יובלוג

זו לא הפעם הראשונה שסוגיית ”נכסי נפקדים“ עולה לדיון (או לא ממש לדיון, אבל לפחות מוזכרת בתקשורת), הפעם בהקשר של הבניה המתוכננת בשכונה הירושלמית הר-חומה. וחשוב להדגיש השכונה הירושלמית - כי כל מי שמחובר למציאות, גם אם הוא שייך לשמאל, יודע שגם במקרה של פשרה בירושלים שכונות יהודיות - ובודאי גדולות כהר-חומה - לא יפונו. בין אם הן נולדו בחטא ובין אם לאו, וגם אם הן נמצאות בדיוק בבית-השחי של צור-באהר, מרחק יריקה מבית-לחם, ומופרדות מכל שכונה יהודית אחרת - כל עוד לא זהבה גלאון היא לא סגניתו של דב חנין בראשות-הממשלה, שכונות אלה יישארו בריבונות ישראל.

ומה בכל זאת מסריח, מנוגד להנחיות היועץ המשפטי לממשלה (אם היינו מדינה מתוקנת הייתי אומר שלמעשה מדובר בניגוד לחוק), מנוגד להבטחות לארצות-הברית ומנוגד למוסר הבסיסי?
מכיוון שנוכחתי לדעת שרוב האנשים איתם דיברתי לא יודעים מהן למעשה ”אדמות נפקדים“, גם אם מדובר בצעירים אינטליגנטים ומעורבים, החלטתי לתת סקירה קצרצרה - מכיוון שאיני משפטן המתמחה בנושאים אלו, ולמעשה אין לי אליהם שום נגיעה מלבד התעניינות אישית - על עוד תחום בו המדינה שלנו מחליטה שמותר לה לעשות הכל על מנת לקדם את האינטרסים שלה ושל האזרחים המועדפים שלה.

תושבים ערבים רבים המתגוררים ביהודה ושומרון מחזיקים אדמות בשטחים שסופחו לאחר מלחמת ששת-הימים לירושלים - מדובר בעיקר בפלשתינים מאזור רמאללה או מאזור בית-לחם. תושבים אלו אינם יכולים טכנית לרשום את אדמותיהם בטאבו הישראלי (ע“פ דרישת החוק המנדטורי העתיק), ולכן מדינת ישראל לאורך שנים מנצלת פירצה זו על-מנת להכריז על אדמותיהם כנפקדים. כך הוקמה גילה, כך הוקמה בתקופת נתניהו בשנות התשעים הר-חומה, וכך הוקמה גם פסגת-זאב הענקית (הגדולה יותר מנהריה, או מיבנה, או מלוד אם תרצו), שבה - גילוי נאות, או שלהיפך - אני שוכר דירה כיום. כולן שכונות ”לגיטימיות“ לחלוטין, שברור כי לא יפונו. מדובר בחלק מירושלים, עם תושבים ירושלמים וחיבור - בין אם גיאוגרפי ובין אם רוחני - לעיר עצמה. מרבית התושבים שרכשו דירה באזורים אלו לא ידעו על עניין אדמות הנפקדים, או שלא התעניינו, וכך נוצר המצב כיום. גם בשכונות הללו יש ביקוש אדיר לדירות וקשה לשכור או לקנות דירה, בכל גודל שהוא. אמנם לא מדובר בטירוף המחירים שמתחולל כיום במרכז ירושלים - שם נמכרה לאחרונה דירה בפרוייקט חדש של לב לבייב ב-9 מיליון דולרים - אבל מדובר באזורים מבוקשים מאוד.

ועדיין, עוולות שנעשו בעבר לא מצדיקות כל עוולה שתעשה מעתה ועד עולם. כבר ב-1968 ניסה היועץ המשפטי לממשלה דאז, מאיר שמגר, למנוע את השימוש בחוק נכסי נפקדים על גבי תושבי יהודה ושומרון. בפורום בראשות שר המשפטים הוא קבע כי לא ייעשה שימוש בחוק הזה, ושנה לאחר מכן הוא דאג להבהיר את עצמו שוב - במכתב למינהל מקרקעי ישראל באוגוסט 1969, בו כתב:

”… לא ראינו הצדק עניני לתפיסת רכוש, שהפך לנכס נפקד בעת ובעונה אחת עם הפיכת בעליו של הרכוש - שהוא תושב יהודה ושומרון - למי שנתון תחת שליטת רשויות שלטוניות ישראליות. לשון אחרת, הואיל והרכוש לא היה נכס נפקד לפני יום כניסת כוחות צה“ל למזרח ירושלים, ולא היה הופך לנכס נפקד אילו מזרח ירושלים היתה ממשיכה להיות חלק מיהודה ושומרון, לא ראינו הצדקה לכך שסיפוח מזרח ירושלים, והוא בלבד, יביא לנטילת רכושו של אדם, שאינו נפקד למעשה, אלא נמצא מאותו המועד בו הגיע רכושו לידינו, בתחום שלטון כוחות צה“ל.“

למרות הכל, כאשר נחקק חוק נכסי נפקדים (פיצויים), התשל“ג (1973), לא רק שנאמר בי כי לא ייעשה שימוש בחוק במזרח-ירושלים - אלא אף נקבע כי פיצויים יינתנו אך ורק לתושבי מדינת ישראל. כך שההודעה של משרד השיכון מהשבוע האחרון, בה טוענים פקידי המשרד בתמימות כי נלקחו אדמות גם של תושבים יהודים ולא רק של פלשתינים, ולכן אין מדובר באפליה - היא ככל הנראה ניסיון לחגוג על בורותו של הציבור בנושא. חקלאי רמת-רחל ושאר בעלי האדמות היהודים באזור יקבלו כסף עבור ההפקעה. הפלשתיני מבית-סאחור? שקודם כל יצליח לעבור את המחסום בדרך לדיון. אחר כך כבר יצחקו לו בפרצוף.

בדצמבר 1977 התקבלה החלטה בפורום בראשות שר המשפטים ושר החקלאות (נדמה לי או שהיה מהפך פוליטי באותה שנה?), שריככה את המגבלות על השימוש בחוק כלפי נכסים במזרח ירושלים. לפי ההחלטה החדשה, פלשתינים מיהודה ושומרון אשר להם נכסים בטחים המסופחים של מזרח ירושלים נדרשו לפנות בעצמם לאפוטרופוס על נכסי נפקדים ולבקש המשך החזקה ושימוש בנכסיהם. הסדר זה נקבע כהסדר זמני, ש“יובא לעיון מחדש לאור הנסיון בהפעלתו“.
היועץ המשפטי, מני מזוז, אמר על כך לפני שנתיים כי ”בפועל, מסתבר כי לא היה עיון מחדש בהסדר שנקבע, ובדיעבד הסתבר כי בחסות הסדר זמני זה, שאיפשר תפיסת נכסים בהם לא היו החזקה ושימוש רציפים, נעשה שימוש לרעה בחוק, כפי שנחשף בדו“ח ועדת קלוגמן מ- 1992. בעקבות דו“ח זה הוחלט מחדש על הקפאת הפעלת החוק, וחזרה למדיניות ששררה עד דצמבר 1977 (הנחיית שמגר)“.

לאחר מכן, במרץ 2000, החליט פורום שרים בהשתתפות שר האוצר, שר המשפטים והשר לעניני ירושלים, כי כל העברה, מכל סוג שהוא, של נכסים במזרח ירושלים על-ידי האפוטרופוס לרשות הפיתוח, טעונה אישור פורום השרים, או מי שהוסמך לכך על ידם.
אך כנראה שמישהו החליט שהיד של המדינה לא מספיק חופשיה לפעול כראות עיניה במקרים אלה, ולכן התכנס ב-22.6.2004 פורום נרחב במיוחד של ועדת השרים לענייני ירושלים - שני שרים ליתר דיוק, נתן שרנסקי מהליכוד-ישראל בעליה וזבולון אורלב מהמפד“ל, שניהם בעלי אוריינטציה ידועה - ובסיומו התקבלה החלטה ים//11, האומרת כך:

”מחליטים, להבהיר, למען הסר ספק, כי בידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים נתונות הסמכויות על-פי סעיף 19 לחוק נכסי נפקדים, התש“י-1950 ובכללן ביצוע, העברה, מכירה או החכרה של נכס מקרקעין במזרח ירושלים לרשות הפיתוח.“.

בפני הועדה הופיעו שני נציגים ממשרד המשפטים שהתנגדו להחלטה זו, אבל ממתי חוות דעת מקצועית שווה משהו אל מול אג‘נדה פוליטית? כעבור כשבועיים קיבלה החלטה זו של הועדה הנכבדת מעמד של החלטת ממשלה, מכיוון שלא התקבל אליה כל ערר. מני מזוז טען לאחר מכן כי העניין לא הובא לידיעתו, אבל ב-1.2.2005 הוא כבר טען בתוקף במכתב לשר האוצר דאז, בנימין נתניהו:

יובהר מיד, כי החלטה זו לא יכולה לעמוד. אין זה מסמכותה של ועדת השרים לעניני ירושלים ליתן פרשנות משפטית באשר לגדרי סמכותו של האפוטרופוס לנכסי נפקדים, ואין זה מתפקידיה לעסוק בקביעת מדיניות לשימוש בסמכויות לפי חוק נכסי נפקדים.

לאחר מכן ממשיך מזוז עם מספר סוגיות נוספות הקשורות לחוק נכסי נפקדים, הן בהקשרים של הקמת שכונות חדשות והן בהקשר הקמתה של גדר ההפרדה במזרח ירושלים. בסיומו של אותו מכתב אומר מזוז באופן הנחרץ ביותר -

…אבקשך להורות על הפסקה מיידית של הפעלת חוק נכסי נפקדים על נכסים במזרח ירושלים של תושבי איו“ש.
בנסיבות הקיימות, אין מנוס כאמור מחזרה למדיניות לפיה, ככלל, לא ייעשה שימוש בסמכויות לפי החוק בנוגע לנכסים הנדונים, למעט בנסיבות מיוחדות, ובכפוף לאישור מוקדם של היועץ המשפטי לממשלה או מי שהוא הסמיך לכך.

אבל כמו שאנו רואים שוב, אין חדש תחת השמש ומה שהיה הוא שיהיה. בשנות השבעים התעלמו מחוות דעתו של היועץ המשפטי שמגר, כיום מתעלמים מחוות דעתו של מני מזוז. אתם מוזמנים להמשיך הלאה ולטעון שזה לא באמת מפריע לכם. רק בעתיד, כשאולי נסתכל על היחס של המדינה שלנו לנתיניה הפלשתינים בעיניים קצת יותר ביקורתיות, אל תגידו לילדים/נכדים שלכם שלא ידעתם.

נ.ב.
לא כתבתי בשבוע האחרון עקב תחילת שירות מילואים, וחשבתי לכתוב על זה בתחילת הפוסט, אבל אז ראיתי שאפי פוקס כתב פוסט שהכותרת שלו היא ”בלוגר, לא מעניין אותי למה כותב פחות”. אמנם הפוסט שלי לא נכתב לפני כן, והפעם האחרונה בה התבכיינתי לאורך פוסט שלם על מחסור בזמן היתה בפברואר 2007, אבל בכל זאת הרגשתי שהפוסט נכתב כמעין אזהרה עבורי. שאם אני רק אחשוב לפתוח ככה את הפוסט, רבים (מבין הקוראים המעטים) ינטשו אותי בזעם, וחלקם אף יכתבו פוסטים שכאלו על התבכיינותי והתנצלויותיי. אז רק עכשיו, אחרי פוסט חפרני שמעטים מכם שרדו (אם בכלל), אני יכול להגיד בביטחון שלא כתבתי רק עבור הכתיבה, אחרי הפסקה של עשרה ימים.

שבוע מצויין לכל הקוראים והקוראות!
יובל