יובלוג

בית-הקברות הבריטי הצבאי בהר הצופים

אין סטודנט באוניברסיטה העברית (וכמעט שאין ירושלמי) שלא מכיר את בית-הקברות המופיע בתמונה כאן (הלקוחה מהאתר המצוין אפלטון, של אורי קציר) - בית-הקברות הצבאי הבריטי לחללי מלחמת העולם הראשונה. בית-הקברות, הממוקם כיום בין בית-החולים הדסה הר-הצופים למעונות ברונפמן (אידלסון), הוא חלק מהגל הראשון של בתי-קברות צבאיים בעת החדשה, עת החליטו בממשלת הוד-מלכותו כי הגיעה העת לתת כבוד לאלו שנפלו במלחמה, ולא להפיל את עול הקבורה וההנצחה על משפחות הנופלים.

וראו זה פלא, בין הקברים הרבים מגיח לו פתאום קבר שונה.

בעת שקברו את חלליהם, ידעו הבריטים לתת כבוד לחייל אויב, שסביר להניח שהרג (או ניסה להרוג) את חייליהם, וספק אם היה לו רגש חיובי כלשהו כלפי הבריטים בשלב כלשהו של חייו. הם לא צידדו במטרות התורכים. הם לא אמרו ”אולי אנחנו טועים במלחמה הזו“ (שבה נהרגו 13 מיליון חיילים). הם בסך-הכל כיבדו אדם שנהרג, ולא סתם אדם - אויב, במלוא מובן המילה.

ואילו אצלנו - סטודנטיות ערביות (כבר נקודת התחלה רעה, חברות) במכללת עמק-יזרעאל ביקשו לעמוד דקת דומיה לזכר הילדים ההרוגים בעזה. לא מחבלים, לא אויבים ישירים - רק לזכר הילדים. לפחות לפי מה שהצלחתי לקרוא, הן אפילו לא העבירו ביקורת על המהלך הישראלי ברצועה (וגם אם כן, זה לגיטימי לחלוטין - למרות שאיני מסכים איתן). הן ביקשו לעמוד דקת דומיה לזכר ילדים שנהרגו. המרצה, ד“ר אסנת דור, במהלך אצילי ומדהים, הסכימה כי כל אחד יעמוד לזכר מי שהוא מעוניין.
במדינה נורמלית, האירוע כלל לא היה מתפרסם. במדינה שמתגאה בדמוקרטיה ובפלורליזם שבה, ד“ר אסנת דור היתה הופכת לסמל (כמו שהדג נחש כתבו בשיר בלה בליסימה, על האישה החרדית שסיפורה הוא ”סיפור איתו ראוי ילדים לחנך“). במדינה תקינה, אמר הטוקבקיסט, המרצה היתה נכנסת לכלא על בגידה בזמן מלחמה. ובמדינת ישראל, מספיק לקרוא את רוח הדברים בכתבה ב-Ynet ואת מרבית התגובות לכתבה, כדי להבין לאילו תהומות מוסריים הידרדרה מדינתנו.

אני אגיד זאת שוב, למרות שכבר כתבתי את זה מספר פעמים - אני בעד מבצע צבאי בעזה, ואני נגד לחסוך בכל דרך שתביא להפסקה מוחלטת של ירי הקסאמים. אני אצא בשמחה למילואים כחלק מהמבצע בעזה (למרות שזה יעלה לי שוב בלימודים). מבחינתי, המצב הנוכחי הוא באשמתם המלאה של החמאס ויתר האירגונים מרצועת-עזה, ורק עליהם האחריות לסבל עמם. ההזדהות שלי נתונה קודם כל לתושבי שדרות, אשקלון ועוטף-עזה שסובלים מי כבר 7 שנים, ומי החל מהשבוע שעבר. לא הייתי מתנדב לעמוד דקת דומיה לזכר ילדי עזה, אבל אני בהחלט מכבד בקשה כזאת. כל ניסיון לדחות אותה בטיעונים בדבר התמיכה הפוליטית של כלל ערביי-ישראל הן לא יותר מהצדקה לחוסר-המוסריות המוחלט שדבק בנו, שמציב אותנו במקום רע מאוד בעולם המערבי, והאמת היא שגם בעולם בכלל. נכון, אנחנו עוד לא האיסלאם הקיצוני, אבל האדישות שלנו (שלא לומר השמחה לאיד) למותם של אלו שמוגדרים כאויבינו רק ממחישה את המצב העגום שלנו.

סוף שבוע שקט לתושבי עוטף עזה, תנחומים למשפחת החייל ההרוג, והחלמה מהירה לפצוע סמל לירן בנאי.
יובל