בשנות השמונים ותחילת שנות התשעים היה ראש-ממשלה בישראל, יצחק שמיר, שמדיניותו הייתה למשוך זמן בלי לוותר על שום שעל מאדמת ארץ-ישראל. הוא לא שאף להניע מהלכים אזוריים, לקדם תהליכים מדיניים או להגיד מילים בזויות כמו ”שלום“ בהקשר הישראלי-פלשתיני. זה היה ידוע, זו הייתה מטרתו, והוא עמד בה - גם אם נאלץ להיגרר שלא מרצונו לועידת מדריד.

כיום יש בישראל ראש-ממשלה שמצליח גם כן למשוך זמן בלי לעשות שום מהלך אזורי או מדיני חשוב. הוא אמנם הצהיר על נכונותו למדינה פלשתינית בתנאים מסויימים, אך ביודעו מול איזו הנהגה פלשתינית הוא עומד - הבין כי למו“מ בכל מקרה לא תהיה תוצאה משמעותית, ונמנע מצעדים חד-צדדיים מבוקרים ע“י ישראל, למרות שזה המהלך הקריטי כעת לעתידה של המדינה - פינוי מרבית ההתנחלויות המבודדות.
אבל גם זה לגיטימי - נתניהו נבחר כראש ממשלה מטעם הצד הימני במפה הפוליטית, והוא עונה על רצון בוחריו. השאלה היא מה קורה בזמן הזה, בו הציבור התומך בנתניהו נהנה מההקפאה האמיתית - זו שנעשית בתחום המדיני עם הפלשתינים - בתוך תחומי ישראל גופא.

האם בשנה הראשונה לשלטון נתניהו, ליברמן וברק יכול הציבור בישראל לחכך ידיו בסיפוק ולהגיד כי לממשלה הזו הוא פילל? לפחות בתחום הדת והמדינה, לציבור החופשי בישראל חייבת להידלק נורה אדומה.

דו“ח עמותת חדו“ש (לחופש דת ושוויון), בראשה עומד הרב עו“ד אורי רגב, מציין כי שנת 2009 הייתה, ככותרת הפוסט הזה, ”השנה הגרועה ביותר בעשור”.
מקובל לחשוב אצלנו שסחטנות המפלגות החרדיות, ובראשן ש“ס, היא עניין עתיק יומין שלמעשה מהווה כמעט חוק טבע, ואין להאשים את ראש הממשלה הנוכחי בקיומה. דו“ח עמותת חדו“ש מפריך טענה זו, כיוון שמעולם, לאורך ימיה של ש“ס, כוחה לא הגיעה למצב הנוכחי - וזאת על אף שכבר היה לה מספר מנדטים גבוה יותר.

בשנה האחרונה גדל תקציב הישיבות החרדיות מ-770 מיליון ש“ח, סכום אסטרונומי כשלעצמו, ללמעלה ממיליארד ש“ח. המלגה שמקבל אברך בישיבה חרדית עומד כעת על 880 ש“ח, בעוד חייל קרבי מקבל טיפה יותר מ-700. חייל לא קרבי מקבל כמחצית מסכום זה.
לצד הגידול האדיר בתקציב הישיבות, ביצעה ממשלת נתניהו-ליברמן-ברק קיצוץ חד בתקציב האוניברסיטאות. מה זה אומר על תפיסת העולם של מנהיגי המדינה והדרך בה הם רואים את עתידה? את המסקנות תוכלו להסיק בעצמכם.

ביוני 2003 ביצע נתניהו מהלך חשוב וחיובי, בהיותו שר אוצר, כאשר ביטל את הנוהג לפיו ילד רביעי, ילד חמישי ואילך מקבלים קיצבאות מוגדלות. החל מאותה חקיקה, כל ילד, לא משנה מה מספרו במשפחה, מקבל קיצבה זהה. המהלך הזה לא היה מספיק עדיין על מנת לעצור את קצב הגידול המטורף בשני מגזרים, אבל הוא היה חשוב והיווה אבן דרך. בשנה האחרונה במהלך הזה בוטל.
מיליארד וחצי שקלים, שיתפרסו על פני שלוש שנים, התווספו לקיצבאות הילדים - לטובת הקיצבה לילדים השלישי והרביעי בכל משפחה. ש“ס רצו שיהיה מדובר כמו בעבר בילדים הצעירים יותר בכל משפחה, אך ישראל ביתנו לחצה ובסוף מדובר על השלישי והרביעי. אכן, לחץ למופת לטובת הציבור החופשי במדינת ישראל.

בהסכם הקואליציוני של ש“ס ניתנו לה 130 מיליון ש“ח כ“קופה קטנה“, כלומר כסף בו היא יכולה להשתמש כראות עיניה בתחום החינוך. מהכיס שלכם ושלי.
בנוסף לכך, משולם נהרי, סגן שר החינוך האחראי על החינוך החרדי (האנטי-ציוני, בו לא מלמדים לימודי ליבה ומוציאים בגיל 18 אדם שהוא בור מוחלט בכל ענייני העולם המודרני, על אף הפוטנציאל האדיר במגזר החרדי), העביר תקנה על פיה כל רשות מוקמית מחוייבת לתקצב את החינוך החרדי בתחומה ב-75% לפחות מתיקצוב החינוך הממלכתי.

לקראת פסח מנסה ש“ס להוביל חקיקה שתאסור כל אפשרות למכור חמץ בפסח, אפילו אם מדובר בחנות סגורה לחלוטין. לפני שנתיים ניסיון דומה נפסל ע“י שופטת (דתיה) בבית משפט לעניינים מקומיים בירושלים, בעזרת פרשנות לחוק הקיים. במידה שש“ס תצליח במהלך הנוכחי שלה, ומשם מה יש לי הרגשה שלא ביבי יהיה זה שיעצור אותה - שום פרשנות לא תועיל.

דו“ח משרד החוץ האמריקאי מביע דאגה ממצב חופש הדת בישראל - בתחומי החקיקה, אפליית הנשים (בקווי המהדרין לדוגמה) והיחס ללא-יהודים. הדבר המדהים הוא שנושא זה מטריד הרבה יותר את קברניטיה של מדינה אחרת, במקרה הידידה הגדולה (ואחת האחרונות) של ישראל, מאשר את קברניטי מדינת ישראל. נראה שלא על מנהיגי המדינה שלנו יהיה אפשר לסמוך בנושא זה.
ניתן לומר כי נתניהו  מחוייב לש“ס עקב כוחה הפרלמנטרי הרב והרצון לשמור על הקואליציה שלו, השאלה היא באיזה מחיר, ויותר מכך - מדוע? האם מקדמת הממשלה הנוכחית תהליך חשוב כלשהו? האם באמת ישנו אתגר כה גדול העומד מולה (ואם כן - מדוע לא חיזק את ממשלת קדימה הקודמת ואיפשר לה להישאר בתפקידה לנוכח האתגר הגדול?)? משום מה ולמה מוכר נתניהו את עתיד ילדינו במה שאמור להיות מדינה חופשית ודמוקרטית?

אין לי טענות לש“ס, היא מבצעת את תפקידה באופן מושלם כשהיא מייצגת כך את ציבור בוחריה. לא סתם ציינתי בעבר כי מרצה שלי באוניברסיטה, פרופ‘ בכיר למדע המדינה, טען כי ש“ס היא המפלגה הטובה ביותר בכנסת - מסיבה זו בדיוק.
הטענות שלי הן למנהיגי המפלגות הגדולות, המפלגות שאמורות לייצג את הציבור החופשי במדינת ישראל (מפלגת העבודה ולצידה הליכוד, שאמורה לייצג את המחנה הליברלי), שמוכרים את כולנו תמורת נזיד עדשים - השמירה על הכיסא.

בתקופה בה פעלה ”שינוי“ לא אהבתי את המפלגה, וראיתי בה מפלגה המבוססת על שנאה בלבד. לא הייתי מוכן לתמוך בה. היום, כשאני מבין שדיונים בניואנסים כמו הדיון על מניעיה של מפלגה מסויימת (כמו שנאה או אנטי לנושאי דת) רק מרחיקים את הפיתרון לו המדינה זקוקה - דאגה לעתיד החופשי של המדינה והציבור החי בה, ולא לכיסא של המנהיגים כיום - אני גם מבין שאולי טעיתי ביחסי לטומי לפיד ז“ל.
וכיום, התקווה הכי גדולה שלי היא למפלגה חילונית חזקה - שתכיל בתוכה ח“כים שמוכיחים את עצמם בתחום, כמו ח“כ ניצן הורוביץ ממרצ וח“כ יוחנן פלסנר מקדימה, לצד פעילים אחרים שמוכנים לקחת על עצמם את התפקיד החיוני.

כי אין לנו מדינה אחרת, ומדינה היא יותר מסתם פיסת אדמה. האדמה היא רק משנית למכלול הערכים שמרכיבים את המדינה. כאשר המדינה תהיה מורכבת מערכים דתיים-פונדמנטליסטיים השוללים את חופש האדם, גם אם היא תיקרא ישראל ותוגדר כמדינת העם היהודי, זו כבר לא תהיה המדינה שלי, וגם לא של רבים מכם.

יובל