יובלוג

הערה מנהלתית: לא עדכנתי בשלושת השבועות האחרונים, עקב תקופת המבחנים באוניברסיטה לצד עבודה חדשה - ומעט רצינית יותר מהקודמת, בה מכרתי אלכוהול וסיגריות לשיכורי הלילה של ירושלים בפיצוצייה שפתוחה 24 שעות - בה התחלתי לעבוד לפני כחודש וחצי. אני לא יודע אם כעת אוכל לעדכן יותר לטובת ארבעת קוראיי הקבועים, כי התקופה ממש לא קרובה להסתיים, אבל אני אשתדל.

סרבן המצפון אודי ניר נכנס היום לכלא הצבאי ל-21 ימי מחבוש על סירובו לשרת ב“צבא הכיבוש“. אם פעם הייתי מצטרף למקהלת המתקיפים שיקיזו בשמחה את דמו של אודי ניר באמצעות הטוקבקים, היום אני נוטה להסתכל על הדברים מפרספקטיבה שונה. לאו דווקא בשל דעותיי הפוליטיות, שאכן רואות בצה“ל צבא כיבוש (אך לא בשל אופיו של הצבא, אלא בשל החלטות מדיניות - והצבא חייב לבצע החלטות מדיניות), אלא בשל הבנה שנרכשת אצל כל מי ששירת 3 שנים, ולא היה ”סרבן שקט“ במהלכן.

סרבני המצפון, או הסרבנים הפוליטיים כפי שמבקריהם (המתונים שביניהם) מכנים אותם, נתונים למתקפה חסרת תקדים על ידי הציבור הרחב. הם יודעים את זה. הם גם יילכו ברובם המוחלט לכלא, וגם את זה הם יודעים. וסביר להניח שחלקם גם יינטש על ידי אנשים שלפני כן נחשבו לקרובים אליהם. מדוע ”הסרבנים השקטים“ לא זוכים ליחס משפיל שכזה, והוא נשאר מנת חלקם רק של אלו אשר העזו להביע את דעתם בקול רם, ולשלם את המחיר על כך?

מיהו הסרבן השקט?
הסרבן השקט אינו אידיאליסט דגול. הוא לא שמאלני שמחליט שמסיבות ערכיות כי הוא לא מוכן לשלוט על עם אחר. הוא גם לא ימני בעל ערכים (המנוגדים לשלי, אבל ערכים) שבשעות הפנאי שלו חוזר להתנחלות האידיאולוגית בה הוא מתגורר, או לפעילות הפוליטית בה הוא עוסק. במרבית המקרים מערכת ’הערכים‘ שלו תסתכם ברצון עז להכניס לערבים כמה שיותר, בהתנגדות לכל הסכם פשרה שהוא וכמובן בהכרזה שיש לשלוט על כמה שיותר משטחי הגדה המערבית. הוא כמובן לא יילך להשתתף באחזקה השוטפת של השטח, אבל הוא יתמוך מרחוק. בטוקבקים, לדוגמא. כמובן שישנם סרבנים שקטים גם מהצד השמאלי של המפה - אך הרבה פחות. לא בהכרח בשל מערכת ערכים מפותחת במיוחד, אלא מהסיבה הפשוטה והכואבת - שמאלנים הם זן נכחד.

הסרבן השקט (או ”המשתמט האפור”, ע“פ רון בן-ישי) לא חייב להיות אחד מאלה שביום גיוסם מבקשים רק קרוב לבית, בלי קשר לתפקיד או לתרומה שלו. גם אלו כמובן נחשבים בעיניי לסרבנים שקטים, אך התופעה לא מסתכמת בכך (ולפני שאותקף כאן בידי כמה מבין קוראיי הבודדים שאולי משרתים/שירתו קרוב לבית - אין לי תלונות לשום חייל שתורם באמת ורוצה לתרום, גם אם הוא גר באבן-גבירול ומשרת בקריה, גר בקרית-אונו ומשרת בתל-השומר או גר בנווה-יעקב ומשרת בפיקוד מרכז).
חיילים רבים מתחילים את שירותם בתור לוחמים, אך מסיבות רבות ומגוונות - בדרך כלל אשמת המפקדים או הצבא ”שלא מתחשב“, וגם כאן אני כמובן לא מדבר על אנשים עם בעיות ת“ש אמיתיות - מורידים פרופיל במהלכו, ולאחר תקופה קצרה בפלוגת המפקדה, הם עוברים לשלב הבא - שירות קרוב לבית, לא חשוב התפקיד ולא חשובה התרומה. רק להיות בבית כל יום.

אותם אנשים הם אלו שכעת תוקפים את אודי ניר, ובכל הזדמנות אחרת תוקפים את הסרבן התורן שלא מוכן לשרת בצה“ל. הם אלו שיושבים בבית ורואים באודי ניר את הבוגד האולטימטיבי, את הגיס החמישי שתוקע סכין בגב האומה וסובל משנאה עצמית כרונית. אותם אנשים שלא לקחו אחריות על תפיסת העולם שלהם, שאומרת ”אני ואפסי עוד“, כלומר חוץ ממני שום דבר לא חשוב, בטח לא המדינה, הם האנשים שיתקפו את הסרבן שכן לוקח אחריות על מעשיו, יודע שהוא יישב בכלא, ולא מחפש את הדרך הקלה לברוח (והו-הו, לא חסרות דרכים קלות לברוח משירות צבאי).
הסרבן השקט רוצה לסיים שלוש שנים של שירות אפסי, גאה בהיותו ביחידה 805 (“בא בשמונה, עושה אפס, הולך בחמש“) ומחכה לקבל את תעודת השחרור מצה“ל, שכנראה שעדיין חשובה באזרחות. הסרבן השקט הוא פחדן - כי הוא מפחד מההשלכות של חוסר הרצון שלו לשרת בצבא. אבל כדי לנקות את מצפונו, הוא מכנה את סרבן המצפון בכינוי ”פחדן“. כאילו שצריך אומץ מסויים כדי להיכנס לבסיס פתוח, כמו שיכול לעשות כל סרבן מצפון.

למרות דעתי על הכיבוש ועל מעשיה של ישראל בשטחים (וכן על קצינים מסויימים בצה“ל), אני עדיין רואה בשירות הצבאי ערך שכל אזרח במדינה המסוגל לכך - חייב לקחת בו חלק. אך לא בצורה שהשתרשה בשנים האחרונות, על פיה ”לפחות תעשה צבא, לא משנה באיזה תפקיד“ - אלא בצורה אמיתית שבאה לתרום. אתה לא חייב להיות לוחם, אבל לפחות תתרום בלב מלא.

ולמרות חוסר ההסכמה, אני כן מעריך את אודי ניר ואת שאר סרבני המצפון שבאים ואומרים בלב שלם ”לא נתגייס, אבל ניקח על כך את האחריות“. כי גם אם הוא טועה, הוא פועל על פי המוסר שלו - ומדובר במוסר שלא פוגע באיש, כך שאין טעם לנסות לדבר על מוסר של משטרים רצחניים וסתם רוצחים מן השורה - ואת זה אני לא יכול שלא לכבד.

יובל