יובלוג

חבר מגרמניה שהגיע בחודש ספטמבר לירושלים לטובת כתיבת הפוסט-דוקטורט לא היה מוכן למעבר החד בין התחבורה הציבורית שהתרגל אליה לבין התחבורה הציבורית הישראלית, ובירושלים בפרט. כאשר המלצתי לו לרדת מביתו, בשכונת רסקו, לדרך הרצוג על מנת לתפוס את קו 19 או 22 לכיוון מרכז העיר ב-15:35, הוא יצא מספר דקות קודם לכן "כדי לא לפספס את האוטובוס של 15:35”. ולמי שלא מכיר את המסלול, מדובר באמצע הקו. אין הבטחה לדקה מסויימת בה יעבור האוטובוס, כמו בכל מדינה מערבית מתוקנת. אפילו הבטחה לטווח של 10-15 דקות אין. אם הוא חשב שמדובר בתקלה חד פעמית, כשעמדנו מספר שעות לאחר מכן בתחנת האוטובוס באגריפס בהמתנה לאוטובוס חזרה, הוא הבין שחד-פעמי זה לא.

אבל הוא התרגל, אחרי שראה שבאוטובוסים בארץ נוסעים רק מי שאין להם ברירה. סטודנטים בלי מקור הכנסה קבוע, זקנים, עניים וחיילים. נכון, יש פה ושם גם עובדים מהמעמד הבינוני שעושים את החישוב שלהם ובוחרים להשתמש בתחבורה הציבורית על מנת לחסוך (ובמקרה הפרטי שלהם המסלולים אפילו מתאימים לסדר היום), אבל בגדול התחבורה הציבורית הירושלמית היא עונש למי שלא יכול להרשות לעצמו רכב.
אשתי עלתה לשידור פעמיים בחודשים האחרונים בתוכנית "יהיה בסדר" בגלי צה"ל, ועומתה עם מנכ"ל תוכנית אב לתחבורה, מר נדב מרוז, בבקשה שיותקן בתחנת המוצא בהדסה עין-כרם לוח זמנים עם שעות האוטובוסים לטובת החולים, המטופלים ועובדי הדסה שנוסעים באוטובוס. מדובר בתחנת מוצא, כך שלוח זמנים הוא דבר פשוט. לא דובר על לוח זמנים מדוייק בתחנות במסלול הנסיעה של האוטובוס (דבר בסיסי בגרמניה, לדוגמה), אלא רק על שעות יציאה של האוטובוסים.

והתגובה? פעמיים הבטחות של ביצוע תוך מספר שבועות, פעמיים שזה לא בוצע. פעמיים שמנכ"ל תוכנית האב לתחבורה עולה לשידור ולא פותר בעיה פשוטה עבור הציבור. בפעם השניה הוא אף התנער מאחריות והפנה את מגישי התכנית, ששאלו מתי נוכל לראות סוף סוף את מערך התחבורה החדש ואתו לוחות זמנים בתחנות, "לשאול את אגד". ושלא יהיה לאף אחד מכם ספק – מדובר בעובד ציבור, המסים שלנו משלמים את המשכורת שלו.

אבל מסתבר שלמרות שמרביתנו תופסים את התחבורה הציבורית כעונש, לאחרונה, עם הופעת הרכבת הקלה והרפורמה בקווי דרום-מערב העיר, ישנה תופעה הפוכה. מעתה התחבורה הציבורית היא לא עונש – היא מותרות. לפחות הרכבת הקלה. להזכירכם, הרכבת היא קו אוטובוס לכל דבר – תושבי קרית-יובל חייבים להשתמש בה על מנת לנסוע למרכז העיר, לתחנה המרכזית ולמעשה כמעט לכל יעד מעט-מרוחק שהוא.

לא מעט תלונות התקבלו לאחרונה על הדו"חות שמפיקים פקחי הרכבת הקלה. פקחים שעבודתם נדרשת, אבל הביצוע לעתים הוא פסול ואף פושע כלפי התושבים.
במרבית התחנות ישנה רק מכונה אחת להפקת כרטיסים – דבר שלא הולם את הביקוש לרכבת (גם מקרב אלו שלא מחזיקים ברב-קו). במקרים רבים המכונות לא תקינות. אשה שניסתה לקנות כרטיס בתחנת הר-הרצל בה המכונה לא עבדה, עלתה לרכבת ללא כרטיס. הפקח אמר לה "אם לא הצלחת לקנות כרטיס, לא היית צריכה לעלות לרכבת". במקרה דומה, בו עלתה לרכבת נוסעת במרכז העיר, ניתנה לה הדוגמה הבאה: “אם היית רוצה לקנות ג'ינס אבל מכונת האשראי לא הייתה עובדת, היית פשוט לוקחת איתך את המכנסיים?”. סטודנטית המחזיקה בכרטיס חופשי-שנתי עלתה לרכבת בלי להעביר את הכרטיס במכשיר התיקוף – פעולה טכנית ולא משמעותית במקרה של כרטיסים תקופתיים (שנועדה לצרכי ביטוח בלבד), משום שהנסיעה שולמה מראש ואין צורך "לנקב" נסיעה בכרטיס האלקטרוני. גם היא קיבלה דו"ח של 180 ש"ח – למרות ששילמה מראש על נסיעות חופשיות למשך השנה כולה.

כך, עקב שירות נוראי של חברה שרואה לנגד עיניה את הרווחים ולא את התחבורה הציבורית כשירות בסיסי שאמור להינתן לתושב (שוב, כמו בכל מדינה מתוקנת), הפכה התחבורה הציבורית לעונש שהוא מותרות. תדירות נמוכה של הרכבת הקלה (כל 11 דקות, אחרי שבמשך שנים הובטחה רכבת בתדירות של 3-4 דקות), ביטול קווים חיוניים ותחנות לא מקורות בהן מחוייבים התושבים בשכונות דרום-מערב העיר לעמוד גם בחורף הירושלמי על מנת לעבור לקווי ההמשך השכונתיים – כל אלה הם מותרות.

שר התחבורה, ישראל כץ, הכריז לאחרונה על פתיחת פרוייקט הרכבת המהירה לאילת ואמר כי מדובר בפרוייקט לאומי. ראש הממשלה נתניהו נסחף כהרגלו, ואמר שמתן הפרוייקט לסינים ולהודים "יגדיל את תלותן של המעצמות החדשות בישראל". הפרוייקט הזה, שאולי כלכלית הוא חשוב אך משמעותו התחבורתית לציבור היא זעומה – כמה אנשים כבר נוסעים באופן קבוע ממרכז הארץ לאילת? – הוא גולת הכותרת של משרד התחבורה. כי בפרוייקט הזה ניתן לגזור סרט, ניתן להצטלם ולהיזכר כמי שפתח פרוייקט גדול שכזה (ואולי אף זה שיסיים אותו בעוד כמה שנים, חלילה). טיפול בבעיות הקטנות של האזרח בקרית-יובל, ברחוב אגריפס, בפסגת זאב – כל אלה מעניינים הרבה פחות. אי אפשר לגזור סרט מעוד מכונת כרטיסים בתחנת הר הרצל או מבניית גג לתחנות המעבר. אי אפשר להצטלם על רקע שחרור הפקקים ברחוב אגריפס.
כמובן שזה לא ייחודי רק לירושלים – תושבי תל אביב והמרכז סובלים בחודשים האחרונים מהרפורמה המקרטעת בתחבורה הציבורית בגוש דן. אך כל הצרות הללו הן הרבה פחות אטרקטיביות.

תחבורה ציבוריות יעילה באמת היא דבר שיכול לעבוד רק במסגרת תפיסת עולם חברתית של הממשלה. יש מדינות שבהן התחבורה הציבורית הייתה יעילה מראשיתה עקב תפיסות של יעילות ושל תודעת שירות לאזרח, במקרה הישראלי הדבר יעבוד רק במסגרת סוציאל-דמוקרטית מלאה. נושא התחבורה הציבורית לא עלה לדיון מספיק במסגרת המחאה החברתית של הקיץ שעבר, אבל הוא הבסיס לצדק חברתי מלא. בלי תחבורה ציבורית יעילה (ולא, רכבת לאילת היא ממש לא הפיתרון) הצדק החברתי לא יופיע לעולם.

יובל