אני מתכבד לארח כאן את חברי איציק אלפסי, ירושלמי, אוהד בית“ר מלידה ודוקטורנט לפסיכולוגיה באוניברסיטת סאות‘המפטון באנגליה.
——————
אחת הגאוות הגדולות שלי היא החינוך הבית“רי שקיבלתי בבית, מורשתו של אבי-מורי. באופן טבעי הצביעו אצלי בבית מח“ל. הליכוד נתפס כממשיכו הטבעי של חירות, שלוחתה הפוליטית של התנועה הרוויזיוניסטית- היא בית“ר. הפעם האחרונה שהצבעתי מח“ל היתה בבחירות 99‘. למעשה, מכיוון שהיתה זו גם הפעם הראשונה בה ניתנה לי זכות הצבעה, היתה זו גם הפעם היחידה. למרות זאת מעולם לא חשתי כי נטשתי את המורשת הבית“רית. להיפך. עבורי המורשת הבית“רית היתה תמיד הרבה מעבר לסוגיית ארץ-ישראל השלמה או היחס כלפי הסכמים כאלו ואחרים עם שכנינו הערבים. עבורי, באופן טבעי לחלוטין, מורשת בית“ר היתה בראש ובראשונה מורשת הומאנית. הומאנית לא במובן המעוות של יפי הנפש מצפונם של יבשות אירופה ואמריקה הכוללת דאגה לקרחונים בקוטב או לשבטים נידחים באפריקה בעוד הם לא החליפו מילה עם אחיהם או אחותם בעשור האחרון. הומאנית במובן האנושי הפשוט של כבוד הדדי, דאגה לאחיך הקרוב אליך ויושרה. או במילה אחת- הדר.
כשאני בוחן את המורשת הבית“רית בפריזמה הזו אני מודה שאיני מוצא בין תנועת הליכוד הנוכחית לבינה דבר וחצי דבר. חמור מכך. אני לא מוצא בין יו“ר אותה תנועה, בנימין נתניהו, לבין אותה מורשת ולא כלום. נתניהו הוא אופורטוניסט. אחד שמנצל את הסיטואציה ומנכס לעצמו ערכים ואידאולגיות בכדי לקדם את טובתו האישית. בדיוק כמו שעושים אותם יפי הנפש לחופיו הצפוניים של האטלנטי. אין זה מקרה שנתניהו מייצג את המודל האמריקאי. כמוהו כמוהם.
מאותו מקום בדיוק אני בוחן את המועמדת השנייה לראשות הממשלה- ציפי לבני. בניגוד לנתניהו היא גדלה בבית על ערכים בית“ריים. אביה ואמה היו לוחמים באצ“ל ושירי בית“ר שגורים בביתה על-פה. נתניהו, אני כמעט משוכנע, לא יודע אפילו מהן ראשי התיבות בית“ר. את החינוך שקיבלה ציפי לבני, ואת זה יכול לדעת הכי טוב רק מי שקיבל חינוך דומה, ניתן לראות בכבוד שהיא רוכשת לכל אדם- ידיד ויריב, בהתעקשות על ערכים ובאמונה החדורה בצדקת הדרך למרות כל המניעות והמכשולים. ציפי לבני היא המייצגת הנאמנה ביותר כיום של מורשת בית“ר. של ההדר הביתר“י.
בניגוד למה שאולי נתפס בציבור, האידאולוגיה הביתרי“ת רחוקה מלהיות חד-ממדית ומילטנטית. היא מורכבת, פרגמטית ומציאותית. הבחירה שעשה ז‘בוטינסקי, בצדק גמור, בגישת ”קיר הברזל“ היתה, כפי שהעיד בעצמו, הבחירה הנכונה לאותה נקודת זמן. האידיאולגיה שהסתתרה מאחוריה יכולה להיחשב היום יונית ממש.
להלן השורות הפותחות את מאמרו המפורסם ”על קיר הברזל“:
”את מחברם של השורות האלה חושבים לאויבם של הערבים, למצדד גירושם מן הארץ וכו‘. אין זה אמת. מבחינה רגשית - יחסי לערבים הוא כיחסי אל כל שאר העמים: שוויון נפש אדיב. מבחינה פוליטית נקבע יחסי על סמך שני עקרונות. האחד, גירושם של הערבים מארץ-ישראל באיזו צורה שהיא נחשב בעיני לבלתי-אפשרי בהחלט; בארץ ישראל יהיו תמיד שני עמים. והשני, אני גאה על השתייכותי לאותה קבוצה, שניסחה את ”תכנית הלסינגפורס“ נסחנוה לא בשביל היהודים בלבד, אלא בשביל כל העמים; ויסודה הוא שיווי-זכויות לעמים. ככל היהודים מוכן אני להישבע בשמנו ובשם צאצאינו, שלעולם לא נפר שיווי-זכויות זה ולא נעשה ניסיון לגירוש או לדיכוי. כפי שרואה הקורא, הרי זה ”אני מאמין“, האומר כולו שלום.“
כשאני קורא את דבריו אלו של ז‘בוטינסקי אני יכול לדמיין בנקל כיצד הם יוצאים מפיה של ציפי לבני. אני יכול גם להבין כיצד הם מובילים לביקורת הנפוצה ביותר על לבני- שהיא מזגזגת ואין לה אידאולוגיה סדורה. אלא שמי שמזגזג וטועה כאן הם המבקרים עצמם! אידאולוגיה סדורה אין משמעותה פשטנות וסיסמאות. אידאולוגיה משמעותה ראייה מפוקחת ומורכבת של המציאות וחתירה להגשמתה של אותה אידאולוגיה בצורה היעילה ביותר נכון לנקודת הזמן הנוכחית.
באופן אירוני, ציפי לבני משלמת מחיר על חטאים לא לה. הציניות שאנחנו חשים כלפי הפוליטיקה הישראלית, הגורמת לנו להתייחס בחשדנות ובזלזול לדבריה במקום להתפעם מעושרם ודיוקם, מגיעה מההתנהלות של מי שמבקר אותה כיום ובראשם ביבי בכבודו ובעצמו. אלא ששומה עלינו, שנייה לפני שאנחנו ממחזרים את קרטון המיץ או תורמים להצלת רעבים באפריקה, להסתכל לעצמנו במראה ולשאול כיצד אנחנו נוהגים כלפי עצמנו, כלפי אחינו וילדינו? האם בכך שאנחנו מדירים רגלינו מהמשחק הפוליטי הישראלי אנחנו לא מפקירים את גורלינו וגורלם לידהם של אנשים לא ראויים? האם אנחנו יכולים לעשות לעצמנו את ההנחה של לא להקשיב לכל אחד מהמועדים, להסתכל לו בעיניים ולעשות את הבחירה הטובה ביותר האפשרית? התשובה היא ברורה- אנחנו לא יכולים לעשות לעצמנו את ההנחה הזו. ומשנעשה את הבירור המתבקש נגיע למסקנה היחידה המתבקשת: בעוד עשרה ימים זאת האחריות המוסרית שלנו ללכת לקלפי ולבחור בציפי לבני.
אחרי התמיכה במלחמה, הגיע גם הזמן שלי לשבור חזרה שמאלה בנושאי פנים.
מפלגת הירוקים, התנועה הירוקה-מימד, עלה-ירוק ואפילו מפלגה לא ברורה בשם ”ברית עולם“ מתחרות על הנישה הירוקה. 4 מפלגות, שככל הנראה אף אחת מהן לא תעבור את אחוז החסימה. בחלקן יש אנשים מצויינים, חלקם בעלי ניסיון ויכולת ומוכחים. מה שבטוח הוא, שכולן מפולגות ולא מסוגלות אפילו בחלקה הירוקה והקטנה שלהן להגיע להסכמה החשובה כל כך - לאחד כוחות, ולהצטרף למפלגה הירוקה היחידה בכנסת - מרצ.
מרצ הובילה בכנסת את הצעת החוק לאיסור חלוקת שקיות ניילון בחינם ברשתות המזון, מקדמת את החוק להחלת הפיקדון על בקבוקי הליטר וחצי, וניהלה את המאבקים הסביבתיים נגד הבנייה בחוף פלמחים ונגד הקמת מכרה הפוספטים בשדה-בריר ליד ערד.
זה טוב לפעול למען איכות הסביבה, זה נכון וזה צודק. זהו פשע למנוע את כניסתו של ח“כ ירוק נוסף מטעם המפלגה הירוקה היחידה בכנסת בשל חוסר היכולת לאחד שורות ולפעול במשותף למען אותה מטרה. הויכוחים בין חברי הרשימות הירוקות, בניסיון לגרום לבוחרים הירוקים המעטים לבחור דווקא בהם, מזכירה לי תמיד את הסצנה הבלתי נשכחת של מונטי פייטון מ-Life of Brian.
מרצ או ליברמן
תשדיר הבחירות של מרצ, בערב שידורי התעמולה הראשון לבחירות 2009, היה המדוייק ביותר שיכולתי לבקש.
מרצ אומרת את האמת. גם ליברמן אומר את האמת. בין מרצ לישראל ביתנו יש מפלגות שיכולות להתנגד לדבריו של ליברמן בראיונות לתקשורת, וברגע האמת יחברו למפלגה הפאשיסטית הישראלית. אפילו מפלגת העבודה כבר הוכיחה שהיא תשב עם ליברמן, אם ישיבתה בממשלה תהיה תלויה בכך (ובכלל, מה יש לצפות ממפלגה שתמכה בפסילת מפלגה ערבית ”בשם הפטריוטיות“?).
חיים אורון (ג‘ומס) אמר בצורה הכי מדוייקת שאפשר - מי שמתנגד לפאשיזם של ליברמן, שמודיע שמבחינתו הוא לא יעבור - חייב להצביע לתנועה החדשה - מרצ.
אני בעד המלחמה, או המבצע המוגבר, או איך שיוחלט להגדיר את המערכה שמתנהלת עכשיו ברצועת עזה וברדיוס של 40 ק“מ ממנה לתוך ישראל. כתבתי את זה כאן פעמיים, ואני אכתוב שוב - מדובר במלחמת מגן של מדינת ישראל, שמופגזת זה שמונה שנים ע“י אירגון טרור חסר פשרות. אם היה מדובר במאבק לאומי לחלוטין, הייתה כאן אפשרות להידברות. עם אירגון טרור פונדמנטליסטי אי אפשר לדבר. כלומר - אפשר, ולפעמים צריך לעשות את זה בתור טקטיקה, אבל פיתרון זה אף פעם לא יהיה.
ולמרות זאת,
אני שמח שבישראל מתקיימות הפגנות נגד המלחמה. אני לא חושב שהמפגינים נמצאים בבועה (מה גם שלא כל המפגינים תל-אביבים, אלא חלקם אף מגיעים מישובי הדרום - מה שסותר את תיאוריית הבועה במקרה הנ”ל). המפגינים מייצגים קו שונה, לגיטימי לא פחות, ששולל במקרה הנ”ל את הצורך במלחמה.
(כאן אני צריך לציין שאולי יש גורמים בקרב המפגינים שיכולים לענות להגדרה של גיס חמישי, אבל מהיכרות עם חלק לא קטן מהם - זהו לא המצב).
מדינה בריאה יכולה להכיל בתוכה ויכוחים, גם בשעת מלחמה. הטיעון כי בשעת מלחמה צריך לשתוק ולתת לצבא לעשות את עבודתו הוא טיעון פאשיסטי ומסוכן. כן, צריך לתת לצבא לעשות את עבודתו ואסור להפריע לו בצורה פיזית (וברגע שיקרה דבר כזה, ברור שיהיה מדובר בבגידה, בעזרה לאויב בשעת מלחמה וכל הגדרה אחרת שתבחרו), אבל הפגנות וקריאות להפסקת המלחמה הן חשובות, משום שהן מחייבות את ראשי המדינה לחשוב בכיוונים שונים. להתחשב בדעת הקהל. לדעת שלא תמיד כולם בעד כל מהלך שהוא.
האם גם לגרמני שהיה מתנגד, מטעמים גרמניים-לאומיים נטו, למעשיה של מדינתו במלה“ע ה-2 הייתם קוראים בוגד? הרי אפילו אם נתעלם מהשואה הנוראית שהמיטה גרמניה הנאצית על עמנו, הפיל אותו משטר אסון גדול על עמו. אבל לא, בשעת מלחמה שותקים. את החשבון עושים אחרי זה, בין חורבות דרזדן (וזוהי כמובן דוגמא קיצונית - אשקלון לא תיהפך לעיי חורבות בעקבות המלחמה הזאת וגם שדרות לא תינזק קשה הרבה יותר ממה שניזוקה ב-8 השנים הארורות האחרונות).
טענות כגון ”ההפגנות הן תקיעת סכין בגב האומה“, ”הקריאות לסיום המלחמה יכולות להוביל למותם של חיילים נוספים“ (טענה שנכתבה בתגובות לפוסט הקודם), והטענות הרגילות בדבר בריאותם הנפשית של המתנגדים למלחמה משתקות את השיח הדמוקרטי במדינת ישראל. הן ממוטטות את שרידיו האחרונים של אחד הטיעונים המרכזיים לחשיבותה של מדינת ישראל - מדינה דמוקרטית בודדה במזרח התיכון. למדינה דמוקרטית מותר להגן על עצמה מפני טרור, למדינה דמוקרטית אסור להשתיק קולות שחושבים אחרת.
אם עזמי בשארה עוזר לחיזבאללה בשעת מלחמה (או בכל שעה אחרת), הוא בוגד, וזה נכון. אם חיים אורון קורא ליציאת צה“ל מעזה והשגת הסכם או אפילו אם דב חנין קורא להפסקת שפיכות הדמים - זוהי לא בגידה. זוהי דעה לגיטימית ומותרת. אני לא מסכים איתה, ואני תוקף אותה בכל הזדמנות בויכוחים באוניברסיטה, אבל היא חייבת להישמע.
האחדות היא מסוכנת. אם יש תסריט אחד שיותר מפחיד אותי מ-120 מפלגות בכנסת, זו מפלגה אחת בכנסת.
המשך שבוע טוב,
איחולי הצלחה לחיילי צה“ל ותמיכה לתושבי הדרום,
יובל
לפני כמה פוסטים, כמה ימים לפני יום כיפור, סיפרתי על משמעות החג עבורי ועל הספר ”תיאום כוונות“ של הרב חיים סבתו. באחד הקטעים המשמעותיים בספר, הערב בו מוקפצים גיבור הסיפור וחברו הטוב למילואים, הם עוברים בשכונתם - בית מזמיל הירושלמית - ליד טקס קבלת לבנה של חסידיו של האדמו“ר המקומי (וסליחה שאיני זוכר כעת באיזה אדמו“ר מדובר).
החסידים קוראים לשני חיילי המילואים הצעירים לבוא ולקבל ברכה מהרב, והוא אומר להם ”תיפול עליהם (על הסורים, י“ר) אימתה ופחד - עליהם, ולא עליכם!“. כשגיבור הסיפור חוזר אחרי המלחמה, הוא רוצה לספר לרב שהברכה למעשה לא הצליחה. שהפחד והאימה נחתו עליו ועל חבריו, ואירעו לו ולחבריו אסונות רבים מספור. שחברו הטוב ככל הנראה נהרג, אבל עדיין לא מצאו את גופתו. הוא מגיע לחצרו של הרב, שם מספרים לו שהאדמו“ר בדיוק הלך לעולם שכולו טוב.
35 שנים אחרי אותה מלחמה ארורה, יוצא הערב צה“ל למבצע קרקעי שאינו מלחמה מול צבא סדיר, אלא מול אירגון טרור שמטיל אימה ופחד על תושבי הנגב המערבי כבר 8 שנים.
מרבית חבריי האידיאולוגים מביעים בשבוע האחרון התנגדות למלחמה.
אחת התגובות האוטומטיות של איש-שמאל למלחמה הזו היא כי מדובר בטבח - אך מספר ההרוגים מאז היום הראשון, פחות מ-50 ליום שרובם המוחלט חמושים בעזרת כלי מלחמה שבקלות יכולים לחסל כמות גדולה פי כמה וכמה, מפריכה את האשמות הללו.
מדינת ישראל יצאה למלחמת אין ברירה (ואין ברירה לתושבי הנגב המערבי - אולי בגוש דן לאנשים נראה שאפשר להמשיך להתאפק). כוחות צה“ל נכנסו למבצע קרקעי של אין ברירה, כי חיילים נועדו על מנת להילחם - לא על מנת לשמור על עצמם במועדונים ממוזגים. אם אנו לא מוכנים לשלוח את חיילינו להילחם, אפשר לסגור את הצבא. אין שום טעם בצבא שלא מגן על אזרחי המדינה עליה הוא אמון.
בניגוד ל-2006, אני רגוע ובטוח שבראש המערכת הביטחונית עומדים אנשים ראויים, שעשו את ההכנות הנכונות למלחמה הנוכחית, שהצבא עבר את האימונים המתאימים, ושהמבצע הזה יעבור בהצלחה.
ובזמן שאני מחכה לצו ה-8 שלי שעשוי להגיע בכל רגע (וככל הנראה, לשלוח אותנו לגזרה שקטה בה נחליף חיילים סדירים שיירדו לעזה), נותר לי רק לאחל לחיילי צה“ל שבניגוד למלחמת יום הכיפורים, הפעם תיפול האימה והפחד אך ורק על האויב - קרי, החמאס.
מי ייתן וכל חיילינו ישובו הביתה בשלום - אבל גם אם לא, אין לנו ברירה אחרת.