יובלוג

יונית (כוסית עם אובססיית שואה), אחת הבלוגריות שאני יותר אוהב לקרוא, כתבה פוסט בו היא תוקפת את המאבק הציבורי נגד עישון בפאבים ובמסעדות. הפוסט נכתב בצורה מאוד משכנעת, ומכילה טיעונים שחלקם נכונים, ודירבן אותי סופית לכתוב גם כן על הנושא.

יונית טוענת שמדובר בעוד מאבק ציבורי מתוקשר נגד האויבים הלא נכונים - ציבור המעשנים - שהתמכרו לניקוטין בלי התנגדות מצד הממשלה, ש“אף גובה עליהם מסים מכובדים“, שלא הכריזה על הניקוטין כסם מסוכן (למרות שידוע שהוא מסוכן), ומאפשרת את מכירת הסיגריות ”תחת כל עץ רענן“.
לאור כל זאת, טוענת יונית, ”למדינה אין שום זכות להגביל בחוק את בחירתם החופשית של אנשים בוגרים לצרוך חומר חוקי ובלתי מסוכן לפי הגדרותיה במקומות ציבוריים“.
(כמובן שהמאמר היה מפורט הרבה יותר והכיל טיעונים נוספים, ואתם מוזמנים להיכנס לקישור בתחילת הפוסט ולקרוא אותו לפני שאתם ממשיכים כאן).

אני לא מסכים כאן עם יונית - העובדה שהמדינה נוהגת בצביעות גדולה במלחמתה בעישון לא סותרת את העובדה שאנשים רבים היום אכן נמנעים מיציאה לפאבים בשל העובדה שהם סולדים מעשן הסיגריות. זאת עוד לפני הזווית הבריאותית. יונית טוענת שהגבלת העישון במקומות מסויימים דומה להגבלה על זכותה לצרוך תפוחים, משום שעד היום לא היתה הגבלה על אף אחת מהפעולות. לגבי טענה זאת - יש מקומות שאוסרים מזה שנים ארוכות עישון (אוטובוסים, לדוגמא. וגם כיתות לימוד בבתי-ספר ואוניברסיטאות, שם אפשר לאכול תפוחים בלי הגבלה). בספריות, אגב, נהוג לאסור את שתי הפעולות הנ”ל.

הצביעות של המדינה, לגבי יונית, היא בכך שהמדינה לא מגדירה את הניקוטין כסם מסוכן ב“פקודת הסמים המסוכנים“ ולמרות זאת מגבילה את הזכות לצרוך אותו במקומות ציבוריים. אני לא בטוח שמדובר כאן בצביעות, שכן ע“פ החוק אסור לצרוך אלכוהול במגרשי כדורגל או אפילו להגיע ”מתודלק“ למגרשים, וגם אלכוהול לא מוגדר כסם מסוכן - בשל העובדה שאוהדים שיכורים עלולים להיות מסוכנים לזולת. אמנם הסכנה בעישון סיגריות פאסיבי היא לא מיידית כמו הסכנה שאוהד שיכור יחליט לדפוק לך את המקל של הדגל בראש, או לזרוק על אוהדים יריבים אבנים לפני/אחרי המשחק, אבל זוהי אכן סכנה בריאותית (שמצויינת לא מעט בפוסט של יונית).
משרד האוצר נהנה כבר שנים מכסף רב שזורם לקופתו ע“י ציבור המעשנים - אותו ציבור שחש כעת נרדף עקב המאבק הציבורי נגד זכותו לעשן בפאבים ובמסעדות. זה יכול להישמע כמו דו-פרצופיות של המדינה, אבל הציבור לומד לאט (אך בעקביות) שאת כל החוקים הקשורים בכסף ובתקציב מחוקקים, מנהלים ואוכפים פקידי האוצר, שמבחינת הקופה הציבורית הם השליטים האמיתיים של מדינת ישראל. על שאר החוקים, דוגמת חוק איסור העישון במקומות ציבוריים, יכולים לקפוץ ”טרמפיסטים“ אחרים (כהגדרתה של יונית) או ח“כים שהנושא באמת קרוב לליבם.

אבל הנקודה האחרונה של יונית היא צודקת - לא מדובר במאבק אמיתי נגד העישון, שהוא כהגדרתה ”בעיה חברתית“. אני תומך בחוק כי הוא מהווה מבחינתי נקודת ציון חשובה, אבל הוא בהחלט לא פותר את הבעיה. היא מציעה להוציא את הניקוטין מחוץ לחוק, ולהציע תוכניות גמילה מסיביות ובחינם לכל דורש. ובזה אני בהחלט תומך. אבל עד שלמישהו בכנסת ובממשלה יהיה את הכוח ואת הרצון להתעמת עם חברות הטבק הגדולות, ועם ההכנסות ממיסוי הסיגריות הגבוה, אני בהחלט תומך בחוקים דוגמת זה שנכנס לתוקף השבוע.
קריאה נוספת בנושא - אפי פוקס, ועמית ב“ירושלים אחרת“.

שבוע טוב,
יובל