יובלוג

לא מעט מלל נשפך על החלטת בג“צ בנוגע לפתיחת כביש 443 גם לפלשתינים, שהתקבלה לפני כשבועיים. לא מעט האשמות כלפי בג“צ - מניתוק מהעם ופגיעה בדמוקרטיה, דרך האשמות בפגיעה בביטחון המדינה, ועד האשמות בשיתוף פעולה עם האויב. ראש עיריית מודיעין-מכבים-רעות, חיים ביבס (מי?), אף פנה לח“כ יריב לוין (מי?) בדרישה לחוקק חוק עוקף בג“צ, שימנע את פתיחת הכביש לפלשתינים.

לא עוזרת העובדה שלמערכת הביטחון ניתנו חמישה חודשים למצוא את הסדרי הביטחון הראויים בכביש, אשר יאפשרו את פתיחת הכביש, למשל, בשתי נקודות עיקריות (לדוגמא - בית-סירא ובית-לקיה) ודרך מחסומים צבאיים, ולא עזרה הידיעה שהכביש - מה לעשות - עובר בגדה המערבית, המוגדרת ע“י מדינת ישראל כשטח כבוש, וששתי היציאות (או בעצם שלוש, כולל מחסום רמות על כביש 436) מהכביש מאובטחות ע“י מחסומי צה“ל/מג“ב המונעים את כניסת הרכבים הלא מורשים לתוך שטח ישראל גופא.
אפשר להתווכח על החלטת בג“צ, אבל הויכוח צריך להתנהל בקודים שמחוברים לחוק הישראלי, לחוק הבינלאומי, לכללי ההיגיון הטבעי וכן למידתיות. ובג“צ, כמו תמיד, כמו שהוא דוחה ובועט מכל המדרגות ארגוני שמאל כמעט על בסיס שבועי, פועל על בסיס החוק הישראלי ועל בסיס פסיקות קודמות של בג“צ - שמהוות בעצמן את החוק, וניתן לבטלן רק באמצעות הרכב מיוחד של בג“צ. והפסיקה עליה התבסס בג“צ בהגיעו להחלטה לפתוח את הכביש לתנועת פלשתינים היא אותה פסיקה של בג“צ משנת 1983, בעניין ג‘מעיית אסכאן, על-פיה אושרה הפקעת האדמות לסלילת הכביש, כפי שדרשה מערכת הביטחון.

באותו פסק דין קבעה מערכת הביטחון את הבסיס החוקי על פיו קובע המפקד הצבאי ביהודה ושומרון את החוקים בשטח, משום שמדובר בשטח כבוש (שוב, על פי תפיסת מדינת ישראל) אשר חוקי המדינה לא חלים בה. בסיס הדין העיקרי בעניין הזה היא אמנת האג. אמנת האג נותנת למדינת ישראל דבר מאוד חשוב מבחינה משפטית - את חוקיות הכיבוש. ללא אמנת האג מפקד אוגדת איו“ש הוא ככל חמוש אחר בשטחים. לעומת זאת, אם התא“ל פועל במסגרת הסמכות המוקנית לו באמנת האג, כל פעילותו היא חוקית לגמרי. ולכן, עם כמה שהדבר לא נעים לי בתור שמאלני, הכיבוש הוא חוקי לחלוטין.

אבל כאן גם נכנסת, לעתים לא קרובות, בניגוד לנטען, תחושת חוסר הנעימות שנגרמת לצד הימני במפה הפוליטית. אמנת האג נותנת לנו זכויות, אבל גם לא מעט חובות בתור הכוח הכובש בשטח. ואם חבר הכנסת יריב לוין אינו מומחה לאמנת האג, טוב שיש את בג“צ שיזכיר לנו לפעמים מה מותר ומה אסור.

למרות זאת, בג“צ מתרכז לאורך סעיפים רבים בפסק הדין בזכותו ואף בחובתו של המפקד הצבאי הישראלי להגן על חיי ישראלים, ובזכותו לסלול כבישים חדשים ומופרדים -

”באופן דומה, לא ראה בית משפט זה להתערב בהחלטת המפקד הצבאי לתפוס קרקע לשם סלילת כביש עוקף עבור מתפללים יהודיים המבקשים להגיע מירושלים לקבר רחל על מנת להקים חומות למיגונו של כביש זה – הגם שבאותו מקרה לא חלקו העותרים על סמכותו של המפקד הצבאי לעשות כן (בג“ץ 1890/03 עיריית בית לחם נ‘ מדינת ישראל, פ“ד נט(4) 736, 747 (2005) (להלן: עניין בית לחם)). כן נפסק כי אין מקום להתערב בהחלטת המפקד הצבאי לתפוס קרקע לצרכי סלילת כביש עוקף באזור חברון, שסלילתו נדרשה כדי ”להקטין את החיכוך המתמיד בין תנועת כלי הרכב הישראליים, צבאיים ואזרחיים כאחד, לבין האוכלוסיה הפלסטינית“"  (סעיף 23).

ובכל זאת, אמנת האג מחייבת את בג“צ להתריע בפני מערכת הביטחון מתי היא חורגת מסמכותה. למרות הרצון של ישראלים רבים, שמאסו בדמוקרטיה, לראות אדם חזק, או גוף צבאי חזק, שעושה סדר - ואם זה על חשבון קבוצות לא אהובות, מה טוב - בית המשפט העליון הוא לא במקרה השריד האחרון של הדמוקרטיה בישראל. לא אנטי-דמוקרטי, לא פוגע בדמוקרטיה - אלא השריד האחרון של הדמוקרטיה, זה שזוכר שהדמוקרטיה אכן מבטאת את שלטון העם ואת הכרעת הרוב - אבל לצד זאת מקדשת את זכויות המיעוט ואת האיסור על הרוב להתעמר במיעוט. וכאשר מדובר במיעוט חסר זכות הצבעה, על אחת כמה וכמה.

בסעיף 26 חוזר בית המשפט לדון בסיבות לסלילתו של כביש 443, ע“פ דברי מערכת הביטחון באותו פסק דין מ-1983 בו אישר אותו בג“צ את סלילת הכביש ודחה את עתירת הכפרים הפלשתינים.

…כביש 443 – בקטע הרלבנטי – נועד, לפי תקנון התכנית שעל-פיה נסלל (מש/35), ”לשפר את הקשר התחבורתי בין כפרים בציר בית סירא-ביתוניא ולהעלות את רמת הבטיחות בתנועה“. הכביש, שלצורך הרחבתו הופקעו קרקעות מתושבי האזור, נועד, אפוא, – על-פי הגדרתו – להבטיח את צרכי האוכלוסיה המקומית. לפי כללי המשפט הבינלאומי הפומבי, סמכות ההפקעה של הממשל הצבאי ננקטה, על-פי הדין המקומי ובמסגרתו, לטובת האוכלוסייה המקומית, היינו התושבים המוגנים (השוו: עניין ג‘מעית אסכאן, פסקה 37).  בצד האמור, תכנונו של כביש 443 לטובת האוכלוסייה המקומית הניח כי הכביש ישרת גם את תושבי ישראל, ואת צרכי התנועה בין האזור לבין ישראל (השוו: עניין ג‘מעית אסכאן, בעמ‘ 790). כפי שהובהר, זה היה המצב עד לשנת 2000. ואכן, העותרים אינם מלינים על השימוש שנעשה בכביש עד למועד זה. הקושי מתעורר בהתייחס לתמונת הדברים החל משנת 2000, שאז הוגבל השימוש בכביש לנסיעת כלי רכב ישראליים בלבד, במתכונת שעליה עמדנו. סגירת הכביש לכלי רכב פלסטיניים מביאה לכך שכביש 443 משמש בעיקר לתנועת כלי רכב ”פנימית“ בישראל – בין מרכז הארץ לבין ירושלים. כפי שכבר הוזכר, הכביש הוגדר על-ידי המשיבים כ“עורק תנועה מרכזי, המחבר בין אזור השפלה וגוש מודיעין לבין אזור ירושלים. לצד כביש מס‘ 1, כביש 443 מהווה את אחד משני עורקי התנועה המרכזיים המובילים לעיר הבירה“. המשיבים 4 מגדירים אף הם את הכביש כעורק תנועה חשוב ממרכז המדינה לירושלים, וכך גם המשיבה 5. לצד זה, משמש הכביש לתנועתם של תושבי יישובים ישראליים הממוקמים באזור. בהתאם לפסיקת בית משפט זה, לא היה המפקד הצבאי מוסמך להורות על סלילת הכביש מלכתחילה, לו זו היתה המטרה שבבסיס הסלילה:

      ”אין הממשל הצבאי רשאי לתכנן ולבצע מערכת כבישים באזור המוחזק בתפיסה לוחמתית, אם מטרתו של תכנון זה ואם מטרתו של ביצוע זה הן אך להוות ’דרך שירות‘ למדינתו שלו. תכנון וביצוע מערכת כבישים בשטח תפוס יכול שייעשו מנימוקים צבאיים … כפי שנראה, תכנון וביצוע מערכת כבישים יכול שייעשו מנימוקים של טובת האוכלוסיה המקומית. אין תכנון וביצוע אלה יכולים להיעשות אך כדי לשרת את המדינה המחזיקה“ (עניין ג‘מעית אסכאן, בעמ‘ 795; כן ראו עניין בית סוריק, בעמ‘ 829).

לאחר מכן כותבים השופטים כי ”מצב הדברים הנובע מאיסור התנועה הגורף על תושבי הכפרים הינו כי אין מדובר עוד בכביש המשרת את טובתה של האוכלוסיה המקומית, כי אם ב“דרך שירות“ של המדינה המחזיקה. הסדר שזו תוצאתו חורג מסמכותו של המפקד הצבאי ואינו עולה בקנה אחד עם כללי המשפט הבינלאומי שעניינם תפיסה לוחמתית. הפועל היוצא של דברינו עד כה הוא כי מגבלות התנועה שאותן הטיל המפקד הצבאי אינן יכולות לעמוד במתכונתן הנוכחית ודינן להתבטל.“.

לא זלזול במערכת הביטחון, לא ניתוק מהעם ולא פגיעה בדמוקרטיה. חוקים משפטיים בסיסיים, על בסיס החלטות קודמות של בג“צ ואמירות נחרצות של מערכת הביטחון, על פיהן כביש 443 צריך לשרת את האוכלוסייה המקומית ולא יכול להפוך לדרך שירות המקשרת את מודיעין עם ירושלים ואת שכונת רמות עם מרכז הארץ. הוא יכול בנוסף לתושבים המקומיים לשרת גם עשרות אלפי כלי רכב ישראלים, אבל בהחלט לא ניתן לסגור את הכניסות אליו מהכפרים בצד הדרך.

האם הסכנה בפתיחת הכביש, בהתאם לסידורי ביטחון מתאימים, גדולה יותר מפתיחתם של כבישים לתנועה בערבי חמישי, שישי ומוצ“ש? הרי כמעט בכל סופ“ש נהרגים אנשים בכבישים - אם משתיה מוגזמת, אם מנהיגה לא מקצועית של ”נהגי שבת“ למיניהם שלא עולים על הרכב במשך השבוע ואם מעייפות מצטברת. יש אין ספור סיבות לכך. אך נראה שגם 500 הרוגים בשנה לא ידאיגו את אזרחי מדינת ישראל כמו החשש מפיגוע ירי, שהסדרי ביטחון טובים יכולים למנוע. אף אחד לא יעלה על דעתו למנוע מאנשים בני 17 עד 40 לנהוג מחמישי אחר הצהריים עד ראשון בבוקר, למרות שברור לכולנו שזה יחסוך חיים של לפחות 50 ישראלים בשנה. למרות זאת, בשל החשש מפיגועי ירי, מרבית אזרחי המדינה חושבים שזה ראוי למנוע מתושבים לנסוע בכביש שנסלל על אדמותיהם ועובר ליד בתיהם.

אבל האמת שהחשש מפיגועי ירי הוא משני. מזל שיש את ועדת המשנה לועדת החוץ והביטחון, שבכינוסה היום בכנסת נחשפה הסיבה האמיתית לחשש מפתיחת הכביש - פקקים! כן, חששם של נהגים ישראלים לנסוע בכביש 443 תסיט אותם לכביש מס‘ 1, והפקקים שייגרמו בכניסה הראשית לירושלים יהיו בלתי נסבלים. טוב, עם זה אני באמת לא יכול להתמודד. פקקים הם אכן סיבה טובה לפגוע בחופש התנועה של עשרות אלפי פלשתינים.

ומה שמדהים, הוא שאלה אותם אנשים המתגאים בהיותם חלק מהדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון.
יובל