורוטוריה של מיצי פירות וטראומה
שברי אורות כמו נמסים בין הדקלים הגוססים
כן יפו ערנית מנשיה לא נמה

הרצועה ”גור חתולים“, לפחות מבחינתי, מהווה את החלק החלש של האלבום. מדובר בניסיון לעשות משהו מעט שונה, שאכן שונה לחלוטין מכל שאר האלבום, אבל אליו לא הצלחתי להתחבר.

”האזרח ה-1″ הוא שיר מצויין, שקשה שלא לשמוע שוב ושוב. מדובר בשיר אפוקליפטי, על עידן מלחמתי בו כל יושבי העיר הם חיילים - מלבד כותב השיר עצמו.
הרחוב הוא פרוזדור בגוון חלבי
ובסופו זה אבי (בגירסת מילואים)
על ערמת עיתונים (שנראית כמו גל עד)
ממצמץ בכבדות וצורח עלי: התפקד!

הרצועה המקסימה ”מוכן לאהבה“ מוכרת מהשמעות בלתי נפסקות בתחנות הרדיו השונות - ועל אף התנגדותי לתרבות הפלייליסט של גלגל“צ ורשת ג‘, מוכרחים לציין שהפעם בצדק. מדובר בשיר שמופק בצורה כמעט מושלמת, ששבן עצמו כתב והלחין בהשראת ”עיין ערך אהבה“ של דוד גרוסמן. הקליפ המקסים ושובר הלב, בהשתתפותו של יצחק קלפטר, מומלץ גם כן.

רצועה נוספת שהושמעה לא מעט ברדיו היא ”אינטואיציה“ (“חוץ מזה היא לא היתה אינטליגנטית בכלל“), שלשומע המזדמן יכול להישמע כמו שיר בינוני. בהאזנה מדוקדקת למילים, אפשר להבחין דווקא בשיר עצוב מעט, למרות הקצביות והסיום שלו, האינטראקציה עם ”הקהל“, שנשמעת אפילו מעט משעשעת.

מבחינתי, נקודת השיא של האלבום מגיעה בגירסה העברית לשירו של בוב דילן, Mama, You Been on My Mind, שנקרא בתרגומו של שלומי שבן ”מותק, את אצלי בראש“. נכון, מדובר במילים ובלחן של בוב דילן, אבל התרגום הזה הוא כל כך מושלם וכל כך קורע את הלב שאי אפשר שלא להתאהב ביצירה של האמן המדהים הזה.
אפילו שמוחי הזוי ועולמי סגור וצר
איפה היית לא משנה לי ולא מציף אותי בצער
גם לא אכפת לי איפה או עם תתעוררי מחר
רק שמותק, את אצלי בראש

השיר ”מסיבת חוף“, למרות הכותרת שלו, הוא דווקא שיר מרגש למדי, שרק שורות הפתיחה שלו מרמזות על מסיבת חוף כלשהי בה זוג נולד לוקח אל הצד להתלחש. הכותרת הזאת יוצרת ציפייה לשיר ולסגנון מסויים, שבמקומו מקבל המאזין/שומע שיר עם תובנות עמוקות על אהבת נעורים כלשהי, שמסתיימת בשורות
ואהבתי אותה למרות
שאהבה אותי בגלל
ואהבתי אותה מאוד כי אהבה אותי בכלל

האלבום מסתיים בשיר ”עברנו לצפון“, שמוקדש ל“ענת, בית הלל“. מדובר בסיום נחמד וקליל לאלבום מצויין, למרות שקצת מפתיע למצוא אותו בסופו של אלבום אותו מגדיר שבן עצמו כתל-אביבי לחלוטין, ומדבר על המתרחש בעיר הזאת. מפתיע, אבל אולי יגרום לחלק מהמעריצים לתובנות הנכונות.

בסופו של דבר, האלבום הזה הוא יצירת אמנות אמיתית. צריך להקשיב לכל השירים שבו (גם ל“הומור“, ”אני מצטער לראות שגם אתה נפלת ל“ ו“אני שוקעת… תפוס אותי!“ עליהם לא הרחבתי) כדי להבין את עוצמתו של שבן כיוצר.

ונשאר רק לקוות שהפעם שלומי שבן ייקח לעצמו פחות מחמש שנות הפסקה. חיכינו הרבה מאז אלבום הבכורה, ואנחנו לא רוצים לחכות עוד יותר מדי.

עכשיו תביט בשקדייה
בפרח לוע הארי
עכשיו תריח את זה
עכשיו תגיד לי ש
זה לא יותר בריא

נכון לעכשיו יש בדיוק 15 תגובות. רוצה להגיב?