יובלוג

בתחילת השבוע שעבר כתבתי על נבחרת גרמניה והרוח הלאומית הנושבת שם בשנים האחרונות סביב נבחרת הכדורגל. שוב, זה לא קל להזדהות עם הנבחרת הגרמנית, אבל קשה להתעלם מכך שהיא מהווה מיקרוקוסמוס של השינוי הענק שחל בחברה הגרמנית מאז 1945. נבחרת שמייצגת חברה רב-לאומית. נבחרת שאחד השחקנים האהודים בה הוא אוזיל, בן למהגרים תורכים (שהגיעו לגרמניה במסגרת הסכם בו ממשלת גרמניה, לבקשתה, הכניסה רבבות זוגות ידיים עובדות של תורכים לתחומה). בגלל זה לא הייתה לי בעיה לשבת באחד ממאות הפאבים הענקיים במינכן בשבת האחרונה אחר-הצהריים, עם כ-200 אוהדים גרמנים (ועשרה ארגנטינאים), ולשמוח שוב על כל גול גרמני. גם בלי להיכנס לפוליטיקה וליחס המצויין שיש שם כיום ליהודים בכלל ולישראלים בפרט, הנבחרת הזאת פשוט משחקת יפה.

אבל מינכן היא עיר נהדרת, כמעט מושלמת, מבחינות אחרות - שמקשות מאוד את החזרה לארץ, ובין השאר לתחבורה הציבורית בירושלים. ותחבורה ציבורית זה נושא בעייתי, כי איך יכול ישראלי להתרשם בלי רגשות אשם ממערכת הרכבות הגרמנית? הרי כולנו יודעים עד כמה היא יעילה, ושזה בטח לא משהו חדש.

במינכן, מלבד מערכת רכבת תחתית מסועפת, יעילה ונוחה לשימוש (ובנוסף לכך זולה מאוד לנוסע), יש מערכת רכבות קלות (הנוסעות, בחלק מהמקומות, על אותם רחובות עם  הרכבים הפרטיים והאוטובוסים) ומערכת אוטובוסים משלימה לשכונות אליהן הרכבות לא מגיעות. וכן, גם לאוטובוסים יש לוחות זמנים מדוייקים להפליא בתחנות ומפות לנוחות הנוסעים. בתוך האוטובוס עצמו יש שני מסכים המציגים את התחנות הבאות אליהן האוטובוס יגיע, וכן כריזה אוטומטית, לעיוורים (או סתם למי שלא שם לב שהאוטובוס הגיע לתחנה). וזה באוטובוס - לא ברכבת.

האם ירושלים לא יכולה ללמוד מכך? ברור שנקודת הפתיחה לשיפור מערכת התח“צ בבירתנו היא בעייתית, אבל היא בהחלט אפשרית. תמיד יש מה ללמוד, כפי שמראה הסיפור הבא:

בסוף שנות השמונים השבעים ביקר טדי קולק, ראש העיר האגדי של ירושלים, במינכן. הוא התרשם מאוד ממרכז העיר, סביב המריאן-פלאץ (שם נמצא גם בניין העירייה), הפראון-פלאץ (שם נמצאת הכנסייה המרכזית של העיר) והאודאון-פלאץ, ובעיקר מהעובדה שכמעט כל מרכז העיר, התוסס והחי, מכיל רחובות מרוצפים - מה שקרוי במקומותינו מדרחוב. וכך החל פרוייקט בן-יהודה, והפיכתו, יחד עם רחובות רבים בסביבתו בהמשך, למדרחובים חיים ותוססים. עדיין לא כמו במינכן, אבל יש עניינים דמוגרפיים אחרים שמשפיעים על כך.
בכל מקרה, מלבד עניין הגודל, לירושלים אין במה להתבייש בקשר למרכז העיר שלה. יש לנו מרכז עיר טוב, חי ותוסס, והעירייה צריכה לקבל החלטה על ריצוף רחובות נוספים ופתיחתם למסחר, ולא רק במרכז העיר אלא גם בתלפיות ואפילו בגבעת שאול, ועל ידי כך ליצור מוקדי בילוי ופנאי נוספים בעיר.

האם אי אפשר לשפר את התחבורה הציבורית על ידי למידה שכזו? אולי אם בכירי העירייה ייצאו לסיור במינכן, או בכל עיר אירופאית גדולה אחרת, וינסו לנוע בה רק בתחבורה ציבורית - הם יגלו כמה זה פשוט, ומדוע גם אנשי עסקים עם חליפות ותיקים יקרים לא רואים פחיתות כבוד בעלייה לרכבת או לאוטובוס.
אם הם יחליטו לנוע במשך הסיור על אופניים, הם יגלו שכמעט כל רחוב מרכזי בעיר מכיל שביל מיוחד לאופניים, ואיש לא עולה על השביל הזה (מלבד חבורת סטודנטים ישראלים שלא מכירה את הפלא הזה, הנקרא שבילי אופניים).

זה לא עניין של תפיסה של הציבור. הציבור הישראלי בכלל, והירושלמי בפרט, לא באמת מכור למכונית שלו - פשוט אין לו אופציה אחרת. כשסיפרתי לנילס, סטודנט מקומי (שאפילו דובר קצת עברית, עקב תחום הלימודים שלו), שבירושלים התחבורה הציבורית משמשת שני ציבורים עיקריים - סטודנטים ועניים (שאליהם אפשר לצרף עוד מספר משוגעים לדבר וחובבי איכות-סביבה) - הוא היה בהלם מוחלט. באירופה, על כל מגרעותיה, הממשלות והעיריות מבינות שתחבורה ציבורית זה לא עול וגם לא מותרות, אלא משהו שהמדינה צריכה לספק לאזרחיה.

הפיתרון המיידי, כמו שאמר ראש עיריית קוריטיבה, חיימה לרנר, בביקורו בירושלים - הוא קודם כל לסיים כבר לבנות את הקו הראשון של הרכבת הקלה. להפסיק עם הסחבת הבלתי נגמרת ולאפשר כבר לירושלמים לנסוע בתחבורה ציבורית יעילה ומהירה, גם אם מדובר כרגע רק בחלק משכונות העיר שיהיו מחוברות לרכבת.

לאחר מכן יש לחבר את שני הקמפוסים העיקריים בעיר - גבעת-רם והר-הצופים - לקווי הרכבת הקלה, וזה אפילו לא צריך לקחת כל כך הרבה זמן. לא צריך קו נפרד, אלא שְלוּחות מהקו שנסלל כעת. הר הצופים קרוב מאוד לתחנת גבעת התחמושת, גבעת רם לא רחוקה ממספר תחנות על ציר הרצל. כך כבר יירדו מהעומס על האוטובוסים סטודנטים רבים בעיר. גם בית החולים הדסה הר הצופים ומבקריו יזכו כך לתחנת רכבת קלה, וזאת בנוסף להבטחה - שנקווה שתקויים - לחיבור הדסה עין כרם הענק, כולל קמפוס האוניברסיטה שבתוכו, לקו הרכבת שאמור להגיע בשלב הראשוני עד הר הרצל.

אבל לפני התוכניות העתידיות, שעלולות לקחת שנים רבות (וזה לא חייב להיות כך, למרות המרירות הישראלית הידועה בנושא), יש כמה דברים בסיסיים שאפשר לעשות.
אפשר לתלות שילוט ברור בתחנות לאורך ”הקו המהיר“ לגבי זמני הגעת האוטובוסים. נכון שיש פקקים ויש בעיה לתזמן את האוטובוסים בכל שעה ושעה בנפרד, אבל זה אפשרי. גם במינכן האוטובוסים נוסעים באזורים רבים לצד הרכב הפרטי, ועדיין השעה המופיעה בתחנות היא מדוייקת. עד כדי כך מדוייקת, שבמוצ“ש האחרון חיכיתי לאוטובוס מתחנת הרכבת התחתית לאכסניה בה התארחנו בשבוע האחרון, והזוג שהיה לידי בתחנה (זוג גברים, אבל במדינות מתקדמות זה לא מראה נדיר במיוחד) נע בחוסר סבלנות ושאל מה קורה עם האוטובוס - הוא כבר מאחר בשלוש דקות. אחרי כמה שניות האוטובוס הגיע.
בכל תחנה צריכות להופיע מפות של קווי התחבורה העוברים בה - ולא הפיילוט המופיע כרגע בחלק מהתחנות, עם מפות של חלק מהקווים בלבד ובלי הסבר ממשי על אפשרויות ההחלפה.

בנוסף לכך, אגד והעירייה חייבות להוציא לאור ולחלק לבתי כל התושבים בירושלים מפות מפורטות של התחבורה הציבורית בעיר, כולל תדירות הגעה של אוטובוסים. אפשר לחכות לשינויים שיחולו בעוד כמה חודשים, אבל כשזה יקרה - התושבים חייבים לדעת מי נגד מי ואיך לנסוע מהבית לעבודה, לקניות ולבילויים. אין שום סיבה שהמידע הזה לא יהיה זמין גם בלי אינטרנט.

וגם אם זה לא יהיה יעיל כמו במינכן, כי יש דברים שרק הגרמנים יודעים לעשות בצורה מושלמת, בטוח שזה יעזור ויהפוך את העיר הזו למקום שהרבה יותר נעים לחיות בו.

יובל