יובלוג

סוף שבוע ארוך של פעילויות היה בירושלים. זה התחיל בשישי בשעות הצהריים המאוחרות בשוק מחנה-יהודה, שם חילקנו לקונים פלאיירים של ההפגנה הגדולה במוצ“ש תוך קבלת קריאות עידוד רבות, ותוך שאנו מביעים מחאה נגד הבריונות של העדה החרדית הכופה על הסוחרים בשוק לסגור את דוכניהם שעה לפני כניסת השבת תוך צעקות ”מאוחר“ ותקיעה בשופרות. זה המשיך בשעות אחר-הצהריים במסעדת ”מקרוני“ ברחוב קינג-ג‘ורג‘ אשר עברה לידיים חדשות והחלה להיפתח בסופי שבוע, ובשבוע שעבר סועדיה הוברחו ע“י פעילים אלימים של העדה החרדית, והמשיך בשישי בערב במופע ראשון מסוגו בבית טיילור - בית המינהל הקהילתי בשכונת קרית יובל הנאבקת נגד ההתחרדות, בפעם הראשונה מופע בערב שבת במבנה השייך למינהל הקהילתי. ההיענות הייתה מרשימה - כל 200 הכיסאות באולם היו תפוסים.
השיא כמובן היה במוצ“ש, בהפגנה של אלפי החילונים, המסורתיים והדתיים (וממש לא רק חילוניים - לפחות רבע מהצועדים היו חובשי כיפה, וזה סוד ההצלחה הגדולה של ההפגנה). ההיענות הציבורית האדירה הוכיחה כי העיר הזאת לא אבודה, כי גם הציבור החופשי יודע להיאבק על עמדותיו, והחרדים הם לא היחידים שיכולים להוציא אלפים לרחובות - אפילו שלהם זה יותר קל, כי כמו שאמר אחד השלטים בהפגנה - ”אין עבודה - אין דאגות”.

צילום: אמיר תיבון

צילום: YNET

יוסי סעידוב, אקטיביסט ירושלמי בתחום התחבורה הציבורית, כתב בבלוגו החדש כי ההפגנות החרדיות באינטל ובחניון קרתא  הן רק פעולות הסחה. שהמאבק האמיתי מתקיים בשכונות החילוניות-דתיות האמיתיות של ירושלים - בגוננים (קטמונים) בה הוא מתגורר ועליה כתב, שם גנים חרדיים מקבלים תיקצוב מוגזם על חשבון הגנים של התושבים המקומיים, ומן הסתם גם בקרית יובל שם נאבקים התושבים נגד ההתחרדות ונגד פתיחת מוסדות חינוך חרדיים, בנווה-יעקב בה מודרים אחרוני התושבים החילוניים ועוד.

צודק לחלוטין סעידוב, ובכל זאת - זה לא בא להוריד מהחשיבות של הפגנות נגד האלימות החרדית גם באותן נקודות ממש. קודם כל, כי כמו שכתבתי לפני שני פוסטים, גם אם אינטל היא רק פעולת הסחה - עזיבה של החברה תהווה מכת מוות לעיר. ובנוסף לכך, כי כמו שכתב יפה משגיח הכשרות החילוני שחר אילן - ההפגנות האלימות האלה של החרדים, ”פעולות ההסחה“, עוזרות להעיר את הציבור החילוני והדתי הרדום. גם אם מר אילן יכתוב יפה מאוד על האסון שממיטה על עצמה המדינה בתיקצוב המוסדות החרדיים, שום דבר לא יעיר את החילונים כמו ציר תנועה ראשי חסום בשבתות או מפעל היי-טק גדול שעשוי להיסגר. אז תודה לך הגאב“ד טוביה וייס, בלעדיך לא היינו מצליחים.

חלק גדול מהצלחת ההפגנה נובע מתחומי המחאה שהיא דאגה לכסות - ובעיקר הידיעה שיש קשר ברור בין ההפגנות האלימות בהר חוצבים ובחניון קרתא, לבין בעיית ההתחרדות של שכונות רבות בירושלים, ובסופו של דבר - לבין התופעה המדאיגה של התחרדות הכותל ע“י הרב הקיצוני שמואל רבינוביץ‘ ומעצר המתפללת הרפורמית ברחבת הכותל לפני מספר שבועות. התנועה הקונסרבטיבית והתנועה הרפורמית דאגו להרים את הכפפה והביאו מאות מפגינים, כמו גם מטה המאבק של קרית-יובל, וירושלמים ”רגילים“ ששמעו על ההפגנה והחליטו להגיע. כשראיתי את יואב, מנהל האחזקה במלון בו אני עובד, ירושלמי כבר למעלה מחמישה עשורים, צועד לידי ברחוב קינג ג‘ורג‘ (וכמוני, ”מפסיד“ משחק של בית“ר ירושלים, שבדיעבד היה כמובן טוב לא לראות) ידעתי שהצלחנו. ההפגנה מקיפה את הציבור הירושלמי הרחב כולו.

רוב מוחלט של המפגינים היה שייך לתושבי ירושלים, אך היו גם מפגינים שבאו מערים סמוכות - כמו לדוגמא קהילת ”שלהבת המכבים“ הקונסרבטיבית ממודיעין - ואפילו מפגין אחד לפחות שהגיע מתל-אביב. זהו אמיר תיבון, ששלח לי עוד במהלך הלילה פוסט אורח. תבלו.

ירושלים היא רק ההתחלה / אמיר תיבון
חבריי בעיר תל-אביב, העיר שהיא הבית שלי, התקשו להבין. למה, לכל הרוחות, החלטתי לבלות את מוצאי שבת, שעות ספורות לפני שמתחיל שבוע חדש ומתיש, דווקא בהפגנה נגד כפיה דתית בירושלים? ’מילא, לנסוע לבקר שם בסוף-השבוע‘, הסבירה ידידה שאותה שיתפתי בתכנית, ’אבל מה אכפת לך מההפגנה הזו? אפשר לחשוב שמשעמם לך בחיים‘.

השעמום כבודו במקומו מונח, אבל חשובה ממנו היא הסולידאריות. חברי הטוב דניאל נוימן, בן 22, ירושלמי מלידה וסטודנט בגבעת רם, עוקב בשבועות האחרונים בייאוש אחר המאבק החרדי האלים נגד ’אינטל‘. נוימן, מתוקף היותו גאון, מחונן ואשף במתמטיקה ובמחשבים (כלומר, קצת יצור), ידע תמיד שאם יממש את תשוקתו העזה לעבוד בתחום ההיי-טק, יהיה לו קשה להישאר בירושלים ולא להתפתות לאפשרויות הרבות שמציעות ערי השפלה לאנשים מסוגו. המאבק נגד ’אינטל‘ והאיום שהחברה תעזוב את העיר, הצליחו להוציא לו את שאריות הרוח מן המפרשים. ”אם החרדים יבריחו מכאן את החברה הבינלאומית החשובה ביותר בעיר, זה יהיה הסוף“, הוא מבהיר. ”בקצב הזה, לאנשים כמוני פשוט לא תהיה עבודה כאן. אני לא אוכל להישאר פה“.

הסיטואציה ברורה מאוד: כת פנאטית של חרדים שאינם עובדים, אינם משרתים בצבא וחיים על חשבון כספי המיסים של הוריי, מנסה להכתיב לנוימן – ולשאר חבריי בירושלים – כיצד לחיות בעיר הזו. הם למעשה אומרים לחבריי – קבלו עליכם את אורחות חיינו, ואם לא – הסתלקו מכאן. ההחלטה לתמוך באותם חברים כנגד הכפייה האלימה והמכוערת של אנשי ’העדה החרדית‘ נראית לי כמו כדבר ההגיוני וההגון ביותר שביכולתי לעשות. אין לי ספק שאילו המצב היה הפוך, והציבור החופשי בתל-אביב היה נמצא תחת מתקפה מהסוג הזה, אותם חברים היו נוסעים 40 דקות בכביש מס‘ 1 כדי לעמוד לצדי.

הרצון להביע סולידאריות נובע לא רק מנאמנות לחברים, אלא גם מהכרה מפוכחת וכואבת במציאות הדמוגרפית והפוליטית במדינת ישראל. המאבק שמתחולל כיום בירושלים הוא לא מאבק על אופייה של עיר מסוימת, אלא מאבק על אופייה של המדינה, מאבק שממנו גם תל-אביב לא תצליח להתחמק בבוא-היום.

כיום למעלה מ-30% מהילדים היהודים בכיתות א‘ לומדים בבתי-ספר חרדיים. אותם ילדים לא לומדים אנגלית, מתמטיקה, מדעים, היסטוריה ושאר ’מקצועות חול‘, ובמקום-זאת זוכים אך ורק להכשרה ’תורנית‘. במילים אחרות, בעוד עשרים שנה, כ-30% מהאוכלוסייה היהודית בישראל תורכב מבחורי ישיבות נתמכי סעד שאינם עובדים, אינם משלמים מיסים ואינם משרתים בצבא.

על המשמעות הפוליטית של השינוי הדמוגראפי הזה אין צורך להכביר במילים: יותר חרדים, יותר חברי-כנסת חרדים, יותר כוח למפלגות החרדיות, יותר כפייה דתית, פחות חופש ודמוקרטיה במדינת ישראל. אך ההשלכות החמורות באמת יבואו דווקא בתחום הכלכלי. אם מדינת ישראל לא תשכיל עוד היום לבטל את זרמי החינוך החרדיים ולכפות על החרדים ’לימודי ליבה‘, המעמד הבינוני יקרוס תחת נטל המיסים והשירות בעוד עשרים שנה, ויחד איתו תקרוס גם המדינה.

הממשלה הנוכחית, על-אף שרבים מחבריה החילונים מודעים לחומרת המצב, מזרימה כספים נוספים לחינוך החרדי וממשיכה להעביר קצבאות סעד לתלמידי הישיבות, ובכך למעשה מוסיפה שמן למדורה העתידית.

כיצד מתקשרת הסוגיה הדמוגרפית למאבקים בירושלים? נדמה כי החרדים מודעים לכך שהמדינה לא תוכל לאפשר להם להמשיך בהתבדלות החינוכית והכלכלית שלהם עוד זמן רב, והם מנסים ליצור בציבור החילוני ובגופי השלטון אווירה של פחד מפני כל ניסיון לבטל את הפריבילגיות המיוחדות שלהם.

זהו הרקע לאינתיפאדה שהתרחשה בשכונות החרדיות בירושלים לאחר מעצר ’האם המרעיבה‘ בחודש יולי, להפגנות האלימות נגד פתיחת ’חניון קרתא‘ ולמהומות האחרונות כנגד ’אינטל‘. הגורמים הקיצוניים במגזר החרדי באמת ובתמים מפגינים בגלל אותן נקודות חיכוך ספציפיות שעולות לכותרות, אך אם מסתכלים על התמונה הגדולה יותר (שאותה רואים רבנים בכירים המעניקים גיבוי למתפרעים ושותקים נוכח האלימות), אפשר לראות כאן ניסיון ברור להלך אימים על הציבור החופשי ועל גופי השלטון, על-מנת שאלה ’יחשבו פעמיים‘ לפני שיפעלו בסוגיות גדולות יותר כגון לימודי ליבה לחרדים או גיוס החרדים לצה“ל.

הבעיה היא שאם החילונים ימשיכו לפחד מהתמודדות עם הסוגיות הגדולות הללו, יגיע במהרה היום בו מדינת ישראל, כמו ירושלים, תהיה מקום בו אנשים כמו דניאל נוימן לא יוכלו לחיות. תל-אביב, כך נראה, מפחדת מהתמודדות עם הכוח החרדי העולה, או אולי פשוט אדישה כלפיו. למזלנו, יש מי שמוכן להיאבק – הציבור החופשי בירושלים.