יובלוג

”אחד הנערים הדתיים בעט לו בראש בעוד שאחד אחר נתן לו מכות בראש עם קורת עץ. תאמין לי, לא יודע איך הוא נשאר בחיים“. כך, בקור רוח מקפיא דם, תיאר אחד הלינצ‘אים היהודים הצעירים את ניסיון הרצח המזעזע שהתבצע בערב יום השואה בשני נערים ערבים בשכונת פסגת-זאב, ליד הקניון, כמה מאות מטרים מחלון חדרי. איך לא שמתי לב? כנראה הייתי שקוע מדי בלשמוע עדויות על גזענות שהובילה כמעט למחיקתו של עם שלם, לפני 60 שנים.
לינץ‘ מתחת לבית, בנערים בני 15 ו-18 שהותקפו אך ורק משום שהם ערבים (וזאת על-פי כל העדויות של הנערים היהודים), בערב יום השואה. העיקר שאנחנו עם שלומד את הלקח החשוב, ולא רק ”חשוב שליהודים תהיה מדינה“.

באתר ”הארץ“ התפרסם אתמול סרט ממצלמת האבטחה של קניון הפסגה, המתעד את הלינץ‘ עליו שמעתי לראשונה במקומונים הירושלמים. עיתון ”כל הזמן“ מרשת מעריב הקדיש לכך בסוף השבוע האחרון את כתבת השער, והציטוט בתחילת הפוסט מגיע ממנו. מרבית העדויות המזעזעות של הנערים, שבמקרה הטוב יבלו כמה שנים בודדות בכלא הישראלי (אם בכלל), התפרסמו שם גם כן. באתר ”הארץ“ הופיעה עדותו של אחמד אבו-כמאל שהצליח לברוח לאחר ההתעללות שעבר.

”כשעברתי בכניסה לרחבה היתה שם קבוצה גדולה של בחורים, פשוט עמדו שם ואני הלכתי ביניהם בשולי הכביש. שמעתי שהם דיברו ביניהם ואמרו משהו כמו ’אלה הם? אלה הם?‘ ואז מישהו תקע לי סכין בגב, הפילו אותי ארצה והמשיכו להכות אותי. בחור אחד נשך אותי באוזן. אני לא יודע איך הצלחתי לקום, אבל קמתי וברחתי“.

כמובן שגם כיום יש מי שמנסים לטעון שזה היה בלתי נמנע - לדבריהם, הצעירים הערבים שמסתובבים בשכונת פסגת-זאב (וביתר השכונות הגובלות בשכונות הערביות) ומציקים לצעירות היהודיות הביאו את זה על עצמם. מכאן, לדבריהם, לינץ‘ בערבי הראשון שיעבור במקום (שוב - מעדותם של הנערים היהודים, לא המצאה שלי) היה רק עניין של זמן.
אך לא רק בהצקות והטרדות מדובר - אלא בניסיון לשמור על טוהר הגזע. מפשקווילים רבים שנתלים בשנים האחרונות בשכונות החרדיות של ירושלים, והנושא המתואר בהם מטריד גם יהודים מאמינים מעט פחות, בנות ישראל רבות באות בקשרים עם צעירים ערבים. נישואי תערובת, ועוד עם ערבי? טירן פולק, שמתגאה בהיותו תלמיד של הרב כהנא, הוא המוביל את המאבק בירושלים. הוא מתאר פתיחת מעון לנערות שברחו מהבית והתחברו עם גורמים מקרב בני-דודינו - אך גם אלימות רבה נרשמה כלפי צעירים ערבים שנתפסו עם צעירות יהודיות.

כמובן שאני לא יכול לטעון ולא טוען שמדובר בטירן פולק או באנשיו, אבל המגמה קיימת. כל ירושלמי צעיר שמע לפחות סיפור גבורה אחד על מג“בניק או סתם צעיר חמום מוח שתפס ערבי ויהודיה ”על חם“ במכונית, ומה שקרה לאותו צעיר ערבי לאחר מכן. לרוב זה פשוט מקוטלג כבדיחה.

ואיך נהיה מופתעים כאשר הרב דב ליאור, מבולטי רבני הציונות הדתית, מוציא פסק הלכה בו נכתב שחור על גבי לבן:

אם יש לאל ידינו, מותר לנו להגיב בפעולות תגמול, ולא קיימת מגבלה של חפים מפשע משום שזוהי תגובה של אקט מלחמתי ואין ספק שלעשות בגויים נקמה זו מצווה…

עו“ד יהודה שושן, שמייצג שלושה מן הנאשמים בלינץ‘ בפסגת זאב, אמר

אין ספק שמדובר במקרה שיש לתת עליו את הדעת מבחינה חינוכית, אך יחד עם זאת יש לערוך הבחנה בין כל אחד מהנאשמים ומידת מעורבותו, ספק אם יש להאשים את מי שנכח במקום ולא ביצע דבר - אחרת יש להגיש כתבי אישום נגד 200 ילדים שהיו בזירה“.

מעניין אותי לדעת האם עו“ד שושן מצפה מצה“ל לפעול בפינצטה כלפי פלשתינים תושבי עזה אשר ייתפסו בעדשת המצלמה של מזל“ט צה“לי כאשר הם מסתכלים על חוליית יורי קסאמים, אולי אף מעודדים אותם בקריאות ובמחיאות כפיים. או כיצד ציפה עו“ד שושן מבית-המשפט הצבאי ביהודה ושומרון לנהוג בפלשתיני תושב רמאללה אשר עמד וצפה בלינץ‘ המזעזע שהתבצע בשני חיילי המילואים בשנת 2000, עמד וצפה מקרוב אך לא הטיח לבנה בראשו של אחד מהם - פשוט עודד את היתר? האם היה משחרר אותו לחופשי? או שכמו תמיד, דם יהודי סמיך מדם ערבי?

בירושלים, שבעשור שעבר עבר החלק המערבי שלה תקופה ארוכה של פיגועים רצחניים שפגעו באופן אנוש גם בחיי התרבות והמסחר בעיר, התהפכו היוצרות. נהגי מונית ערבים מפחדים להתקרב לאזור צומת בר-אילן, שם נזרקו אבנים וניתנו מכות נמרצות למספר נהגים ערבים שעברו באזור. תושבי מחנה הפליטים שועפט, ממנו הגיעו שני הנערים האומללים ב-30 באפריל, כבר חושבים פעם או פעמיים אם להתקרב שוב לפסגת זאב. ערבים רבים עדיין מסתובבים במערב ירושלים - רובם לצרכי עבודה, כלומר לצרכי הקיום הבסיסיים שלהם - אבל חלק מהם כבר מדבר בגלוי על פחד.
מצד שני, מלבד האירוע הבודד בו הותקפה ניידת פיקוח של עיריית ירושלים ברחוב צלאח א-דין, יהודים פוקדים ללא חשש את מזרח העיר. ודווקא כעת, יהודים יכולים לקנות בסופרמרקט התנור בואדי ג‘וז, בחומוס אבו-שוקרי בבית-חנינא, בלינא ובג‘פער שבעיר העתיקה או באבו-חסן שברחוב צלאח א-דין.

ירושלים תציין בתחילת השבוע הבא את סוף שנת ה-40 לאיחוד העיר. שנה שנחגגה במיצגים, תערוכות ואירועים רבים. שנה בה המספר 40 הואר על חומות העיר העתיקה, סמוך לשער יפו - לגאוותם של היהודים ולמורת רוחם של הערבים. שנה שבה עלה שוב רעיון חלוקת העיר וחתימה על הסכם, ובה נאמרה מחדש אותה הסיסמא - ירושלים מאוחדת לנצח. כמו היום, כן?

יובל