יובלוג

”ירושלים - מחזקים, לא מחלקים!“ אומר הסטיקר, המעוצב בצורה מפחידה משהו, שהונח על רכבי החונה. מחנה הימין (בצבעיו המוכרים) נאבק ברעיונו של חיים רמון להעברת השליטה בשכונות הקצה הערביות לרשות הפלשתינית, ואני נקרע בין ימין ושמאל.

אני לא מסוגל לראות את עצמי כחלק ממאבק של אותם גופי ימין, בטח לא כשהמאבק צבוע בכתום. גם אין לי התנגדות למושג ”חלוקת ירושלים“, ואני לא חושב שאבותיי ערגו אי פעם לשועפת, ג‘בל-מוכבר ואבו-דיס (שכבר נמצאת היום מחוץ לגדר ההפרדה הירושלמית).
מצד שני, גם האדם השמאלני שבי מעולם לא בחר את עמדותיו ע“פ עמדות מחנה השמאל ”הרשמיות“. אני מעדיף לברור כל סוגיה לפני שאני מחליט לגביה, וזוהי בהחלט סוגיה שאני לא רואה את עצמי מחליט לגביה כל כך בקלות.

לפני כמה וכמה פוסטים, ליתר דיוק כאן, סיפרתי שאני עובר לגור בשכונת פסגת-זאב - אחת משתי השכונות הצפוניות (גיאוגרפית, רק גיאוגרפית) ביותר בירושלים, בשטח שהיה לפני יוני 1967 בשליטת ירדן, ובסמוך לשכונת שועפת, מחנה הפליטים שועפת (שנמצא מעבר לגדר ההפרדה ואליו נחטפו לכמה שעות שלושת הנערים ביום שישי שעבר), שכונת בית-חנינא, שיכוני נוסייבה והכפר חיזמה (שנמצא גם הוא מעבר לגדר ההפרדה). הסברתי, ואני לא רואה צורך להסביר שוב, למה מבחינתי אין בעיה מוסרית (מבחינת המוסר המעט-שמאלני שלי) עם מגורים בשכונה הירושלמית הזו.

המגורים כאן, בשילוב עם העבודה בחצי-משרה בסופר כלשהו באבו-תור (שכונה ירושלמית על קו התפר בין מזרח למערב ירושלים, שחלקה שכונה שהיתה בשליטת ישראלית מ-1948 ובה גרים יהודים, וחלקה השני כפר פלשתיני שהיה בשליטת ירדן), גרמו להכיר קצת יותר לעומק את מרקם החיים שמתנהל ב“גבול“ הבלתי נראה בין ירושלים היהודית לירושלים הערבית.
מכיוון שברור גם לי, שהמצב האופטימלי שישרור באותן שכונות קצה אם וכאשר יעברו לשליטת הרשות-הפלשתינית יהיה ”שלום קר“, ושוב - רק במצב האופטימלי, ניתן להגיד בבירור שהפגיעה בחייהם של הפלשתינים באותן שכונות תהיה אנושה.
כיום, קווי אוטובוס (ליתר דיוק - מיניבוסים) נוסעים בתדירות מאוד גבוהה בין אותן שכונות, כשהם עוברים בכביש מספר 1 הירושלמי ובדרך חברון (שמהווים את קו התפר הישן), ועוברים גם בשכונות יהודיות כמו הגבעה הצרפתית, ארמון-הנציב ועוד. האוטובוסים האלה לא יוכלו להשתמש באותם נתיבים אחרי העברת השכונות לשלטון פלשתיני, אלא אם כן הדבר יהיה כרוך בבדיקה ארוכה של כוחות מג“ב או חברות אבטחה פרטיות שהמדינה תשכור. זה לא יהיה קל - לא להם ולא לנו.
הרכבת הקלה, שנבנית בעצלתיים ברחבי ירושלים (אך בהשוואה לאחותה החורגת מתל-אביב, אפשר להגיד שהיא מתקדמת בקצב שיא), אמורה לעבור בשכונת שועפת אחרי שהיא תעבור בנווה יעקב ובפסגת-זאב. כבר כעת נעשות עבודות בפאתי השכונה, ואמורות להיבנות בה שלוש תחנות - ”שועפת צפון“ (בצמוד לבית-חנינא), ”שועפת מרכז“ ו“שועפת דרום“. מרכז התפעול של הרכבת הקלה בצפון ירושלים נבנה בסמוך לשועפת. תושבי השכונה הם ירושלמים לכל דבר, שגם הולכים לקבל שירות תחבורתי מצויין, טוביותר מזה שיש להם כיום. מן הסתם, העבודות בשכונה ייפסקו במקרה של העברת השליטה בשטח לרשות הפלשתינית, וייגרם נזק רב גם לתוכניות העבודה של החברה המפעילה את הרכבת הקלה.

אותם ערבים-ירושלמים משתמשים בקווי האוטובוס שתיארתי קודם לא רק על-מנת לעבור בין שכונה לשכונה, אלא גם על מנת להגיע למקום עבודתם - בין אם זה באזור שער שכם, שהוא המרכז הכלכלי הגדול ביותר של מזרח ירושלים, ושאר שווקי העיר העתיקה ורחוב סולטן סולימאן. כמו-כן רבים מהם גם עובדים במערב-ירושלים ובשכונות היהודיות שנבנו מעבר לקו-הירוק. גם זה ייהפך לבעייתי הרבה יותר עבורם, ובמקרה של התדרדרות במצב או השתלטות חמאס על אותן שכונות - לבלתי אפשרי לחלוטין.

תושב בית-חנינא שנשאל על במצב ע“י כתבת ידיעות אחרונות אמר שהוא לא רוצה להתנתק מירושלים, ושזה יהיה אסון כלכלי עבורו ועבור משפחתו וחבריו. ”אין לי מה לעשות ברמאללה“, הוא אמר. אולי לפני שנשאל את אבו-מאזן, נשאל את ערביי השטחים, או במקרה הזה את ערביי-ירושלים - מה הם רוצים? עשינו את הטעות הזאת פעם אחת עם ערפאת כשדיברנו איתו ולא עם ההנהגה בשטחים, ועכשיו אנחנו קרובים לעשות טעות דומה (למרות שאבו-מאזן הוא באמת פרטנר יותר הגיוני מערפאת).

ועוד לא דיברנו בכלל על הצד של תושבי ירושלים היהודים, ועל הצד הדתי (שמבחינתי אין לו שום משמעות כשמדובר על שכונות שכאלה). מבחינת ערביי ירושלים, הנזק יהיה קשה ובלתי הפיך. אם ישראל תחזור לשם יום אחד, זה יהיה בטנקים ובמטוסים.

רק פה

”רק פה כשאתה עובר ליד בית-עסק
אתה נרגע אם אתה רואה איזה רוּלַה עם נשק“

השורות למעלה נכתבו ע“י הדג נחש, באלבומם השלישי ”חומר מקומי“, בשיר המצויין ”רק פה“. שורת המחץ בשיר חוזרת בפזמון -

”ואם אתה בחו“ל נמצא ועל פיצוץ שומע -
אז רק לפה פתאום אני מתגעגע“

אבל היום יצא לי לחשוב דווקא על השורות שכתבתי למעלה. לא עברתי ליד בית-עסק, אלא ליד חדר הכושר של האוניברסיטה העברית בהר-הצופים, בשביל שמוביל ממגרש החניה לאזור של בית-החולים הדסה ושאר פקולטות האוניברסיטה בהר-הצופים. השביל נתחם מצד אחד ע“י גדר של אתר בניה, ומהצד השני גבעה קטנה של אדמה ושיחים. פתאום, בחושך, שמעתי רעש מכיוון השיחים. בתחילה נבהלתי לשניה, אבל נרגעתי כש… ראיתי בחור גדול (נו, רולה), במכנסיים ארוכות וחולצה שחורה (כלומר לא מדי צבא), מחזיק נשק אוטומטי קצר ועל פניו דריכות גבוהה. זה מה שהרגיע אותי. רק פה.

יובל