יובלוג

שואה, חלק א‘ - רופאים בשירות המפלגות הנאצית
שואה, חלק ב‘ - דנמרק

בפוסט הקודם סיפרתי את סיפורו, המוכר-אך-לא-מספיק, של עם שהגן באומץ יוצא-דופן ובאמונה פנימית חזקה על היהודים שבו. העם הדני עשה זאת מתוך תפיסה הרואה את יהודי דנמרק כדנים לכל דבר ועניין, ומעל הכל - בני אדם שווי זכויות, שאין לפגוע בהם על רקע מוצאם.
סיפור מוכר יותר מסיפורו של העם הדני הוא סיפורו של העם ההולנדי, שהיה ”לצידנו“ במלחמה, התנגד לגרמנים, ובאופן כללי הרוויח בצדק את התמיכה הכמעט בלתי מסוייגת של אוהדי הכדורגל הישראלים בנבחרתו הכתומה בכל מונדיאל או אליפות אירופה שהיא. כבר בכיתה א‘ ידעתי שאני צריך להיות בעד הולנד באליפות אירופה שהתקיימה בשוודיה ב-1992. הרי הם היו בעדנו. כשהולנד שיחקה נגד דנמרק בחצי-הגמר, לא היה לי ספק במי אני תומך. כשדנמרק המפתיעה, שכלל לא הייתה אמורה להופיע בטורניר (אליו נכנסה בעקבות השעייתה של נבחרת יוגוסלביה), ניצחה את הולנד בפנדלים ועלתה לגמר (בו ניצחה את אלופת העולם גרמניה), הייתי מאוכזב מאוד, עד כמה שילד בכיתה א‘ יכול להיות מאוכזב ממשחק כדורגל שמתקיים במרחק כמה אלפי קילומטרים ממנו.

סיימון קופר, סופר ועיתונאי יהודי-הולנדי (יליד דרום-אפריקה), עסק בשנות התשעים ותחילת שנות ה-2000 במחקר מקיף לכתיבת ספר, שמעבר למטרתו הראשונית - הצגת הכדורגל בהולנד בתקופת מלחמת העולם השניה, תוך התמקדות בסיפוריהם של אנשי הכדורגל היהודים בהולנד טרם המלחמה, וכמו-כן הצגת סיפורו של הכדורגל באירופה כולה בזמן המלחמה - נראה גם שמטרתו החשובה לא פחות היא הפרכת סיפורי הגבורה של ההולנדים מתקופת מלחמת העולם השנייה. הספר רווי במושגים ההולנדים goed (“טוב“) ו-fout (“רע“), ובא להוכיח שההולנדים לא היו goed כמו שם שכנעו את עצמם, את העולם כולו ובעיקר את הישראלים (וכפי שמוכח בפרק 13, שכל כולו הוא הטחת עלבונות, גם אם מוצדקים, בתפיסת העולם הישראלית את ההתנהגות ההולנדית בזמן המלחמה, כמעט אף אחד בישראל לא חסין מהבורות הזו - מעופר  טלקר ועד לאיתי אנגל וד“ר שגיא כהן), אלא היו בעיקר fout - רעים ביחס לדנמרק ולאנגליה כמובן, אבל רעים גם ביחס לבולגריה, ביחס לאלבניה, ואפילו ביחס לצרפת של וישי (שלא לדבר על תנועת הרזיסטנס) וביחס לאיטליה הפאשיסטית.

במספר הזדמנויות בספר תוקף קופר את ההולנדים על ניכוס מיתוס אנה פרנק לטובתם, בצורה שמלמדת את העולם באופן הפשטני ביותר כי הייתה ילדה בשם אנה פרנק, שהגרמנים רצו להרוג, אז ההולנדים הגנו עליה וכמעט הצליחו להציל אותה - אך בסוף היא נתפסה. מה שלא מסופר, טוען קופר, הוא שאנה פרנק נתפסה ע“י שוטר גרמני ושלושה שוטרים הולנדים, שאחד מהם המשיך לשרת במשטרה ההולנדית עד 1980. הוא לא היה יוצא דופן. חלק לא קטן מהולנד התגייס למשימת ריכוז היהודים וגירושם. המפלגה הנאצית ההולנדית, יצור כלאיים שגם הנאצים הגרמנים עצמם בזו לו (למרות שהשתמשו בו כמובן), הייתה חזקה מאוד בהולנד. היא איפשרה לאדולף אייכמן ולהיינריך הימלר לבצע את פעולות הפשיטה, המעצר, הריכוז והגירוש בהולנד ביעילות מירבית. באותו זמן, מרבית ההולנדים אולי לא אהבו את היחס ליהודים - אך גם לא  ראו טעם להיאבק בו. העם ההולנדי לא סבל יותר מדי מהכיבוש הנאצי, ומלבד 900 ההרוגים ברוטרדאם בהפצצות של תחילת המלחמה - זכה ליחס של ”אחים ארים“ מהכובשים הגרמנים. בהתחלה עוד היו סימנים קלים של התנגדות למדיניות הנאצית כלפי יהודים. ב-1940 פתחו סטודנטים ופרופסורים בשביתה בעקבות גל פיטורי פרופסורים יהודים. בפברואר 1941 פתחו פועלי אמסטרדם בשביתה כללית עקב גל הגירושים הראשון לוסטרברוק.
לאחר מכן, התמונה הייתה שונה לחלוטין. קופר לועג לא מעט להולנדים, שפעולת ההתנגדות העיקרית שלהם, בה הם מתגאים עד היום, הייתה להטעות גרמני מבולבל שאיבד את דרכו ולהפנות אותו לכיוון ההפוך. מעין בדיחה משעשעת שמספרים תוך שתיית כוס בירה במועדון בסוף השבוע.

סיימון קופר מדבר בספרו על מקומו המרכזי של הכדורגל בהולנד. אחד מכל 16 הולנדים היה חבר פעיל במועדון כדורגל הולנדי כלשהו, ולמרות שהדבר היה נעשה בהתנדבות, אנשים התייחסו ל“עבודתם“ במועדון הכדורגל כתחום עיסוקם המרכזי, לעומת עבודתם בבנק או במפעל, שהייתה העיסוק המשני. לכן, לא פלא שניתן ללמוד לא מעט מהתפיסה ההולנדית את המדיניות הנאצית דרך הדיונים במועדוני הכדורגל השונים. אייאקס אמסטרדם, למשל. מועדון הפאר של שנות השבעים ושנות התשעים, היה גם בשנות השלושים אחד ממועדוני הכדורגל הגדולים בהולנד. ומלבד מועדוני הכדורגל היהודיים המובהקים, הוא היה המועדון בעל מספר החברים היהודי הגדול ביותר. כאשר כל חבריו היהודים גורשו למחנות ברחבי אירופה - המועדון לא השמיע התנגדות. הוא הקים ועדת טיהור מ“פושעים ומשתפי פעולה“ לאחר המלחמה, אך לא באמת התאמץ לטהר את שורותיו. משתפי פעולה רבים עם הנאצים נשארו במועדון, ושניים מהם - אנשי העסקים האחים ון דר-מיידן - אף הפכו לכוח המוביל של אייאקס בשנות הששים והשבעים, ולאחראים העיקריים לעליית קבוצת הפאר של יוהאן קרויף. אגב, הם פעלו תחת היו“ר היהודי האגדי ון-פראג - ניצול שואה.

הסיבה לכך שאייאקס הייתה כה עדינה עם משתפי הפעולה, לדברי קופר - היא שאמנם אלה שסייעו לגרמנים בזמן המלחמה היו landverraders, בוגדים בארצם, שזה אמנם דבר רע - אבל לא רע כמו בגידה במועדון הכדורגל שלך. הולנדים רבים חשו נאמנות גדולה יותר למועדונם מאשר למדינתם, וזו הסיבה לכך שמועדון אייאקס אמסטרדם ראה עצמו כמשפחה מורחבת, ולא תמיד היה יכול או רצה לזרוק מתוכו אנשים מסויימים - גם אם הם הצטרפו בשלב כלשהו למפלגה הנאצית ההולנדית, או סתם שיתפו פעולה ברצון עם הכוחות הגרמנים שהוצבו באמסטרדם.

מועדון חשוב נוסף בו דן חלק מהספר הוא ספרטה רוטרדם. ספרטה היא כיום מועדון קטן עד בינוני המשייט בין הליגה השנייה לליגה הראשונה וחוסה בצילו של המועדון הגדול פיינורד רוטרדם, אך באותה תקופה (ולמעשה עד שנות השמונים) היה מדובר באחד המועדונים הגדולים בהולנד. גם בספרטה היו חברים יהודים רבים. בזמן שבדנמרק התגייסה אומה שלמה להציל את יהודיה, גם במועדון ספרטה לא ישבו בשקט לנוכח המדיניות הנאצית. ב-27 בספטמבר התנהל דיון מיוחד בהנהלת המועדון בדבר תלייתו של שלט גדול במיוחד המודיע, בהתאם למדיניות הנאצית הרשמית, כי ”הכניסה ליהודים אסורה”. מתברר שהשלט ניתלה ע“י המינהלן יאן וולף, שהיה אדם לא נעים שנהג לעלוב בחברים היהודים. רבים מקרב באי הישיבה טענו כי הדבר לא יפה, ולא ראוי, ולא מכובד כלפי חברי המועדון היהודים. ולכן, הוחלט, יש להוריד את השלט הגדול והבוטה ולתלות במקומו שלט קטן יותר. לא צעקני. כי בכל זאת, לא נעים.

תפיסה זו אפיינה את מרבית ההולנדים לאורך שנות המלחמה. הם לא היו נאצים (מלבד התנועה הנאצית, שאמנם הייתה חזקה - אך ייצגה כמות מעטה מקרב ההולנדים). סיימון קופר גם דואג להבהיר כי למרות הכל, השואה לא הייתה יכולה להתבצע ע“י העם ההולנדי. אבל בעוד עמים אחרים פעלו על מנת להציל את יהודיהם, ההולנדים עשו בדיוק את ההיפך. משלוחי היהודים מהולנד היו הנוחים ביותר לגרמנים - אייכמן טרח לציין זאת במשפטו בירושלים. הגרמנים לא היו צריכים להתאמץ על מנת לרכז את יהודי אמסטרדם ורוטרדם - היו הולנדים שעשו זאת עבורם במוטיבציה גבוהה. ומי שלא עשה, בטח לא התנגד. המשיך לחיות בבועה משלו. מי יודע, אולי מי שטען שזה לא מוסרי ושעל ההולנדים לפעול למען היהודים הושתק בטענה ש“עניי עירך קודמים“ בגירסתה ההולנדית. 75% מיהודי הולנד נרצחו במלחמה.

כשסיימון קופר היה ילד, הוא אומר, הוא חשב שההולנדי הממוצע העביר את תקופת המלחמה בחלוקת העיתונים המחתרתיים, ”אחרי שדאג להאכיל את היהודים שהסתתרו אצלו“. כיום מסתפקים ההולנדים ברעיון שהולנד הייתה טובה מן האחרים. נכון שההולנדים לא מנעו את השואה, ונכון שהם גזלו רכוש יהודי, אבל עדיין הם עשו יותר מהשאר. שביתת הפועלים ב-1941 נחשבת בעיני ההולנדים לתהילתו הנצחית של עמם - הפעולה ההמונית היחידה באירופה שעשו גויים למען יהודים. השביתה הזו נמשכה רק יומיים. גם אנה פרנק נחשבת לסיפור הצלחה מעורר גאווה לאומית עבור ההולנדים, ולא ברור למה. מדובר בסיפור הצלחה רק אם סופרים את הכסף הנכנס מהתיירים הבאים לבית אנה פרנק באמסטרדם.

ההולנדים לא היו ”טובים יותר“.
הם בטח לא היו טובים יותר מדנמרק, עליה כתבתי בפוסט הקודם.
הם לא היו טובים יותר מנורבגיה, אשר בה חיו 1,700 יהודים לפני המלחמה - ובעידודה של המלכה הגולה וילהלמינה בשידורי הרדיו מלונדון, הוברחו 900 מהם לשבדיה בפעולת בזק בשבוע בו הכריזו הגרמנים על גירושם.
הם לא היו טובים מהבלגים, ששוטריה ”גררו רגליים“, עובדי הרכבת שלה ”הקפידו לא לנעול את דלתותיהם של קרונות הגירוש ואירגנו מארבים“, ויהודים רבים מצאו בה מקומות מסתור. זאת, להבדיל מההולנדים ששיתפו פעולה בגלוי עת שמרו על רכבות המשלוחים ועל האולמות וההאנגרים בהם רוכזו היהודים. על המשטרה ההולנדית שעצרה וגירשה את מרבית יהודי הולנד אין צורך להרחיב במילים.
ההולנדים לא היו טובים מאיטליה הפאשיסטית, שלמרות הבטחותיה לגרמניה, מעולם לא ריכזה את יהודיה במקום אחד. גם כאשר חוקקה בלחץ הגרמנים חוקי גזע, היא הכניסה בהם חריגים רבים כל כך שהפכו אותם לחסרי תוכן - היה מספיק שחבר משפחה יהודי אחד יצטרף למפלגה הפאשיסטית על מנת לפטור את כל בני משפחתו מההגבלות. רק כאשר הגרמנים השתלטו על חלק מאיטליה ב-1943, הם הצליחו לגרש 7,500 יהודים - אמנם מספר לא קטן, אבל פחות מ-10% מיהודי איטליה.
ההולנדים לא היו טובים מהבולגרים, שאמנם לא נקפו אצבע לטובת היהודים שהיו בחלקי רומניה, יוגוסלביה ויוון שהיטלר העניק להם, אך לא איפשרו לגרמנים לגרש את היהודים שהיו בתחומיה ההיסטוריים. כל יהודי שהתנצר היה פטור מהצעדים האנטי-יהודיים - אמנם לא מדובר במדיניות ליברלית במונחים של ימינו, אבל ביחס לתקופה - מדובר בפעולת הצלה כמעט יוצאת-דופן. החובה לענוד טלאי צהוב גדול הומרה בטלאי צהוב קטן, ומי שענד אותו זכה לגילויי אהדה בולטים ברחוב. גם חוק זה בוטל מהר מאוד ולא היה עוד צורך לענוד טלאי. כאשר הגרמנים דרשו לרכז את היהודים בגטאות, הממשלה הבולגרית פיזרה אותם בין הכפרים. תושבי סופיה, בירת בולגריה, ניסו למנוע מרכבת מלאת יהודים לעזוב את תחנת הרכבת בדרכה למחנה הריכוז. הם לא הצליחו, והלכו להפגין בחזית ארמון המלך. הרב הראשי לבולגריה מצא מקלט אצל ראש הכנסייה הבולגרית שאמר ”אין לאנשים זכות לענות יהודים ולרדוף אותם“.
ההולנדים לא היו טובים אפילו מצרפת האנטישמית של ממשלת וישי, אשר על סיפור הנוגע אליה אכתוב בפוסט הבא. אצל ההולנדים כמובן שגם לא צמחה תנועת התנגדות עממית רחבה כמו הרזיסטנס הצרפתי.

ספרו של קופר, למרות מספר בעיות קלות של עריכה - לדוגמא מספר סיפורים שחוזרים על עצמם פעמיים בגירסאות כמעט זהות - מלא בסיפורים מרתקים וכואבים על הולנד בתקופת המלחמה, על הספורט ההולנדי והיהודי לפניה ובמהלכה, ועל הכדורגל האירופאי בכלל (בגרמניה, באנגליה, בנורבגיה ובמדינות נוספות) באותן שנים שחורות. מדובר במסמך היסטורי מרתק, שיעניין כל חובב היסטוריה, היסטוריה יהודית או היסטוריית ספורט. אך מעל הכל - הוא ספר ששובר המון מיתוסים שכולנו גדלנו עליהם, ואין ספק שכדאי לדעת את האמת לגביהם.

האם זה יגרום לי לבחור נבחרת אחרת במונדיאל 2010? האם אני מצטער שלבשתי חולצה של נבחרת הולנד, עת ישבתי בפאב במהלך היורו האחרון? קשה לומר. כמו שקבוצת כדורגל לא מחליפים (ומי שמכיר אותי, עד לחוסר הנוחות שלי למשמע חלק מהשירים ביציע בו אני עומד במשחקי בית“ר ירושלים), כך קשה להחליף נבחרת. ישנם ישראלים שמעודדים את נבחרת גרמניה בטורנירים שונים (אחד מהם הוא המרצה הנערץ עליי, פרופ‘ משה צימרמן, אצלו עברתי השנה סמינר העוסק בספורט וחברה בהיסטוריה), אז אי אפשר לומר כי דווקא אהדה לנבחרת הולנד היא לא מוסרית. אבל כעת לפחות אני מודע לכך כי מדובר בטעות, וכי ההולנדים לא באמת ראויים לתמיכה הזו מסיבות היסטוריות. אלא אם כן לסיבות ההיסטוריות קוראים יוהאן קרויף וריינוס מיכלס.

יובל