משיחה עם אדם שקורא פה בבלוג ולפני כן לא הכיר אותי בחיי האמיתיים, הבנתי שאני לעתים קרובות מצטייר כאדם עם דעות שמעט (או לא מעט) שונות מדעותיי האמיתיות. זה ככל הנראה מתרחש עקב העובדה שאני מעדיף, לפחות בדרך-כלל, לכתוב את דעותיי כאשר הן לא עומדות בלב הקונצנזוס, דבר בו אני לא רואה כל טעם, אלא רק כאשר הן מרוחקות ממנו, לפחות במעט.

אבל האמת היא שלצד היותי שמאלני, ואני לא מתבייש בעמדות השמאל שלי במרבית התחומים, אני רואה בעצמי קודם כל ציוני ואוהד של מדינת ישראל. אם אני נקלע לויכוח באינטרנט (או בביקור בחו“ל, דבר שקרה לי באנגליה) עם אדם ששולל את זכות קיומה של מדינת ישראל - אני אכנס לויכוח קולני עד שאוכיח אותו על טעותו, או לפחות עד שארגיש ש“הכנסתי לו“ מספיק ושנינו יכולים ללכת הביתה מרוצים ובטוחים בצדקתנו.

את כל זה אני כותב כהקדמה לסרטו של אלן דרשוביץ, ”מוצב הדמוקרטיה”, בו צפיתי בערוץ הראשון (הגוסס, סיפור עצוב שראוי לפוסט נפרד מתישהו בקרוב) ב-8 בפברואר.
גם אם הסרט מכיל אי-דיוקים כאלה ואחרים, וגם אם דרשוביץ מצייר את ישראל בצבעים ורודים מדי גם בעיניי, אני מאוד מרוצה מעשייתו ומהעובדה שהוא ייתן משקל נגד למערכת ההסתה והשקרים שנשמעים כנגד ישראל בין השאר גם בארצות-הברית - המדינה שהציבור בה הוא קהל היעד של דרשוביץ. כי אם כבר שקרים - אני מעדיף כאלה שלא שוללים את זכות קיומי. זה לא אומר שבשם הזכות הזאת אני אתמוך בהמשך עשיית עוול מסויים שהמדינה שלי אחראית לו, אבל זה כן רלבנטי בדיון על עצם הלגיטימיות של מדינת ישראל.

אבל הייתה סיבה נוספת שאהבתי את סרטו של דרשוביץ - המוטיבים בהם השתמש על מנת להצדיק את עליונותה של ישראל מבחינה דמוקרטית, וגם (ובעיקר) מבחינה מוסרית. בעוד שבמקרים מסויימים זה נראה מעט מגוחך לצופה הישראלי (כמו דבריה של קרוליין גליק הימנית המובהקת על הציבור הישראלי שוחר השלום, תוך שהיא מציגה הפגנה של פעילי שמאל כה בזויים בעיניה), במרבית המקרים הטענה היא נכונה מאוד עובדתית - פשוט מהסיבה שבמקום פעילי שמאל שמהווים מיעוט מבוטל לחלוטין במדינת ישראל, מוצג שוב ושוב בסרט נשיא בית-המשפט העליון לשעבר, אהרן ברק.

אהרן ברק, ואיתו נשיאת בית המשפט העליון כיום דורית בייניש ומערכת המשפט בכלל, הם מושאים למשל ולשנינה בעיני הציבור הרחב כבר לא מעט שנים, מאז תחילת כהונתו של ברק והולדת ”האקטיביזם השיפוטי“, וביתר שאת מאז תחילת אינתיפאדת אל-אקצה בסוף שנת 2000.

במדינת ישראל, אומר דרשוביץ, ”הכל שפיט“ - וזה הטיעון העיקרי אותו הוא משמיע כדי להוכיח את גדולתה המוסרית של ישראל. העובדה שכל פלשתיני יכול לעתור לבג“צ מוצגת בפני הצופה האמריקאי כהוכחה הניצחת כי ישראל היא אכן מוצב הדמוקרטיה.

סוגיית גדר ההפרדה, בה התערב בג“צ לא פעם (ועזבו את העובדה שעד לאחרונה, מערכת הביטחון צפצפה עליו בגלוי, לפחות בנושא בילעין), מוצגת באריכות ע“י דרשוביץ ואהרן ברק. ברק מסביר בפירוט כיצד בחן בג“צ את סוגיית גדר ההפרדה, וכיצד חייב את המדינה להבדיל בין תוואי ביטחוני לתוואי מדיני. בכלל, ניכר בדרשוביץ שהוא מעריץ את ברק, ולא במקרה בחר בו כדובר העיקרי של ישראל הדמוקרטית. הרי אם לא ברק, את מי הוא יוכל לראיין בנושא? את ח“כ יריב לוין (מי?)? טוב, אליו עוד נחזור בהמשך.

אהרן ברק הוא פטריוט ישראלי במלוא מובן המילה, ששירת את מדינתו לאורך עשרות שנים, ניקה את האורוות כשהיה צריך (ועוד היה ניתן, כמו בפרשת חשבון הדולרים של לאה רבין ב-1977, שהובילה להתפטרות ראש-הממשלה דאז יצחק רבין ז“ל), והמשיך את תפקידו גם בבית המשפט העליון, שם ביצע את המוטל עליו כשופט במדינה דמוקרטית, וידע לאזן - במסגרת החוק והאמנות הבינלאומיות עליהן חתומה ישראל - בין הדרישות הביטחוניות של מדינת ישראל לבין חובותיה כחברה במשפחת העמים.
גם אלן דרשוביץ יודע זאת, ונותר רק לקוות שמלבד השפעה על דעת הקהל האמריקאית בנושא - הצליח דרשוביץ ללמד לא מעט ישראלים על חשיבותו של בית-המשפט העליון לחוסנה של מדינת ישראל והחברה הישראלית בכלל.

ראובן פדהצור, במאמרו בגיליון 10 של כתב העת ”פוליטיקה“ (מחורף 2003 - אבל רלבנטי תמיד), ”תרבות הביטחון“ הישראלית - מקורותיה והשפעותיה על הדמוקרטיה הישראלית, כותב בהרחבה על תופעת המיליטריזציה של החברה בישראל, שהחלה כבר בראשית דרכה של מדינת ישראל. תופעה זו הובילה לכך שלמגזר הביטחוני יש משקל דומיננטי, מעבר לכל פרופורציה, בתהליך קביעת מדיניות הביטחון הלאומי. המדיניות שהוא מגבש הופכת למדיניות הממשלה, משום שלא מוצעות חלופות אחרות ומשום שאין גופים ומנגנונים חיצוניים לממסד הביטחוני שתפקידם לפקח עליו ולבקר אותו.

גנרלים זוכים בישראל לכבוד וליוקרה חסרי תקדים, עוד לפני שהם עוברים לפוליטיקה, ועקב כך כל המלצה של אלוף משנה - כמו החלטתו של אל“מ (דאז) גל הירש לסגור את כביש 443 לתנועת פלשתינים - מתקבלת כמובנת מאליה, וניסיון לערער על ההחלטה כעבור עשור שלם - נחשבת לבגידה במדינה ולהפקרת ביטחון אזרחיה, בלי לחשוב שאולי בעצם נעשה כאן מעשה לא ראוי מצד קברניטי המדינה.

מסקנה נוספת אליה מגיע פדהצור היא כי בטווח הארוך, פוגע דבר זה במודעותן של האליטות והציבור הרחב לזכויות הפרט והמיעוטים ומפחיתה את חשיבותן של נורמות התנהגות דמוקרטיות. ניתוח של המישור הלא פורמאלי והזרמים התת קרקעיים יגלה כי ביסודו של דבר, קיימת השפעה מרחיקת לכת של ”תרבות הביטחון“ על כל תחומי חייה של החברה הישראלית. המשטר הדמוקרטי מתקיים אמנם, אך מרכיבים חשובים שלו משועבדים ל“ביטחון“ כפי שהוא מוגדר באותה ”תרבות“ ייחודית לישראל, והדבר מוביל לכך שישראל הופכת ל“דמוקרטיה שברירית“. אנו עדיין דמוקרטיה, אלן דרשוביץ לא משקר כאן, אבל אנחנו בהחלט צועדים בתחומים מסויים לאזורים מסוכנים מאוד - ובאותם אזורים, כפי שאומר דרשוביץ עצמו, יש לישראל את בג“צ שיציל אותה מעצמה.

דוגמה טובה לכך נתן ח“כ יריב לוין, יו“ר ועדת הכנסת (אם לא הייתי מציין זאת עדיין לא הייתם יודעים שיש אדם שעונה לשם זה), כאשר הגיש הצעת חוק שהופכת את הכנסת למפקחת היחידה על צווי אלוף בשטחים הכבושים - כי כאמור, הכנסת יודעת לפקח טוב מאוד על המערכת הביטחונית, והיא לא תהיה סתם חותמת גומי - ומונעת את  יכולת הפיקוח מבג“צ.
יריב לוין מול בית המשפט העליון. המשמעות כאן היא ניסיון של קבוצת ח“כים להפיל את מבצר הדמוקרטיה האחרון במדינת ישראל. לא האחרון במובן שמלבדו המדינה כולה אינה דמוקרטית - אלא האחרון במובן של החסם האחרון בכל ניסיון לפגיעה בדמוקרטיה.
האמונה העיוורת של הציבור הישראלי, ואיתו ח“כ לוין, בהחלטות המתקבלות בדרגים הגבוהים של הצבא, הובילה אותו לחוקק חוק שעשוי מאוד לפגוע גם בו בעתיד, כאשר הצד שלו במפה הפוליטית (מחנה משה פייגלין, אם מישהו תהה) יהיה במיעוט ויזדקק להגנתו של בג“צ. וכפי שיוכל להסביר ליריב לוין איתמר בן-גביר, בג“צ יודע טוב מאוד להגן גם על הימין הקיצוני אל מול החלטות מערכת הביטחון כאשר החוק הישראלי דורש זאת.

הניתוח המצויין של פדהצור עלה על זה ב-2003, אבל כאמור זה רלבנטי גם היום וכנראה יהיה רלבנטי תמיד. לא במקרה כתב ידידי איציק אלפסי, איש מרכז התומך בפינוי מרבית ההתנחלויות, בפוסט התוקף את בג“צ על החלטתו בנושא 443 כי משמעות ההחלטה היא ”לעזאזל הדמוקרטיה, נמצא דרך לעקוף אותה!”.
החלטה של אל“מ בצה“ל, שלא נבחנה בשום כלי דמוקרטי, נחשבת למהותה של הדמוקרטיה הישראלית בעיניו (ובעיני רבים אחרים), בעוד בג“צ - האמון על יישום הדמוקרטיה במובניה הרחבים (אשר כוללים יותר מאשר את התפיסה של ”הרוב קובע“) - נתפס כאנטי-דמוקרטי.

לכן, כאשר צפיתי עם חברתי בסרטו של אלן דרשוביץ, החיוך העיקרי שעלה על פניי נבע לא מהרטוריקה הנהדרת בה השתמש כדי להוכיח את צדקתה של מדינת ישראל - אלא ממה שאותה רטוריקה הכילה, והמוטיבים העיקריים עליהם חזר.
כי לכל ישראלי שצפה בסרט צריך להיות ברור לאחריו כי בג“צ הוא לא מכשול בפני מדינת ישראל, אלא מבצר שעליה להגן עליו מכל משמר. ונסיונות של שרים בכירים, כמו שר המשפטים לשעבר דניאל פרידמן, או ח“כים זוטרים כמו ח“כ יריב לוין, חברו של ראש עיריית מודיעין חיים ביבס אשר ביקש ממנו ”כביש עוקף בג“צ“, לפגוע במבצר זה - צריכים להדיר שינה מעיניהם גם של אלו אשר יכולים להרוויח בטווח הקצר מחקיקה כזו. כי בטווח הארוך, כולנו ניפגע.