ספטמבר 2008
ארכיון חודשי
מאת יובל, תחת הנושאים
אקטואליה
שישי 26 ספט'2008
0:01
השר לביטחון הפנים, אבי דיכטר, אמר את מה שכולנו יודעים כבר הרבה זמן: פעילי הימין הקיצוני שניסו לחסל את פרופ‘ זאב שטרנהל, חתן פרס ישראל ואדם שאין לנו עוד רבים כמוהו במדינה, הם טרוריסטים. הם ניסו לבצע פיגוע. כבוד השר אמר גם כי ”מערכת אכיפת החוק והמשטרה לא תנוח עד שאותם טרוריסטים ישוכנו בבית האסורים“.
יפה, אבל חסר טעם. קשה להאמין כי אותם טרוריסטים יישבו יותר משנה בכלא, במקרה הטוב מאוד. גם זה למעשה חלום לא מציאותי. טרוריסטים מהימין הקיצוני לא מבלים זמן רב בכלא - אלא אם כן דם יהודי על ידיהם, כמו בשני מקרים - מקרה יגאל עמיר ומקרה יונה אברושמי. בכל מקרה אחר, מהר מאוד הם חוזרים להתנחלות ולפעילות.
זה לא חדש, כמובן. ישראל לדרמן רצח ב-1978 צעיר ערבי בן 20 ליד מוזיאון רוקפלר במזרח ירושלים. הוא נידון תחילה ל-20 שנות מאסר בידי בית-דין צבאי (הרצח בוצע בהיותו בשירות בהגנה האזרחית במזרח העיר), לאחר מכן הופחת עונשו ל-10 שנות מאסר, ולבסוף הפחית הרמטכ“ל רפאל איתן ז“ל את עונשו לשלוש שנים בלבד. הוא ישב שנתיים בלבד בבית-הסוהר. שנתיים, על רצח לאומני.
דוד בן שימול, בהיותו חייל בשירות סדיר ב-1984, גנב טיל לאו מצה“ל וירה אותו על אוטובוס פלשתיני. הוא רצח אדם אחד ופצע עשרות. הוא ישב 11 שנים בלבד בכלא.
רפאל סולומון ירה במטרה להרוג בשני פלשתינים בצומת גהה ב-1989. הם רק נפצעו. הוא בילה 4 שנים בכלא. רק 4 שנים.
נחום קורמן, רכז ההתנחלות בית“ר, רצח ב-1996 ילד בן 10 מהכפר הסמוך - במכות. אבנים יודו אל עבר ההתנחלות, קורמן נכנס לכפר ותפס את הטרף הראשון שידו השיגה. במהלך החקירה הוא השתמש באלימות כנראה ”מעט“ מוגזמת, והילד - חילמי שושא - מת בבית החולים. אחרי הליך משפטי של חמש שנים, קורמן ספג את העונש האיום של (תחזיקו חזק) - שישה חודשי עבודות שירות.
וזה ממשיך גם היום. כאשר שלושה מתנחלים קיצוניים מכים פלשתיני חף מפשע, הם משוחררים ממעצר. בגלל האידיאולוגיה. כן כן, בגלל שהאידיאולוגיה הגזענית שלהם מאפשרת להם להכות אדם מעם אחר, עליהם להיות חופשיים ומקומם מחוץ לבית הכלא. ומה בדבר האידיאולוגיה של הטרוריסטים שניסו לפגוע בזאב שטרנהל? היא תשחרר גם אותם?
פלשתיני שיזרוק אבן שתפצע אזרח ישראלי - מתנחל או אזרח המתגורר בתוך תחומיה הריבוניים של מדינת ישראל - יבלה לפחות כמה שנים בכלא. המתנחל שזרק לבנה שפצעה קשה ילדה פלשתינית בתחילת אוגוסט אפילו לא נעצר.
אין מה להתפלא - כאשר 91% מהתיקים שנפתחים נגד מתנחלים בעבור הפרות סדר נגנזים, ורק מעטים מבין האחרים מביאים להרשעה - זה רק עניין של זמן עד שההתפרעות ”תעלה מדרגה“ - ומפגיעה בפלשתינים שלא מגיעה לכותרות ראשיות, ינסו אותם קיצונים שבמתנחלים לפגוע כבר ביהודי, פרופ‘ מכובד באוניברסיטה העברית ומגדולי חוקרי מדע המדינה בעולם. יפה אמר משה נגבי היום במבט, בערוץ 1, כי כאשר המשטרה מגלה אוזלת יד נגד אלימות המתנחלים בשטחים, היא לא תצליח למנוע את אותה אלימות כשהיא תגיע אל תוך הקו הירוק ותופנה נגד ישראלים.
חבר מהלימודים, שמתגורר באחת ההתנחלויות בחבל בנימין, מביע בויכוחינו הפוליטיים התכופים התרעמות על עצם קיומה של המחלקה היהודית בשב“כ - כי מדוע ששירות הביטחון הכללי ”יילחם“ ביהודים? המקרה האחרון מוכיח כי לא רק שקיומה של המחלקה היהודית בשב“כ מוצדק, אלא שיש להקצות לה משאבים נוספים, ולעבות את מערך המשטרה העוסק בטרור היהודי - שכן האיום הוא לא רק על זאב שטרנהל, הוא על כל מי שלא מחזיק באותן עמדות קיצוניות. 1.1 מיליון ש“ח מוצעים על גופת חבר שלום עכשיו - האם יש עוד ספק בנחיצותה של המחלקה היהודית?
נמרוד אבישר כתב לפני חודש וחצי פוסט מצויין על תוקעי הסכין האמיתיים בגב האומה - ואלו לא אנשי השמאל. אני לא יכול להגיד שאני מסכים עם כל מילה שנאמרה שם (רעיון הלאום כפי שהוא נתפס על ידי הכותב לא תואם לחלוטין את דעתי בנושא), אבל העיקרון בהחלט תואם את דעותיי. במשך שנים מוצג השמאל כמי שמאיים על הציונות, כמי שאינו נאמן למדינה וכמי שערכיו נוגדים את ערכי המדינה היהודית הדמוקרטית. אבישר הוכיח אחת לאחת כמה השקר הזה מעוות, מוטעה ומטעה. אנשי הימין הקיצוני שניסו לרצוח את פרופ‘ שטרנהל הם אותם אנשי ימין-קיצוני שמתעמרים בחייהם של פלשתינים בשטחים. הם אותם אנשי ימין-קיצוני שמכים חיילים שלא סרים למרותם, הם תוקעי הסכין בגב האומה והם מצמידי הסכין לצווארה של המדינה - ברגע שהמדינה לא משחקת לפי הכללים שלהם.
מדינת ישראל צריכה להחליט - האם היא תלך בדרך הנכונה, תיאבק באותם עשבים שוטים ותחזיר את הדמוקרטיה ושלטון החוק למקומותיהם הראויים - או שהיא תמשיך להתדרדר בתהומות הגזענות והאלימות של אותם קיצוניים, שלא מהווים רוב בקרב המתנחלים - אבל כן מהווים את הפנים שלהם בעיני רוב האוכלוסייה. כי כל עוד אנשי הציונות הדתית אינם מתמרדים נגד אותם קיצוניים ודואגים להבדיל עצמם מהם, אין לנו אלא להבין כי הם תומכים במעשיהם הנפשעים - ”מי בפועל ומי בטפיחת הסכמה“ (נתן אלתרמן, על זאת).
שבת שלום ושנה טובה,
יובל
נכון לעכשיו יש בדיוק 17 תגובות. רוצה להגיב?
מאת יובל, תחת הנושאים
אקטואליה,
ירושלים,
מילואים
חמישי 11 ספט'2008
21:34
המון מילים נשפכו על התנהלות המשטרה בפרשת רוז פיזאם בת ה-4 וחצי בשבועות האחרונים. רועי כ“ץ, לדוגמא, דרש כי המשטרה תפסיק את חיפושיה אחר רוז ותתמקד במניעת הפשע הבא. הוא התעלם מכך שהמשטרה לא יכולה למנוע התקף טירוף - רגעי או מתמשך - של הורה כלפי ילדו חסר האונים. המשטרה כן יכולה לדאוג כי חלאת האדם שרצחה את רוז תבלה את מרבית חייה (אם לא כולם, כפי שכולנו מקווים) מאחורי סורג ובריח, ואת זה המשטרה הצליחה להבטיח היום - עם מציאת המזוודה בירקון בה הוחבאה גופתה של רוז הקטנה.
קל מאוד לכתוב נגד המשטרה - מדובר בגוף שלא תמיד מביא לתוצאות המיוחלות, שלא מצליח להתמודד עם מרכיבים רבים בפשיעה בארץ, ושעבור רבים מאיתנו מהווה בפשטות את הגוף שרושם לנו דו“חות מהירות בכבישים ריקים באמצע הלילה. אבל לפעמים צריך גם לתת מילה טובה - וכזה הוא המקרה של רוז פיזאם ז“ל. המשטרה לא נענתה לקריאה שיצאה ממערכות כמה עיתונים בדבר חוסר הצורך בחיפוש הגופה, וידעה כי בלי גופה - אין הוכחות. רוני רון, הסב הרוצח, החל לטעון כי ההודאה הוצאה ממנו תוך הפעלת אלימות משטרתית - ואף טען כי רוז עדיין בחיים - והמשטרה עשתה בדיוק את מה שצריך לעשות במקרים כאלה, וזה להוכיח את ביצוע הרצח על ידי החשוד המרכזי, ולהביא אותו אל בית האסורים על מנת שלא יסכן בני אדם נוספים בעתידועל מנת שישלם את המחיר המלא על מעשהו המזעזע.
צאלים ומבלים
הפוסט הקודם שפרסמתי, לפני שיצאתי לאימון מילואים בצאלים ביום ראשון האחרון (ממנו חזרתי לפני מספר שעות), כלל מספר ביטויים לא חיוביים כלפי צבא ההגנה לישראל, ואף כינויו (בכותרת) כצבא כמעט מפגר. ביום ראשון בצהריים, בעודי לוקח את האוטובוס מהר הצופים (שם קיימתי את אחד המבחנים האחרון לשנת הלימודים הנוכחית) לתחנה המרכזית בירושלים ומשם דרומה, נזכרתי כי בשבוע הקרוב, בעוד אני אלבש שוב את מדי צה“ל, הבלוג שלי - ההיכרות היחידה שיש לאנשים מסויימים איתי - יתקוף בעמוד הראשי את אותם מדים ואותו צבא. באיזשהו מובן זה קצת הטריד אותי, כי בזמן השירות הסדיר שלי לא הייתי מעז לתקוף כך את הצבא (ולא רק בגלל שלא כתבתי בשום מקום מסודר), אבל לא היה לי הרבה מה לעשות בעניין.
שירות המילואים הזכיר לי שלצד התרבות הריקנית שצמחה במדינה, זו שמעודדת את הסרבנות השקטה, עדיין ישנם עשרות אלפי אזרחים שמפנים לעצמם שבוע באמצע החיים, ויורדים בשיא החום לאימוני שטח בצאלים - גם אם הם לא הכי פטריוטים, וגם אם הם אומרים בקול רם שהם לא באמת רוצים להיות שם - הם גם לא מבצעים את הדרך הפשוטה למדי שתשחרר אותם מכך. הם מתמודדים, והם מתכוננים למלחמה הבאה במסגרת הצבא שלנו - שהוא אמנם לא מושלם, אבל הוא עדיין היחיד שיש לנו.
חכה גדעון, חכה
אני אוהב את טוריו של גדעון לוי ב“הארץ“. ברור לי כי לעתים קרובות הוא מגזים בתיאוריו את חיילי צה“ל ונוטה במידה מוגזמת לצד מסויים בסיקור העיתונאי שלו - אבל איזה עיתונאי לא פועל כך? לפני מספר שבועות שמו של לוי עלה בשיחה מסויימת, וטענתי כי טוריו חיוביים (כמו עבודת אירגון בצלם, שגם טועה לעתים) ולו בשל העובדה שבמקרה אחד מתוך כמה הם מצליחים למנוע עוול קשה כלפי מי שלא יכול למנוע את העוול בדרך אחרת.
גדעון לוי פרסם ביום חמישי בבוקר טור הקורא לאפשר לאריה דרעי לרוץ לראשות עיריית ירושלים. לוי מסביר בפירוט רב לאורך הטור מדוע אריה דרעי הוא המתאים ביותר לתפקיד לדעתו - מדובר בחרדי ”מודרני“, שאינו תומך בכינון מדינת הלכה ”בכפייה“ ויכול לשמש כגשר בין חרדים לחילוניים - ומכיוון שיש לו יתרונות כה רבים, יש לאפשר לו לרוץ לתפקיד. הוא הרי ”מילא את חובו לחברה“.
אז זהו גדעון - שלא. אריה דרעי מילא את חובו לחברה מבחינה אישית, הוא ריצה תקופת מאסר כפי שקבע בית המשפט (אמנם עם הקלות רבות, אך ריצה), ומבחינה זו ניתן כעת להגדירו כאדם חופשי וחף מפשע (גם אם לא כזכאי, כפי שבני אלבז היה רוצה לשיר). אך החוק הישראלי מתייחס גם לאפשרויות העתידיות העומדות בפני אדם המורשע בקלון - ולא בכדי נקבע במשך תקופה מסויימת לאחר ביצוע העבירה לא יוכל המורשע מלהחזיק במשרה ציבורית. קריאתו של גדעון לוי לקצר את תקופת קלונו של דרעי רק משום תמיכתו במועמד נראית צבועה במיוחד - לא נראה כי היה קורא לאפשר למועמד אחר שסרח להתמודד למשרה ציבורית בניגוד לחוק, רק בשל העובדה שתקופת הקלון שלו עומדת להסתיים גם כך בעוד כשנה.
במקום לדרוש לקצר את תקופת הקלון של פוליטיקאים שפשעו, גנבו וקיבלו שוחד, יש להאריך את תקופת הקלון - ולמנוע מעבריינים מורשעים להתמודד למשרות ציבוריות לאורך כל ימי חייהם.
אריה דרעי, בניסיון להראות את מתינותו, אמר כי הוא מתנגד לשינוי בסטאטוס קוו בענייני דת ומדינה - אך כן תומך בשינויים קטנים שישמרו את ”אופיה היהודי“ של המדינה. מה הם תיקונים קטנים ומדוע הם לא מהווים פגיעה בסטאטוס קוו, להבדיל מתיקונים בכיוון ההפוך? סגירת כבישים בשבת, לדוגמא. דרעי רמז בצורה מפורשת מאוד כי כראש עירייה הוא יסגור כבישים נוספים בירושלים לתנועה בשבתות. הדבר לא היה מפריע אם היה מדובר אך רק במספר שכונות חרדיות סביב מאה שערים וגאולה, אך מגמת ההתחרדות שהתפשטה לשכונות נוספות ברצף גאולה-סנהדריה מובילה לחשש כי כבישים רבים שמשרתים גם ירושלמים חילוניים שגרים בהם לאורך שנים ארוכות ייסגרו עם כניסתו של אריה דרעי המתון לתפקיד ראש-העיר. רחוב פארן ברמת-אשכול החרדית, לדוגמא, מכיל עדיין מספר תושבים חילוניים שנאחזים באומץ במקום מגוריהם. הוא מהווה גם ציר תחבורה מרכזי עבור שכונת גבעת-המבתר. האם הוא ייסגר עם בחירתו של אריה דרעי לראשות העיר? לגדעון לוי הפתרונים.
סוף שבוע נעים,
יובל
נכון לעכשיו יש בדיוק 17 תגובות. רוצה להגיב?
מאת יובל, תחת הנושאים
עבודה,
אקטואליה
שני 1 ספט'2008
18:46
גילוי נאות: אני מדריך במערך דיור לבעלי פיגור שכלי בירושלים. אני מלווה ארבעה בחורים צעירים, בני 23 עד 31, בדרכם להשתלבות בחברה ובקהילה (עד כמה שאפשר, במגבלותיהם הקיימות) ולכן הנושא מאוד קרוב ללבי.
———————————–
כוח צה“ל, שנכנס לכפר ניעלין שליד מודיעין לצורך ביצוע מעצר היום (שני) לפנות בוקר, ירה ופצע קשה בחור פלשתיני צעיר הלוקה בשכלו - אחיו של המבוקש. לדברי גורם צבאי, ”הכוח הגיע לבית החשוד ובקומה הראשונה של הבית נתקל באחיו, שהחל להתפרע ולהשתולל, התנפל על החייל וניסה לחטוף את נשקו“.
את דעתי על הנעשה בניעלין כבר כתבתי, ולכן אין טעם לחזור על כך. תושבי ניעלין הם לא קבוצה מאורגנת של פורעי חוק, כפי שטוענים מרבית המגיבים שלכנותם בורים יהווה מחמאה עבורם. לכן אסתפק בפן הספציפי של הירי בבחור הסובל מפיגור שכלי - שלידיעת ציבור המגיבים, לא מהווה כלי נשק במערכה התעמלותית של הפלשתינים. הוא אדם שגר בבית אליו חדרו חיילים בשעות הלילה, והגיב באימפולסיביות בה אדון כעת. אך מראש אבהיר: אין לי תלונות לחייל שירה את אותם כדורים (לפחות לא על סמך מה שידוע לי כעת). הוא ראה בחור צעיר משתולל, מנסה לגעת בנשקו של אחד מחבריו (וכמו-כן חשוד בהיותו ערבי). התלונות הן לא לחייל, אלא למערכת הביטחון בכללותה.
מהיכרות עם חלק קטן מאוכלוסיית בעלי הפיגור השכלי, אני יכול לדעת בבירור שהטענה שהצעיר ניסה לחטוף את הנשק היא מגוחכת במקרה הטוב. מה שכמעט בודאות קרה הוא שהצעיר נבהל ממראה החיילים שחדרו לביתו בשעות הלילה, לא יכל לפנות אליהם במילים ולכן ניסה להסב את תשומת ליבם תוך נגיעה בהם ותפיסת ידיהם. אין לו דרך אחרת לפנות אליהם. הוא יכול לנסות לפנות אליהם בשפת הסימנים (לא הרשמית, אלא זאת שהוא פיתח). אם הוא רוצה לבקש מהם שייזהרו עם הנשק, הוא יתפוס את הנשק ויוריד אותו לרצפה.
כמו כן, למדתי מעבודה עם צעירים בעלי פיגור שכלי שהם אינם מבדילים בין יהודי לערבי. אין לכך משמעות עבורם, והם לא יכולים להבין עד כמה הרקע שלי לדוגמא שונה מהרקע של המדריך שעובד איתם ברוטציה איתי - ערבי ירושלמי. כך גם לאותו בחור שנורה הבוקר לא יכולות להיות דעות פוליטיות מוצקות, מחשבות ברומו של עולם נגד צה“ל ונגד הכיבוש, ולמעשה כל דעתו על החיילים - היא אישית לחלוטין, ונטולה מכל רקע נוסף של חינוך פוליטי כלשהו.
השאלה הגדולה היא לא מדוע ירה החייל (והטלת האשמה עליו בלבד תהווה מקרה קלאסי של תסמונת הש“ג). השאלה הגדולה היא מה צה“ל עושה בפעילויות האלו? האם הן מקדמות אותו כצבא? מאמנות אותו לקראת המלחמה הבאה? או מנוונות אותו ומשמרות אותו ככוח שיטור שיודע מצויין לפתוח ציר בשטחים, אבל לא יהיה מסוגל לפתוח ציר אספקה בשטח עויין כמו דרום לבנון? האם ירי באדם הלוקה בשכלו, גם אם החיילים כמובן לא ידעו על כך ולא יכלו לערוך בדיקה מקפת לפני שירו - משקף את ערכי הצבא, ואת המטרות שהוא מציב לעצמו?
הרי גם אם הפעילות הייתה מתבצעת ברגישות המירבית זה לא היה הופך את המציאות לטובה הרבה יותר. באותו כפר ממש, ניעלין, ביצענו לפני שנתיים (תחילת יולי 2006) מעצר של אדם נכה על כסא גלגלים. באמצע הלילה נכנסנו לביתו, דיברנו איתו ועם אשתו בצורה מכובדת (כלומר המג“בניק הבדואי דיבר איתם בערבית), ולקחנו אותו בצורה מכובדת עם כל החפצים הנחוצים לו בתור אדם נכה). בבוקר שלמחרת הוא שוחרר. ובערב נאלצנו לעצור אותו שוב, כי התברר שנפלה טעות. לאחר יומיים הוא שוחרר שוב. זה מה שהצבא שלנו עושה, כך הוא מתכונן למלחמה הבאה. סליחה, כך הוא התכונן למלחמת לבנון השנייה שפרצה שבוע לאחר מכן.
עד מתי ימשיך צבא ההגנה לישראל להיות שבוי בידי מיעוט קולני ואלים הגורר אותו לתוך מציאות הנמשכת 40 שנים, ובשמה הוא נאלץ להילחם באוכלוסייה אזרחית חלשה, לפגוע בכושר המבצעי של עצמו ולהעמיק את הסכסוך בין העמים? הירי הבוקר לא יצמיח זרעים של שלום בניעלין. אפשר להגיד שגם כך הם לא היו אוהבים אותנו - וגם זה נכון. כי איך יתחילו לאהוב אחרי 40 שנים כאלו? הסכסוך לא התחיל ב-1967, אבל השנה הזאת הייתה יכולה להוות את תחילתו של ריפוי הסכסוך. ישראל מאז שנות השבעים עושה את ההיפך המוחלט.
ולציבור המגיבים הלוקה בשכלו, שלא מסוגל לגלות חמלה כלפי אדם מוגבל הנורה על לא עוול בכפו, שלא יודע על מה הסכסוך אך כבר נקבע עבורו כי הוא משמש כלי תעמולתי בידי משפחתו (שכן ברור שלכל משפחה פלשתינית לא חשובים ילדיה) - נותר לי רק להצטער שאתם חלק מהעם שלי.
ואף על פי כן, בשבוע הבא אצא למילואים באותו צבא עליו כתבתי כעת. כי מפגר או לא, זה עדיין הצבא היחיד שיש לנו.
יובל
נכון לעכשיו יש בדיוק 16 תגובות. רוצה להגיב?